21 במאי, 2000. מפקד חטיבה 300 בגבול לבנון דאז, תת-אלוף אלון פרידמן, מקבל דיווחים מטרידים מחיילים במוצב רותם על קו החוף של הגזרה המערבית. "הם סיפרו על תהלוכות אזרחיות שאירגן חיזבאללה שהגיעו עד גדר המוצב ואיימו על הכוחות. היה גם ירי מנשק קל וזו הייתה תקופה שספגנו פצצות מרגמה וטילים מדי יום, אבל בגלל שעכשיו היה מדובר באזרחים, יכולנו רק לירות באוויר להרתעה", סיפר, "אחר כך הגיע דיווח על תהלוכות דומות מול מוצב טייבה של צד"ל. זו הייתה כבר תחילת ההתפוררות של רצועת הביטחון בדרום לבנון".
המידע על החיכוך המתגבר סמוך למוצבי צה"ל וצד"ל ברצועה התגבש בפיקוד צפון לתמונה קודרת. האלוף גבי אשכנזי הנחה לעדכן את לשכת הרמטכ"ל שאול מופז, ובשעת לילה מאוחרת צלצל הטלפון גם בביתו של גדי איזנקוט, המזכיר הצבאי של שר הביטחון וראש הממשלה אהוד ברק. מעבר לקו היה יואב הר אבן, עוזר הרמטכ"ל, שביקש לכנס למחרת דיון בראשות ברק במפקדת חטיבה 300 בשומרה. הנושא: אירוע מבצעי מסווג בלבנון, לא נסיגה ולא משהו דומה לה. השניים תיאמו שברק יגיע למקום אחרי שישתתף בטקס להנחת אבן פינה למיזם תיירותי ביער גורן, לא הרחק משם.
איזנקוט פגש את ברק למחרת במנחת אלדר שבירושלים, ועידכן אותו כרגיל בלוח הזמנים ובאירועי הלילה בלבנון. מסוק היסעור שהמריא לאוויר לא כלל דיבור על נסיגה קרובה. לתפיסת ברק, זו הייתה אמורה להתקיים רק בסוף חודש יולי.
פרידמן, כיום מנהל אתר החרמון, אמור היה לסיים באותו יום את תפקידו כמח"ט ו"להעביר מקל" לאלוף-משנה דרור רופא. הוא פגש את השניים עם נחיתתם והעביר מידע עדכני על המתרחש. "הייתי מאוד מתוח. האחריות על רותם הועברה לצד"ל, אבל היו שם עדיין חיילים שלי, והם דיווחו שיורים עליהם מהכפר מנסורי הסמוך". רעייתו וילדיו היו כבר בדרכם לטקס במפקדה, אך הוא עזב את המתחם ונכנס לחמ"ל החטיבה. דקה אחרי, הבין שרצועת הביטחון מתפוררת. "הסתכלתי על דרור שהיה איתי בחפיפה, והיה ברור לשנינו שבאותו יום לא נתחלף", סיפר.
לקראת השעה 11:00 הגיעו ברק ומופז, שסיים ביקור בתרגיל מג"דים ברמת הגולן, לדיון בחטיבה. עוד נכחו אשכנזי, ראש אמ"ן עמוס מלכא, ראש אגף מבצעים גיורא איילנד ואיזנקוט, כשמדי פעם נכנסו לחדר מפקד אוגדה 91 משה קפלינסקי ומפקד יחידת הקישור ללבנון, ופרידמן עצמו. גם בשלב זה ברק עדיין לא ידע שאותו דיון על "אירוע מבצעי מסווג" יהפוך למעשה לציון דרך היסטורי, נקודת הכרעה לקראת היציאה מלבנון.
