בזמן שהווירוס המדבק הגיע מאירופה לארצות הברית, והתפשט במהירות מהחוף המזרחי לחוף המערבי, תהו הרשויות אם לאפשר את קיומם של אירועים המוניים או להתחיל ולהשבית לימודים ולאסור על התקהלויות ציבוריות. הערים שפעלו מאוחר יותר שילמו מחיר כבד יותר, כשהתברר המחיר האמיתי של המגיפה - מאות אלפי קורבנות אמריקנים.
עוד לא מדובר במגיפת הקורונה, אלא במגיפה העולמית הגדולה הקודמת, השפעת הספרדית, שקטלה עשרות מיליוני בני אדם לפני מאה שנה. היא פרצה בשוך הקטל הגדול של מלחמת העולם הראשונה, וצלקותיה ניכרו זמן רב. על אף ההבדלים הגדולים בין השפעת הספרדית לקוביד-19, האירועים שאנו חווים מאז דצמבר הם חסרי תקדים בהיסטוריה המודרנית.
בהיפוך של היוצרות, נגיף הקורונה הפך בחודש האחרון מבעיה סינית מקומית למגיפה עולמית, כזו שלא נראתה מאז השפעת הספרדית בתחילת המאה שעברה. בזמן שארץ המקור שלו הצליחה לבלום את התפשטות הווירוס באמצעות המנגנון הממושטר להפליא שלה, המסוגל לכפות צעדי בידוד דרקוניים על מאות מילוני אזרחים, מדינות רבות אחרות מתקשות לגבש מדיניות סדורה מול המצב חסר התקדים.
חוסר הידיעה לגבי אופיו של וירוס הקוביד-19 יצרה תבהלה עולמית חסרת תקדים בעידן המודרני. אולי כי העולם רק הפך לגלובלי יותר מאז שבן דודו של הקוביד-19, הסארס, פרץ בתחילת המילניום, ההתנתקות של המדינות השונות זו מזו קרתה בתגובת שרשרת.
אזרחים פונו על ידי ממשלותיהם מווהאן, בירת הנגיף, בטיסות מיוחדות; חברות תעופה גדולות הפסיקו לטוס לסין, הכלכלה השנייה בגודלה בעולם ומרכז יצור קריטי לכלכלה העולמית; הגבולות החלו להיסגר אט-אט, ומדינות כמו איראן מצאו את עצמן מנותקות מכל הסביבה שלהן; ערב הסעודית, המתיימרת להיות מגנת המקומות הקדושים לאסלאם עבור כל המוסלמים בעולם, עצרה את הגעתם של אזרחים זרים לאתרים הקדושים ביותר; ואיטליה הטילה מגבלות על אזרחיה שלא נראו כמותן מאז מלחמת העולם השנייה הזו.
בתרחיש האופטימי, סביר להניח שמגמת הדה-גלובליזציה תתהפך בזמן הקרוב. סין, וכמוה קוריאה הדרומית, הראו שניתן לעצור את התפשטות הנגיף. מדענים ברחבי העולם עובדים בשיא המרץ על חיסונים ותרופות, ורבים מקווים שחודשי הקיץ יעצרו את המגיפה.
אם לא, מה שהיינו עדים לו עד עתה עשוי להיות קצה הקרחון מבחינת השינויים הדרסטיים שיעברו על האזרחים, במיוחד במדינות דמוקרטיות. צעדים דרקוניים, כמו באיטליה, יוכלו לשמש ממשלות לפגיעה בחירויות אזרחיות ובחופש ביטוי בשם המאבק בהתפשטות בקורונה. בסין זה כבר קורה, אבל זה לא מפתיע.
פעיל זכויות אדם סיני, שאמר כי הנשיא שי ג'ינפינג טיפל בצורה רעה בהתפרצות המשבר - תיאור שאפשר להסכים עמו לאור הגמגום והטיוח של המשטר בימים הראשונים להתפרצות - נעצר ונלקח למתקן סודי בטיעון שהוא מסכן את ביטחון המדינה, הרי מה יותר חשוב מבריאות הציבור. ביקורת על המנהיג היא איננה ראויה בזמנים כאלו של משבר, יגידו מי שינסה לנצל את הפאניקה הגדולה לטובת צרכים פוליטיים.
חוקים ותקנות העוברים נגד מי שמפיץ דיסאינפורמציה לגבי התפשטות הנגיף הם הגיוניים ומתבקשים כדי למנוע הפצת בהלה שקרית, כפי שעלה החשש לפני הבחירות האחרונות בישראל. מנגד, תהיות וספקות ביחס לאחריות ממשלתית למשבר, כמו זו שעולה באיטליה בעקבות הקיצוצים החדים במערכת הבריאות הציבורית, עלולות להיות מדוכאות תחת אותו תירוץ. ומה קורה כשמנהיג מדינה, החזקה ביותר בעולם, מזלזל בחומרת הנגיף מחשש לפגיעה ביוקרתו לקראת הבחירות?
