באוקטובר 1979 העלה תיאטרון החאן הירושלמי הצגה חדשה. את הצופים קיבל אולם שונה מהרגיל: הכיסאות הוצאו והקהל נכנס למעין מערה חשוכה שנרות מאירים אותה. התפאורה שיוותה לאולם מראה של בית לוויות עלוב ודל ובו גופה מכוסה ושבעה קבצנים בעלי מום שמצאו במקום מחסה. ההצגה "שבעה קבצנים" שביים יוסי יזרעאלי נעשתה על פי סיפורו של רבי נחמן מברסלב שצופן בתוכו משמעויות רוחניות ופילוסופיות.
ההצגה זכתה לביקורות מעורבות, אבל קבוצת אנשים אחת שלא צפתה בהצגה הביעה את מורת רוחה ממנה עוד לפני שבכלל עלתה על הבמה. על מודעות ההצגה הוצגה תמונת גבר עירום, דבר שעורר את זעמם של חסידי ברסלב שראו עצמם שומרי מורשת הרב. קבוצה מקרבם הגיעה לתיאטרון וגרמה נזק למבנה.
עוד בוואלה!
סגן ראש עיריית ירושלים מטעם המפד"ל ביקש לפייס וערך פגישה בין מנהל התיאטרון לבין מי שהוגדר "נציג חסידי ברסלב". היה זה הרב אליעזר "לייזר" ברלנד. הוא הכחיש כי אנשיו חיבלו ברכוש, "אלא קבוצה שאין לנו שליטה עליה". אולם, הוא ביקש כי המודעה תיגנז והבטיח כי תפורסם מודעת התנצלות על הנזק שנגרם.
ברלנד, שהשבוע כוחות משטרה עצרו אותו בתום חקירה בחשד לעבירות עושק ומרמה ובעבר הורשע בעבירות מעשים מגונים, החל באותה תקופה להפוך דמות משמעותית בעולם החזרה בתשובה.
בשנות ה-70, תנועת החזרה בתשובה בישראל החלה לצבור תאוצה. טראומת מלחמת יום כיפור, העוני ותחושות הקיפוח בשכונות המצוקה ועיירות הפיתוח, חיפוש דרך של בוגרי דור ילדי הפרחים - כל אלה הביאו רבים לחפש את דרכם, להציב שאלות ולמצוא בדת את התשובה.
ברלנד היה אז אחרי מסע חיפוש משל עצמו. אחרי שגדל והתחנך בזרם הליטאי, מצא עצמו נמשך לעולם החסידות. תורתו של הרבי נחמן מברסלב היא ששבתה את ליבו והוא התקרב לראשי החסידות. הוא עבר לבני ברק, שם ייסד הרב לוי יצחק בנדר את ישיבת ברסלב בשנת 1960, ישיבה שמנתה אז 30 תלמידים בלבד.
בתחילת שנות ה-70 החל ברלנד הצעיר לפעול בקרב חוזרים בתשובה. דדי בן עמי, יוצא להקות צבאיות ונכד למייסדי נהלל, היה מתלמידיו הראשונים. בשנת 1978, כשהוא רק בן 31, מונה ברלנד כראש ישיבת "שובו בנים" שעיקר תלמידיה היו חוזרים בתשובה. הישיבה פעלה בבית קטן ומוזנח בשכונת נווה אחיעזר בבני ברק. כתב "מעריב", אבי בטלהיים, ביקר בישיבה ותאר את המקום: "ציוד ישן ורעוע. על ארון הספרים עגלת תינוק מרופטת, שאין מקום אחר להניחה. נר הזיכרון מונח בתוך כוס בירה גדולה. הקירות מתקלפים ומשוועים למעט צבע".
אבל בטלהיים עסק בכתבה בעיקר בהרכב האנושי של תלמידי הישיבה. אלו היו צעירים שגדלו בשכונות מצוקה, רבים מהם הידרדרו לעולם הפשע. לראשונה בחייהם הם זכו ליחס ראוי, לשבת וללמוד ולהרגיש שייכים. לראשונה בחייהם מישהו מצא בהם גם דבר טוב והם התחילו למצוא קצת שקט לנפשם. שם הישיבה הלם היטב את הפסוק מספר ירמיהו ממנו נלקח: "שובו בנים שובבים ארפה משובתיכם".