היציאה מלבנון החלה להתבשל בראשו של ברק עם הקמת רצועת הביטחון 15 שנה קודם לכן, כשירד מהרי השוף, דרומית-מזרחית לביירות, מעבר לנהר האל-אוואלי. "הייתי אז האופוזיציונר היחידי למהלך הזה במטכ"ל. חשבתי שזו שגיאה, ושצריך לרדת אל הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון", סיפר בריאיון מיוחד לוואלה! NEWS, "לא להקים את צבא דרום לבנון כהגמוניה נוצרית במרחב, אלא להקים ארבע מליציות של משמר אזרחי: צד"לון דרוזי בגזרה המזרחית שמחובר להרי השוף, צד"לון שיעי באזור נקורה שמחובר לצור וצידון, צד"לון נוצרי במרג' עיון וצד"לון מעורב בבינת ג'בל - ושנסייע להם מתחת לשולחן בכסף ותחמושת. ניסיתי לשכנע אלופים ואת שר הביטחון יצחק רבין, ולא הצלחתי. ניסיתי להעלות את הנושא בפני ראש הממשלה יצחק שמיר ולא הצלחתי".
על פי ברק, "כל ההקמה של הרצועה הייתה גרועה", והיא עצמה הועתקה מקו בר-לב בתעלת סואץ, שהפך למלכודת מוות במלחמת יום הכיפורים. "כבר אז הבנתי שהיא תסבך אותנו, שנשקע בבוץ, ושהקטיושות קצרות הטווח יחלפו מעל הראש של מפקד צד"ל אנטואן לאחד בדרום לבנון ויפגעו ביישובי הצפון שבעורף הישראלי". כשנשאל מדוע לא פעל לשינוי כרמטכ"ל או מיד עם פרישתו, השיב כי "רבין הקים באותה שנה (1992) ממשלה, וקבע שתוך שנה ינסה להבקיע עם הסורים או הפלסטינים. ברגע שעשינו שיחות עם הסורים, אי אפשר היה במקביל לטפל ביציאה מלבנון. התפישה היתה שאם נגיע לסיכום עם הסורים, אז לבנון תיפתר בהתאם, כי זו היתה הדרך של הסורים לגרום לישראל לדמם". שבע שנים אחר כך, כיו"ר אופוזיציה, רעיון היציאה התחדד, אך איזנקוט מדגיש כי "מותו של ארז גרשטיין ב-28 בפברואר 1999 היה פטיש לתודעה של כולם, והמסמר האחרון אצל ברק, שאומר שזה שזה מה שצריך לעשות".
גרשטיין היה דמות נערצת בצה"ל בכלל ומודל לחיקוי בחטיבת גולני בפרט, אך גם אחד המפקדים הכי מזוהים עם השהייה המבצעית בלבנון, כזה שחשב כי כל עוד זו המציאות, על צה"ל לפעול בעוצמה. הוא הגיע לרכס הבופור ב-1982 כקצין בסיירת גולני, תחת פיקודו של משה קפלינסקי. באותה גזרה, פעל גדי אייזנקוט כמפקד פלוגה בגדוד 51, שם השניים הכירו והפכו לחברים טובים. ימים אחדים לפני שמטען צד פגע בשיירה שלו והוביל למותו (ולמות רס"ב עימאד אבו ריש, סמ"ר עמר אל-קבץ וכתב קול ישראל אילן רועה), ישב גרשטיין עם איזנקוט במסעדה במטולה וסיפר על הדילמות הפיקודיות שמלוות אותו בצל המאבק הפוליטי והקריאה האזרחית הגוברת ליציאה. "הוא לא אהב את הסלאמי הזה, את הניסיון להחזיק במקל משני הקצוות", נזכר איזנקוט.