החלטות הרות גורל הנוגעות לעתיד המדינה עשויות להתקבל כלאחר יד, מתחת לראדר הציבור החרד לעצם קיומו. הדאגה היא אולי אמיתית, אך כבר עתה, ניתן לראות שהיא מנוצלת גם לצרכים אחרים על הדרך.
כך, למשל, הפרלמנט של רוסיה העביר בתום יום אחד בלבד סדרת תיקונים מרחיקי לכת לחוקה, שיכשירו את שלטונו של הנשיא ולדימיר פוטין עד תום ימי חייו. האופוזיציה החלושה במדינה זעקה את קריאות השבר הרגילות שלה, אך קשה לראות כיצד מתארגנות הפגנות משמעותיות נגד המהלך בימים שבהם התנועה וההתקהלות הציבורית, המוגבלת ממילא ברוסיה, נתונות תחת תקנות חמורות.
באלג'יריה, שבה ההפגנות נגד המשטר נמשכות כמעט שנה, אסרו על התכנסויות ציבוריות מחשש להתפשטות הנגיף במדינה הצפון אפריקנית.
בכמה מדינות במזרח אירופה, שהדמוקרטיה בהן חלושה גם כך, הוכרז על מצב חירום שמקנה לרשויות סמכויות נרחבות להגביל את התנועה ואת ההתאספויות בציבור.
בישראל, שר המשפטים חתם על צו המאפשר להשבית את מערכת בתי המשפט בגלל משבר הקורונה, ימים לפני תחילת משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנדחה כלאחר יד בחודשיים תמימים. בנוסף לכך, אושר שימוש באמצעים מתקדמים לאיתור נדבקים.
האיזון הדק והשברירי בין הצרכים הרפואיים לבין חדירה בלתי-מוגבלת לחיים הפרטיים של האזרחים בסכנת הפרה, ומי שאמור לשמור עליו אינו גורם אובייקטיבי.
סצינות שהיו שמורות לסרטי אסונות ומגיפות, כמו "התפרצות" שזוכה עכשיו לעדנה מחודשת, או סדרת סרטי הדיסטופיה "הטיהור", הופכות לחזון נפרץ.
המשמר הלאומי של מדינת ניו יורק נפרס בניו רושל, פרבר של העיר, כדי לחלק מזון לתושבים נצורים ולטהר את העיר, וכוחות של צבא איטליה נפרסו ברחובות אחרי התקוממות של אסירים בבתי כלא במחאה על הגבלות זכויות הביקורים שלהם. מי שמעז להשתעל ולהתעטש בציבור עובר אאוטינג, ובסופרמרקטים נרשמים תורים ארוכים של תושבים מבוהלים האוגרים מזון ואספקה מחשש למה שעוד עתיד לבוא. בתל אביב, אדם שהפר את תנאי הבידוד שלו נעצר ברחוב על ידי שוטרים בחליפות מגן.
המגיפה קוראת תיגר על הסדר החברתי והכלכלי ששורר בעולם בעשורים האחרונים. התיירות ההמונית, שהפכה את העולם לכפר גלובלי, כמעט שפסקה לחלוטין. חברות תעופה בינלאומיות קורסות, אזרחי המדינות הנגועות ביותר מסומנים כמצורעים ומאות מיליונים חוזרים להתכנס בבתים. חברות בינלאומיות גדולות עוברות למתוכנת של עבודה מהבית, וכנסים גדולים שמפגישים מדי שנה מנכ"לים, יזמים, מדענים ואחרים מבוטלים או נערכים בשיחות וידאו.
שוטרים בחליפות עוצרים מפר בידוד בתל אביב
לנזקים הכלכליים הכבדים עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת. אם יימשכו הפיטורים ההמוניים, האבטלה תתרחב והצריכה תואט, הנטל על הממשלות רק יחריף. איטליה, שמצבה הכלכלי לא היה מזהיר עוד לפני התפרצות הקורונה, הודיעה כבר על הזרמת 20 מיליארד אירו לפחות על מנת להגן על בעלי העסקים שנאלצו לסגור את שעריהם. זה מעבר לסף הגירעון שקובע האיחוד האירופי - 3% מהתמ"ג - ולא בטוח שזה יספיק. למרות המגבלות שנקטה, חסרות תקדים בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, קצב המתים היומי נע סביב 200 איש.