הגוף נגד הנשמה
ברלנד פתח שתי ישיבות נוספות - בשכונת התקווה ובשכונת "שביב" בהרצליה. יעקב הולצברג, בן 25 מהרצליה, סיפר אז על דרכו: "הפיתוי היה גדול מאוד לגבי ילד עני וחסר כל ואמנם התפתיתי. תחילה הייתי גונב צעצועים מגינות של וילות בהרצליה פיתוח. אחר כך התחלתי לפרוץ ולגנוב דברים יותר רציניים ונהייתי לפרחח ממש — הייתי שובר חלונות בבית הספר, גנבתי שזיפים ופירות אחרים ובגיל 16 התחלתי לעשן חשיש ואופיום. לאחר שהתגייסתי הציבו אותי בתובלה. עשיתי כל מיני ג'ובים והייתי 'ברדקיסט' אמיתי. היה לי בגלל כל הדברים האלה שמונה חודשים 'דפוק'. בין היתר שירתתי באילת כנהג. הנהגים היו נוסעים לאבו־רודס (בסיני, א.א.), כשזו עדיין הייתה בידינו, זורקים לבדואים שבדרך כמה כיכרות לחם וכמה חתיכות פסטרמה, ובתמורה קיבלנו מהם כיכרות חשיש. היה לנו חשיש כמו אבטיחים בקיץ". הוא ומרואיינים נוספים סיפרו על מסעות ההידרדרות שלהם, מהם נחלצו רק אחרי שהגיעו ל"שובו בנים".
התמונה שהיום רווחת בדיונים בבתי המשפט החלה רק אז להיראות באולמות השופטים: חשודים ונאשמים היו מתייצבים לדיונים כשעל ראשם כיפה, לעיתים עצמו עיניים ומלמלו דברי קדושה מול השופט. "תופעת החזרה בתשובה", אמר השופט המחוזי חיים שטיינברג בדיון שנערך באולמו ב-1980. "יש בה משום תשובת אמת וכדאי לברך עליה, אלא שיש להבחין ולהבדיל בין חזרה בתשובה של אמת לבין סממנים חיצוניים של חזרה בתשובה, שאין מאחוריה בשלות נפשית של ממש".
לישיבה של הרב הצעיר והכריזמטי הגיעו לא רק אנשים משולי החברה. נוצר שם חיבור מיוחד: גם יוצאי יחידות מובחרות, טייסים ושחמטאי מפורסם מצאו במקום תשובה. ברלנד התחיל לעורר עניין. העיתונאית שרית פוקס שראיינה אותו, תיארה "חסיד קורן פנים". הוא דיבר איתה על "הדרך הברסלבית להגיע לדבקות, דרך שאם אין יודעים ללכת בה נכוחה היא נהפכת הרת אסון למנהיג ולסובבים אותו".
הריאיון נגע ברוח ובנפש האדם וברלנד אמר עוד: "אדם נרדף כל העת בייסורים ממש או בייסורים פסיכולוגיים. גשמיות הגוף גורמת לנשמה המחפשת רוחניות ייסורים בלתי פוסקים. אדם מדמה כי מתחרים בו, מפריעים לו, מסיגים גבולו. אך האמת היא כי לא על יד אדם הוא נרדף, כי אם על ידי גופו. הגוף חותר נגד הנשמה".
"סיוט מתמשך" בעיר העתיקה
ב-1982 החליט ברלנד להעתיק את הישיבה משכונות המצוקה של גוש דן ללב הקלחת המדינית-פוליטית. הישיבה החלה לפעול במבנה במעלה ח'לדיה ברובע המוסלמי שבעיר העתיקה בירושלים. מדובר היה במבנה שפעל מסוף המאה ה-19 ועד שנות השלושים של המאה הקודמת כישיבת "חיי עולם". עם כיבוש העיר העתיקה בידי הירדנים ואף לאחר מלחמת ששת הימים עמד המקום נטוש, עד שהגיעו אליו ברלנד ותלמידיו.