במבט לאחור, מאשר ברק כי "המצב הזה בלבנון לא הגן על הצפון. כל כמה חודשים, או כל שנה, היה לנו שבוע או עשרה ימים של סבב - כל הצפון, רבע מיליון איש, במקלטים, וקטיושות שעשו צחוק מרצועת הביטחון. היו אירועים נוספים, וגם המוות של גרשטיין. זכרתי אותו עוד קודם לכן, ממבצע 'כחול וחום'. הוא תמיד בלט. לא הספקתי להגיע להלוויה. הגעתי באיחור לקיבוץ. לפני שקיעה, יושבים בחוץ על הדשא חברים, פקודים ומפקדים שלו. האבא סימן לי שהוא רוצה לדבר איתי רגע בצד. אני הייתי יו"ר האופוזיציה. הוא לקח אותי הצידה, הסתכל לי בעיניים ואמר: 'תראה, את ארז אף אחד לא יכול להחזיר. אבל אני לא איש צבא. אני לא יכול להגיד שאני מבין בכל מה שקורה שם. אבל אם צריך אל תירתע מלהוציא את כולם'. סימנתי את זה כנקודה לעצמי בתור לגיטימיות עמוקה. זה לא היה אז סוד גדול שאני מהרהר בנושא באותם ימים".
ברק נבחר לראשות הממשלה במאי 1999, ומפקדי צה"ל הבינו כבר עם נאום ה"שחר של יום חדש" כי הנסיגה, בניגוד לדעתם, היא עניין מוגמר, ומה שנותר לקבוע זה רק תאריך. את החותמת הפיץ איזנקוט, כששלח סמוך לכניסת ברק לתפקיד מסמך ובו עדכן כי על צה"ל להיערך לנסיגה מסודרת ומתואמת עם האו"ם, שתצא לפועל עד 31 ביולי 2000.
איזנקוט התקרב מאוד לברק, צידד בו וחשב שהנסיגה נושאת ערך אסטרטגי חשוב, אך עמדתו הייתה מנוגדת כמעט לחלוטין לעמדת חברי המטכ"ל. הוא ספג כעס וביקורת חריפה על כך שאינו מייצג, לכאורה, את עמדות הצבא, ותגובתו שילבה עקשנות וניטרול כל סממן של גרירת רגליים באשר ללוחות הזמנים של התוכנית.
בכירי צה"ל פיתחו מרירות גם כלפי ברק, וראו במהלך ביטוי לכישלון מפקדי רצועת הביטחון. במקביל, ניפץ כישלון השיחות עם סוריה את התקווה לסלילת הדרך באמצעותן, וראש הממשלה, שעדיין התנגד לנסיגה חד-צדדית, פנה לנתיב אחר - יציאה בהסכמת מועצת הביטחון של האו"ם.
"לא היו ביני לבין מופז סודות", משחזר ברק, "אני הנחיתי ומופז קיים. הודעתי פומבית שנצא עד יולי. עד שנה או תוך שנה, ולא בתום שנה כי אם יודעים את התאריך מראש אז הצד השני יפעיל אש, ואנחנו נצא תחת אש. ביני לבין מופז הייתה הבנה שנצא בין שבועיים או חמישה שבועות קודם. במרץ 2000 נשלחו אורי לובראני ורובק'ה ארליך לעבוד מול הלבנונים ויוניפ"יל על יציאה על בסיס החלטה 425 של האו"ם, מהלך שאמור היה לתת לנו גיבוי מצד מועצת הביטחון ולסייע לסמן את הגבול".
מופז החליט להחמיר, והנחה את צה"ל להיות ערוך ליציאה במאי 2000, חודשים לפני המועד המקורי. "ברק למעשה תיכנן שהמהלך יהיה מתואם, כדי שלא ייראה כנסיגה תחת אש, ובגלל שלבנון לא שיתפה פעולה הוא פנה לאו"ם והצליח לשכנע את המזכ"ל קופי ענאן, שביקר בארץ בחודש אפריל", הסביר איילנד, "השתתפתי בפגישה במלון המלך דוד בירושלים. הוא אמר לו: 'תראה. אנחנו רוצים לסגת לקו הכחול, וברגע שניסוג אנחנו רוצים שתתקבל החלטה פורמלית של מועצת הביטחון, שעל ידי הפעולה הזו ישראל מקיימת את החלטה 425, החלטה ישנה שקראה לישראל לצאת מלבנון'. ענאן שאל את ברק: 'מה יהיה אותו קו?', וברק השיב: 'הקו? אתם תקבעו, ואנחנו, במקום לנהל משא ומתן עם לבנון, ננהל משא ומתן איתכם. ברור שאתם קובעים, ויושג קו. אתם תשרטטו אותו על המפה. אנחנו ניסוג לקו המוסכם וזו תהיה ההחלטה של מועצת הביטחון'. ענאן הסכים רק לאחר פגישה נוספת, כי האו"ם בדרך כלל לא אוהב לקבל אחריות על דברים. לזכותו של ברק ייאמר שהוא הצליח לשכנע אותו".