סקר שפורסם השבוע הראה שרוב מוחלט מהאיטלקים מגבה את האיסורים הממשלתיים ואף את החמרתם. משמעות הדבר שמרבית האזרחים מוכנים לספוג צמצום דרמטי בחירותיהם הבסיסיות, כמו חופש התנועה וההתאספות, למען הזכות הבסיסית ביותר, לחיות. זה יכול להחזיק בטווח הזמן הקצר, אך לאורך זמן זה יוביל לקריסת המדינה ולהתמוטטות החברה. תרבות הצריכה המאפיינת את האדם המודרני לא תגווע כל כך מהר, וכולם כמהים לאיזו בריחה מהמציאות באמצעות סרטים, הצגות, הופעות או משחקי ספורט, או דרך נסיעות לחופשות במולדתם או מחוצה לה.
תמרור אזהרה
המסקנה מהחודשים הטרופים האחרונים היא שעל העולם ללמוד לחיות עם הנגיף ולהתמקד בהגנה על האוכלוסיות הפגיעות, ולשלב ידיים בפיתוח אמצעים, תרופות וחיסונים נגד האויב חסר הפנים והגבולות הזה.
אם נחזור לדבריה המבהילים בהאזנה ראשונה של אנגלה מרקל, ולפיה בין 60-70% מאוכלוסיית גרמניה תידבק בנגיף, התובנה היא שאין מנוס אלא להסתגל למצב החדש ויוצא הדופן הזה. אם מפרשים בצורה קרה את המספרים שהיא נתנה, התוצאה היא שימותו מאות אלפים מאזרחי המדינה, אבל קשה לחזות זאת משום שייתכן ששיעורי התמותה הידועים לנו כיום נמוכים הרבה יותר במציאות, בהנחה שיש הרבה חולים שאינם יודעים שהם חולים וגם לא יחושו בכך.
היועץ הרפואי הבכיר ביותר בממשלת בריטניה אמר דברים דומים: על מנת שהנגיף יהפוך למשהו נסבל, כ-60% מהאוכלוסייה צריכה להידבק בו, כך שתתפתח "חסינות עדר" שתגן גם אלו שלא התחסנו.
ההתפרצות הזו היא תמרור אזהרה למה שצופן העתיד לאנושות בעולם מזוהם, מפותח יתר על המידה ומשולל טבע. מומחי בריאות וסביבה אמרו כי הנגיף, כמו מחלות מידבקות אחרות, מתפשט במהירות רבה יותר באסיה בשל האצת הרס היערות, העיור וסלילת כבישים. הקורונה היא מחלה זאונוטית, כלומר עוברת מבעלי חיים לבני אדם. בשל התרחבות האנושות אל תוך כל פינה בכדור הארץ, המגע עם בעלי החיים גובר, ועמו הסיכויים להתפתחות מגיפות חדשות.
הדחיפות בלעצור את הפיתוח מחוסר הרסן גוברת בעקבות המשבר הנוכחי. יחד עם שריפות הענק באוסטרליה וביער האמזונס בחודשים האחרונים, שכיסו את השמיים בערפיח רעיל ומזיק והשמידו מיליוני בעלי חיים, אנו מקבלים הצצה לחיים על פני כדור ארץ שחוק, עייף, מנוצל עד תום, ללא מקומות מפלט. והנה, העוצר בסין ובאיטליה הניב שיפור, גם אם זמני, באיכות האוויר. פחות מכוניות על הכביש, פחות פליטת חומרים מזהמים לאוויר שכולנו נושמים.
לאור השינויים הדרסטיים בהרגלי החיים, האיטלקים הנצורים בבתיהם מחפשים דרך להפיג את הבדידות, השעמום ולהעלות את המורל הלאומי. הם עשו משהו לכאורה טריוויאלי, אך חריג כיום - לדבר עם שכניהם. תושבים יצאו יחד למרפסות הבתים שלהם כדי לשיר את ההמנון ולהפגין אחדות ברגעים הקשים האלו. לאור העובדה המרה שרבים מאתנו כלל לא מכירים את שכנינו, לעתים לא רואים אותם אף לא פעם אחת במשך תקופת מגורים שלמה, המשבר הנוכחי מספק הזדמנות להתחבר בחזרה לחברה ולסביבה.
יש מי שכבר הכריז על מותה של הגלובליזציה ו"חזרה" לערכי המשפחה והלאומיות, אולם מוקדם עוד להספיד את תהליכי החיבור בעולם המתרחשים מאז אמצע המאה שעברה. אז רגע לפני שהסדר העולמי קורס לחלוטין, אולי עדיף להודות באמת המרה - הנגיף כאן כדי להישאר, ועלינו ללמוד לחיות עמו וללמוד את הלקחים לעתיד, ולא, הדיסטופיה הנראית לנגד עינינו היא רק ההתחלה.