המקום היה שייך לגוף שנקרא "עטרה ליושנה", אולם הברסלבים פלשו למקום. בשיאם של העימותים, מנהל "עטרה ליושנה", ישראל פויכטוונגר, סגר את שער הברזל וירה מאקדחו לאוויר. לבסוף "עטרה ליושנה" התרצתה והשכירה את המבנה ל"שובו בנים", כשיהודי אמיד מקהילת יוצאי חלב בארצות הברית תמך בהם כספית. גם מוסדות המדינה תקצבו את הישיבה. כך, לדוגמה, ב-1985 העביר שר העבודה והרווחה, מנחם פרוש מאגודת ישראל, 5.5 מיליון שקלים (ישנים) ל"שובו בנים".
ראש העירייה, טדי קולק, התנגד למיקומה של הישיבה בלב הרובע המוסלמי. הוא חשש מפני החיכוך הנפיץ בין תלמידי הישיבה והשכנים הערבים. אבל הישיבה הוקמה וחששותיו התאמתו: 11 משפחות מוסלמיות שהתגוררו במתחם הסכימו להתפנות מהמקום, אולם במקום נותרו ארבע משפחות שחייהן הפכו ל"סיוט מתמשך", כפי שתיאר החוקר והעיתונאי נדב שרגאי בספרו "הר המריבה - המאבק על הר-הבית: יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה מאז 1967".
"תלמידי הישיבה הציקו להם, קיללו אותם והשליכו אבנים על בתיהם", כתב שרגאי. "סגפנות הבחורים והתנאים הסניטריים הירודים שבהם התגוררו סייעו מאוד למרר את חיי השכנים, ובמשך חודשים ארוכים דלפו ממערכת הביוב של הישיבה לדירות השכנים הפרשות אדם. אחדים מהערבים שנותרו בחצר הוכו נמרצות. כזה היה גורלם של פאטמה אבו-מיאלה (על פי פרסומים במספר ידיעות מאותם ימים אבו מיאלה מתה מפצעיה אחרי שהוכתה, א.א.) ונאפז אבו-מייזר. מחמוד אבו-סניינה ומשפחתו נאלצו בשלב מסוים לנטוש את דירתם בחצר, לאחר שהאברכים רגמו אותם באבנים. הם עברו להתגורר באוהל של הצלב האדום באזור בית לחם. דירתם הנטושה נפרצה, רכוש רב הושחת בה ודלת הבית נאטמה בבלוקים".
קולק ביקש להוציא את הישיבה משם ולהעבירה למקום מרוחק יותר, אבל המשטרה וצה"ל התנגדו לבקשותיו. אחד המתנגדים הקשים לקולק היה האלוף (במיל') רחבעם זאבי, שבנו היה מתלמידי הישיבה. זאבי פעל בקרב גורמי שלטון למען הישיבה והאמין כי נוכחותה במקום תחזק את הביטחון ברובע.
אבל ביטחון לא הושג. ב-15 בנובמבר 1986 נרצח סמוך לישיבה אלי אמידי, בן 21. אמידי, תושב שכונת שמואל הנביא בירושלים, עבר שבועיים קודם להתגורר בבניין הישיבה. חלומו היה לעלות לקברו של הרבי מברסלב באוקראינה. בשבת עשה את דרכו מביתו לבניין הישיבה בעיר העתיקה בירושלים. בהיותו מטרים ספורים מפתח הישיבה התנפלו עליו שלושה מחבלים, והחלו דוקרים אותו בכל חלקי גופו. הוא נאבק בהם ואף פצע את אחד התוקפים, אך לבסוף התמוטט ומת. המחבלים, שהגיעו מג'נין, נתפסו.
הרצח המזעזע הביא להתפרצות זעם קשה ואלימה בעיר העתיקה. בעת מסע ההלוויה, שיצא לפנות בוקר להר הזיתים, "הניחו הצועדים את המת על הכביש והחלו לכלות את זעמם בבתים פרטיים, במכוניות של ערבים ובתחנת דלק ליד מוזיאון רוקפלר", תאר תנ"צ יוסף יהודאי, מפקד משטרת ירושלים. "כאב לי לראות את מה שקורה, לרגע הרגשתי חסר אונים. הייתה לי בעיה אם לפגוע באבלים ולעצור את מסע ההלוויה או לאפשר למסע להמשיך תוך כדי התפרעויות. לא רציתי בשום אופן לחלל את כבוד המת אבל בשלב מסוים נאלץ קצין בכיר לירות באויר כדי להפסיק את השתוללות ההמון שאיים להעלות תחנת דלק באש".