האות ניתן, וברק החל במהלך מדיני אינטנסיבי, שנועד לשכנע את העולם באסטרטגיה. במקביל, הוקמה ועדה מטעם האו"ם בראשות הדיפלומט הנורבגי טריה לארסן, לימים גם שליח הארגון למזרח התיכון, ובה השתתף איילנד לצד מומחי קרטוגרפיה שעבדו על סימון הגבול החדש. ברק האמין שעד יוני יושגו כל ההסכמות הנדרשות, לרבות אישור מועצת הביטחון, אך להיסטוריה חוקים משלה.
דלת חדר הדיונים הקטן בחטיבה 300 נסגרה ב-22 במאי 2000 בשעה 11:00 בדיוק. הנוכחים: ברק, מופז, איזנקוט והאלופים הרלבנטיים. סגן הרמטכ"ל עוזי דיין הצטרף מאוחר יותר, בעוד קפלינסקי וגנץ המתינו בחוץ ונקראו פנימה בנפרד כדי לסקור את המתרחש.
הדיון התחיל בסקירת אירוע מבצעי מסווג, ותוך דקות אחדות עבר - בהפתעה גמורה - למיפוי מודיעיני של האירועים שהתרחשו באותם רגעים בדרום לבנון. פרידמן נכנס ועידכן שצד"ל התחיל לברוח ממוצב טייבה בגזרה המזרחית, שבוע בלבד לאחר שהחליף בו את צה"ל. "נפילת המוצבים זה מה שנקרא אש בשדה קוצים", שיחזר איילנד בשיחה עם וואלה! NEWS, "זה התחיל בגדודים השיעים של צד"ל, שבכלל פלא שעוד המשיכו בנאמנותם אלינו עד אותו רגע, והגיע כמובן למקומות אחרים. היה ברור שהמערכת מתחילה לדבר מהשטח, ללא קשר לתכניות המלומדות והמדיניות של ברק. הוא בא לדיון מתוך החלטה או ידיעה די נחושה שאנחנו צריכים להישאר באזור הביטחון עד שהוא ישלים את המהלך המדיני שלו, שהיה בשיאו. הוא היה צריך עוד כמה ימים של דיונים נינוחים במועצת הביטחון, ואז לכאורה להיענות להחלטה בינלאומית, ולא למשהו אחר".
אך ברק הבין באותו רגע שנוצר פה מצב חדש, ושצריך לצאת. "יכול להיות שהמצב הזה נוצר כתוצאה מטעויות בשיפוט בפיקוד צפון. יכול להיות שלהערכתם היה אפשר להעביר את טייבה ורותם לצד"ל, ושצד"ל יחזיק אותם. יכול להיות שזו היתה הערכה לא בשלה או מוקדמת מדי, אבל כמו שאמרתי, אין לנו מעריך יותר טוב על צד"ל מאשר פיקוד צפון", הסביר לוואלה! NEWS, "גם אם זו הייתה טעות, אני לא אוהב טעויות אבל כל עוד הן נעשו בתום לב, הן ראויות לגיבוי. לכן, למרות שהיו הרבה לשונות רעות שניסו להסביר אחרת, טעויות יכולות לקרות גם לאנשים טובים. בסוף מי שנתן הוראה לצאת זה אני. אם צריך אחראי, אני נושא באחריות לכל הטעויות שנעשו".
וכך, שנים של חפירת-בדיעבד בפרטים הקטנים הובילה להבנה שתחילת קריסת רצועת הביטחון החלה ב-11 במאי, מבלי שהמודיעין יבין את גודל האירוע. "הפיקוד ביקש באותו יום לאשר לו בתחילת השבוע שלאחר מכן להעביר את טייבה ורותם לצד"ל", אמר ברק, "מופז אישר, העבירו אליי ואני גם אישרתי. איזנקוט אמר: 'תראה, ראש הממשלה, זה לא פשוט. מצב עדין שם, בצד"ל. קשה להעריך איך הם יעמדו'. אמרתי: 'יש הרבה דברים שאם יש צורך אכפה את עמדתי על הרמטכ"ל ועל הפיקוד, אבל להתיימר שאני מכיר יותר טוב מהם את כושר העמידה של צד"ל?'. והיו דברים מעולם. היו תקופות שהעבירו מוצב לצד"ל ואחר כך הסתבר שהיה צריך לקחת מהם בחזרה כי זה לא עמד בציפיות. כעת זה כבר היה בעיצומן של הפעולות המדיניות לסימון גבולות וקבלת האישור בכתב ממזכ"ל האו"ם, אז אישרנו את זה. הם העבירו את טייבה ב- 14 במאי, ויומיים לאחר מכן את רותם. כמה ימים לא קרה כלום, אבל ב-20 באותו החודש, ימים ספורים לאחר שמוצב אחר של צד"ל בקנטרה ננטש מבלי שזה ידליק נורת אזהרה בפיקוד, היתה הלוויה בקנטרה. אנשים הגיעו ברגל מרנדוריה, שהיא מעבר לליטאני, או שהם (חיזבאללה, א.ב) ידעו מראש, או שהם הבחינו שהמוצב נטוש והם נכנסו אליו עם דגלונים, ללא לחימה של צד"ל. למעשה, ב-21 במאי הם המשיכו עם עוד תהלוכות".
בפתח הדיון בשומרה חזר ברק על עמדתו ועל תאריכי הנסיגה, אך ברקע רצועת הביטחון התפרקה. "אשכנזי הציג לו בצורה מעוררת הערכה את הדברים", תיאר איילנד, "ואמר לו: 'אדוני ראש הממשלה ושר הביטחון, יש פה שתי אפשרויות ואני יודע לעשות את שתיהן, אבל תבין את המשמעות של כל אחת מהן: האפשרות האחת היא להישאר באזור הביטחון כפי שאתה רוצה עוד מספר שבועות או אולי חודש, אבל במקום צד"ל שמתפרק אני צריך גיוס מיידי של שתי חטיבות חי"ר, חטיבת טנקים ומילואים שיתפסו את השטח שהופך להיות הרבה יותר פגיע עכשיו. נוכל להחזיק מעמד כמה שתרצה, אבל תבין שהמשמעות היא שאתה מגייס מילואים ומכניס אותם ללבנון כדי לעשות משהו שכבר בעצם החלטת לעשות, שזה לצאת חד-צדדית. שאלה ציבורית או פוליטית איך עובר דבר כזה. האפשרות השנייה היא שנצא מיד'. שאל אותו ברק: 'איך נצא מיד? הרי צריך להיערך עם יציאה כזו'. גבי השיב לו: 'מחר, יום שלישי (23 במאי, א.ב) בלילה, אנחנו יכולים להשלים את היציאה כי עשינו כבר בצורה שקטה את כל ההכנות'. מופז תמך בעמדתו של אשכנזי".
"החלטתי": נסיגת צה"ל מלבנון
ברק שמע את הקצינים הבכירים בדיון שארך יותר משלוש שעות, אך היה עדיין ענייני. סמוך לשעה 14:00, הוא ביקש להישאר לבד בחדר עם איזנקוט כדי לחשוב ולהחליט. ברק חשב בקול רם, בחן עם איזנקוט את התרחישים השונים, ההשלכות, היתרונות והחסרונות. השטח דיבר בעד עצמו, וחיזבאללה לא הותיר הרבה ברירות, אבל נסיגה חד-צדדית הייתה מנוגדת לחלוטין לתפיסתו, והוא חשש מיציאה בהולה תחת אש. אחרי כחצי שעה איזנקוט קרא לכולם להיכנס. "החלטתי", אמר ברק ואימץ את המלצתם, "אתם תגלגלו את ההכנות ואני טס מכאן לאשר בקבינט את הנסיגה תוך 24 שעות".