ההתפרעויות נמשכו גם אחרי ההלוויה, ועשרות בני אדם הכו קשות עובר אורח ערבי. ליד ישיבת שובו בנים הוצתו מתפרה ומחסן. חנויות רבות ניזוקו, כך גם 15 מכוניות, מספר טרקטורים וגם מכלית של עיריית ירושלים הוצתה.
המתח נמשך כל השבוע שאחרי הרצח. המשטרה תגברה כוחות לקראת השבעה, והרב ברלנד קרא לנקמה: "הדם שבוער בקרבנו כעת זה לא דם שנרגע. אי אפשר לכסות את הדם הזה. רימון בשער האשפות, סכינים בתוך החומות. עכשיו ערבים יודעים שאפשר לתקוע סכין בכל יהודי. הם יודעים שכל יהודי הוא הפקר. אין שום גואל לדם הזה, אבל אנחנו נגאל את הדם אפילו אם זה יעלה לנו בנשמותינו, אפילו אם זה יעלה לנו בגופותינו. אנחנו נקריב את גופותינו למען הדם הזה. כך יקום לנו דור חדש. דור ללא שום פחד".
אחיו של אמידי התחנן לאיפוק וקרא לא לנהוג באלימות, אבל הדברים כבר יצאו משליטה ואחרי האזכרה החלו קרוב לאלף איש לצעוד לעיר העתיקה, כשהם צועקים "מוות לערבים", "טדי ערבי" ו"התקשורת שמאלנית". בדרך יידו אבנים על מכוניות והכו מספר עוברי אורח. רק בתשע בלילה הצליחו השוטרים להשתלט על המהומות.
באותו שבוע הלך לעולמו אנואר נוסייבה, בכיר בהנהגה הפלסטינית. ההמונים שליוו את מסע הקבורה שנערך בהר הבית צעקו בדרך: "כהנא, אסוף את הכלבים שלך והסתלק". סיר הלחץ עמד לפני פיצוץ גדול. ראש המועצה המוסלמית העליונה עמד לפנות לקהיליה הבינלאומית בבקשה כי בעיר העתיקה יוצב כוח שיטור בינלאומי. באותם ימים בני משפחת אמידי שהגיעו למקום הירצחו הותקפו ואמו של הנרצח נכוותה משמן רותח שבו בער נר זיכרון.
חברי כנסת ערבים שהגיעו לעיר העתיקה ביקשו לצנן את הרוחות ונפגשו עם ברלנד. הרב כינס את תלמידיו ואחר כך יצא במסר מפייס למשפחות הערביות שנמלטו מאיזור הישיבה שלו. "אנו אחים וצריכים לחיות יחד, מהיום לא יאונה לכם כל רע", אמר להם. נציג המשפחות שברחו אמר כי עדיין אינם חשים בטוחים. ביום השלושים להירצחו של אמידי שוב קרא ברלנד לנקמת דם.
"שובו בנים" הפכה מוקד התעניינות ומיקדה תשומת לב רבה ובעיקר חששות כי משם תצא התלקחות שתבעיר אש גדולה שתתפשט. גם אלוף פיקוד מרכז, אהוד ברק, הגיע למקום ביחד עם ניצב יהודאי. בישיבה "הופתע לפגוש כמה ממיודעיו מהשירות הצבאי ביחידה (סיירת מטכ"ל, א.א.)", כתב אמנון אברמוביץ', אז בעל טור ב"מעריב", שהתלווה לביקור.
אברמוביץ' שוחח עם כמה תלמידים במקום, בהם צ', שהיה חבר בגרעין נח"ל בקיבוץ יד חנה הקומוניסטי לשעבר. "שאלתי אותו אם אינו מתבלבל נוכח עמדותיו הסותרות והמשתנות של מנהל הישיבה, הרב אליעזר ברלנד, לגבי התגובה הנדרשת לרצח אמידי, עמדות שנעו בין דרישה להתאפקות לבין תביעה למעשי נקם", כתב אמברמוביץ'. "הרב לא תמיד מובן לי, הוא אמר, אך אינני רשאי להרהר אחר דבריו", ענה לו צ'.