ברק נזכר בדיון ההיסטורי ההוא וסיפר כי "באותן שעות לא היה לנו את המסמך מהאו"ם. גם חששתי שאם נקבל החלטה יעברו דברים (על הסיכום א.ב) מיחידת הקישור ללבנון ומשם הלאה. שהאש שלא התחילה פשוט תתחיל. רצינו למנוע קריסה של אזור הביטחון ולאפשר לפעול ביום-יומיים הקרובים. אישרתי להם לצאת מכמה נקודות בעייתיות כמו מפקדת החטיבה בבינת ג'בל שיכולה למצוא את עצמה במצב בעייתי כשהגדודים האחרים יקרסו. אישרתי להפעיל קליטת אנשי צד"ל בארץ. הנחיתי לאסוף טנקים, נגמ"שים ותותחים שננטשים על ידי צד"ל או להיות מוכנים להשמיד אותם או לפגוע בהם. הוריתי להיערך לירי קטיושות עלינו ולתגובה מהירה אם תהיה הידרדרות. קבעתי ישיבת קבינט לשעה 21:30, שבה צה"ל יוכל להציג תרחישי הידרדרות, וכן הלאה".
על פי איזנקוט, זו הייתה החלטה אמיצה מאוד ונכונה היסטורית. איילנד מסכים. "אין נסיגות שמחות אבל העובדה שישראל יצאה במהירות כזו הפתיעה גם את חיזבאללה. עצם פעולת היציאה, כשבו-זמנית כל כך הרבה גדודים ושיירות כבדות יוצאים החוצה זו לכאורה נקודת תורפה מאוד גדולה. חיזבאללה היה יכול להגדיל את תחושת הניצחון שלו אם היה פוגע בכוחות תוך כדי נסיגה. הסיבה העיקרית שזה לא קרה היא שחיזבאללה הופתע. אם אנחנו הופתענו ב-22 במאי כשאזור הביטחון התחיל פתאום להתפרק, אז חיזבאללה הופתע מהעובדה שאנחנו יוצאים במהירות כזו גדולה. לפחות היה פה תהליך של מזעור נזקים מוצלח. האירוע הזה הוא גם דוגמה חיובית, ואין הרבה כאלה, לדיאלוג ענייני ונכון בין דרג מדיני ודרג צבאי על סוגיה שמערבת את שני הצדדים".
דקות ספורות לאחר תום הדיון בשומרה, פנה קפלינסקי לפרידמן ואמר לו: "תתכונן לנסיגה תוך 24". פרידמן ראה מול עיניו רק את החיילים. "ממש לא הייתי בהלם", סיפר לוואלה! NEWS, "היינו כל כך שקועים בתכניות הנסיגה כל השנה, ובהכנות ובהיערכות בשטח שהייתי חד על הפרטים". קפלינסקי התקשר למפקד רכס רמים, סגן-אלוף אורן אבמן, והודיע לו להתכונן תוך 24 שעות לפוצץ את מוצב דלעת ואת הבופור, הסמל הצה"לי-לבנוני, ולסגת. הערב ירד, אך הנתונים מהשטח לא האירו פנים. מפקדי הגדודים העריכו כי אש חיזבאללה תקשה מאוד על הוצאת הציוד והכלים מהשטח. בקשת דחייה ביממה הועברה. כל רגע שחלף מאז יציאת ברק ואיזנקוט ממפקדת החטיבה הביא עמו התפתחויות חדשות, ובתום סבב התייעצות לילי נוסף, אישר ראש הממשלה את הדחייה.
"חזרנו לקריה בערך ב-17:00. סיימתי את הבדיקות עם האו"ם והייתה הערכה שנקבל עוד באותו לילה את המכתב ממועצת הביטחון שמאשר את היציאה", סיפר ברק, "זה התנאי שאנחנו צריכים. היה ברור לי שאת הקבינט (נועד להתכנס ב-21:30, א.ב) אני יכול לשכנע בהתחשב במה ששמעתי בשומרה. אם צריך, יוצאים הלילה. שאלתי את מופז אם גם הוא הבין כמוני שאפשר להורות להם לצאת הלילה. הוא אמר לי שהוא חושב שכן אבל ליתר ביטחון הוא רוצה לבדוק. הוא בדק עם אשכנזי וקפלינסקי וחזר עם בקשה לדחות את זה ביום ולא לעשות את זה בלילה של ה-22 במאי אלא לדחות ב-24 שעות. זה הרגע השני המותח מבחינתי. אי אפשר להגיד להם 'תצאו הלילה בכל זאת'. הרי יש שיקולים. קפלינסקי איש רציני מאוד. גבי איש רציני. הם אומרים 'אנחנו לא יכולים לעשות את זה הלילה'. אי אפשר לתפוס אותם במילה ולהגיד 'אז למה אמרתם בצהריים'. צריך לדחות את זה. זה מעמיד סיכונים גבוהים שזה יהפוך מדבר שבאמת קורה בהפתעה לדבר שקורה תחת אש, אבל לא היתה ברירה אלא לאשר להם. בלילה כינסנו קבינט וקיבלתי הסמכה להחליט ביחד עם מופז מתי בדיוק לבצע. חלק לא קטן מהדיון היה להשביע כל שר לחוד שאסור ששום דבר ייצא מהישיבה".
רגע האמת הגיע. ב-23 במאי, עם רדת החשיכה החל צה"ל לפנות את רצועת הביטחון. "היום הזה היה עבורי היום הכי ארוך מאז שהכרזנו על כך, כי הכול כבר התחיל לקרוס", סיפר ברק, "המתח עלה. עם החשיכה התחילה היציאה ממש. במהלך הלילה ראינו שאין איזו הבנה עמוקה של חיזבאללה ומוכנות מסודרת לפעולה נגד צה"ל ועד הבוקר יצאו כולם. נשארו קצת טנקים וציוד. חלק מהמתקנים שרצינו לפוצץ לא הספקנו, ואני נושא באחריות הכוללת למה שנשאר שם. אני תמיד מזכיר את תמונות הלוחמים על הברכיים בציר פילדלפי, מחפשים אחר חתיכות בשר של חברים שהתפוצצו. דברים דומים היו יכולים להיות בלבנון בין הבולדרים לדרכים המסולעות. הקרדיט לכך שלא היה פצוע אחד ואף אדם לא נותר מאחור מגיע לקפלינסקי, גבי וגנץ. יכול להיות שזה לא היה מושלם אבל אין דברים מושלמים בדברים האלה".
על פי איילנד, למרות המתח שיצר הדיון בשומרה, ההתנהלות בין הצדדים היתה מאוד מקצועית. "באותה ישיבה היסטורית היו שני אנשים דומיננטיים - ברק ואשכנזי. גבי אמר: 'אני בעד שנצא (תוך 24 שעות)'. שנים מדברים על הדם הרע ביניהם, מסמך הרפז עשור אחר כך. הזמן רץ. אבל היחסים בין גבי לברק באותו זמן היו לא רק טובים, אלא גם מלאי הערכה הדדית. אני אומר את זה בכלל ובדיון הזה בפרט. ברק לא היה אדם קל ולא אחד שמתקפל בקלות. הוא היה ראש ממשלה מאוד דומיננטי, הקשיב לגבי וקיבל את העצה שלו", שיחזר.
התמונות המרגשות של חציית אחרוני חיילי צה"ל את גדר הגבול התחלפו עד מהרה במחזות מורכבים יותר, ובהם ריצה של אלפי אנשי צד"ל שניסו לחמוק מפעילי חיזבאללה, ומיתוג האחרונים כבעלי הבית החדשים בשטח. תחושה רעה התפשטה בצמרת מערכת הביטחון, וזעקות העזרה של השותפים הנאמנים ללחימה העמיקו את השבר. קצינים שלקחו חלק משמעותי בפעולה הודו בשיחה עם וואלה! NEWS כי הצעד היה נכון, אך "נעשה בצורה כושלת ובאופן שפגע אסטרטגית בצה"ל ובביטחון ישראל". אחד הקצינים שנכח בדיון בשומרה אמר כי "ישראל הצטיירה כמי שבוגדת בבעלי הברית שלה". היציאה הוגדרה כחפוזה, וציוד נפל לידי האויב. קצין בכיר אחר שירטט קו מחבר מהנסיגה ונאום קורי העכביש של חסן נסראללה מיד אחריה, דרך חטיפת שלושת החיילים בהר דב ועד מלחמת לבנון השנייה. השורה התחתונה שיצרו החוליות המקשרות: כרסום ההרתעה הישראלית.
"אני, כמו רוב המטה הכללי, התנגדנו ליציאה החד-צדדית משום שבכל סימולציה שעשינו הגענו למבוי סתום", מסביר היום איילנד, "אמרנו 'אוקיי, אנחנו נצא. חיזבאללה לא יפסיק. התמיכה בו של סוריה ואיראן תימשך'. בדיעבד, ההחלטה של ברק היתה נכונה ואמיצה, בניגוד לדעתנו. אנחנו לא ידענו לעשות הפרדה שהיא נורא-נורא חשובה, כי כשאתה עוסק בסוגיות אסטרטגיות, אחד הדברים החשובים זה לעשות הפרדת משתנים. לקחת את הנושא, לפרק אותו ולהבין בעצם על מה אתה מדבר ומה אתה עושה. חששנו מעלות השינוי. עצם הנסיגה. איך היא תיראה. עצם ההתנתקות מצד"ל ואיך נעבור אותה. הדימוי. בדיוק כמו ניתוח שאדם חושש ממנו למרות שמבהירים לו שמצבו יהיה יותר טוב אחרי, אבל הוא עדיין חושש מפעולת הניתוח ולא בהכרח ממה שיהיה אחר כך. פעולת הניתוח היא חד-פעמית, ועל פני זמן חשיבותה הולכת וקטנה. עלות מעבר חד-פעמית. לכן לא ידענו לעשות את האבחנה הזו".
לתפיסת ברק, גם בימים אלו לא היה ניתן לפתור את בעיית צד"ל בצורה מושלמת. "גם אם זה היה לוקח עוד כמה שבועות לא היה קורה שום דבר אחר", הסביר, "הקמנו עוד קודם לכן רשות לטפל באנשי צד"ל. העריכו שכמה מאות יגיעו, בסוף זה יצא אלפים. היו ניסיונות לפתור את זה בחנינה עם השלטונות בלבנון וארצות הברית. דיברנו גם על זה בשומרה".
המסקנה העיקרית של ברק מהתהליך ברורה. "זה היה מצעד איוולת. מעגל קסמים. לא רק בצה"ל התנגדו. היו גם כמה שרים. כשיש לחץ אנחנו אומרים 'לא יכתיבו לנו', וכשאין לחץ אנחנו אומרים 'רגע, חכו, נדון'. אחר כך שוב יש לחץ ואז אומרים 'תחת לחץ לא מקבלים החלטות', ואם נהיה שקט אז אומרים 'איפה הבעיה?'. בחיים האמיתיים, כמנהיג, אף פעם אין בחירה בין שתי אפשרויות טובות. בדרך כלל אתה בוחר בין החלטות ששתיהן נראות רעות בצורה אחרת. יש חומת התנגדות עצומה לשינויים יסודיים במציאות, והשיעור מכל זה הוא שבכל מצב ובכל מקום מוכרחים להשתחרר מחשיבה קבוצתית. להתבונן במהות. בתמצית הבעיה ולא לפחד לקבל החלטות גם כשהן לא מקובלות".