שלג וגבישי קרח כיסו את הדרך לבית העלמין של כרכור ביום רביעי, 8 בפברואר 1950. למרות התנאים הקשים והקור העז, קהל רב ליווה בדרכם האחרונה את ארבעת הרוגי האסון שנקברו תחת גג חדר האוכל שהתמוטט יום קודם לכן במחנה העולים עין שמר.
ההרוגים היו סלם דוד חמני בן ה-38, יחיא יוסף סלב (32), שמואל בעודה (14) ויחיא גורש (12). מעל קבר האחים נישאו שני הספדים, דברי אשכבה ותפילת "אל מלא רחמים". בתום ההלוויה שבו האבלים למחנה האוהלים הקפוא אחרי יומיים שבהם ירד שלג ברחבי הארץ וצבע את הארץ בלבן. מדובר היה באירוע מזג אוויר קיצוני שכמוהו לא זכור בישראל. היום, 70 שנים אחרי אותם ימים, תמונות יישובי השפלה והעמקים מכוסים לבן מעוררות גל של נוסטלגיה וגעגועים, והצילומים מתעדים רגעי משחק ושובבות במציאות המוזרה שהביא איתו אותו חורף. אלא שאותו פברואר של 1950 היה כרוך בסבל גדול עבור אלפים רבים מאזרחי ישראל שבין כה התמודדו במקביל עם ייסורי קליטה כואבים.
רק שנה קודם סיימה ישראל שזה עתה קמה להילחם מלחמת קיום שגבתה ממנה מחיר כבד של אלפי הרוגים. גלי עליה עצומים הגיעו מדי יום למדינה שמנתה פחות ממיליון תושבים עם הקמתה, ומסגרות של חיי מדינה עצמאית החלו להתקיים - דיוני הסכמי שביתת נשק עם המדינות האויבות ועם האו"ם, שיחות על מעמדה של ירושלים, כינון משרדי ממשלה ובית נבחרים, שכבר ידע סערה בדמות סוגיית חוקה למדינה.
המצב הכלכלי היה גרוע והממשלה הכריזה על מדיניות של צנע וקיצוב מזון. בסוף ינואר 1950 החלה להתפשט שמועה על הידוק החגורה והעמקת קיצוב המזון. "אין צורך להוסיף נקבים לחגורות", ניסה להרגיע שר האספקה והקיצוב, הד"ר דב יוסף. הוא הבטיח כי "אספקת הלחם תשופר על ידי אפיית לחם קיבר (לחם סובין גס ופשוט, א.א.) מזין ובריא", להמשיך לספק אבקת חלב ולהגדיל בקרוב את מנת השמן. לגבי הקצבת הבשר, הודה השר, היא תישאר על 1.25 קילוגרם לנפש לחודש.
בסוף ינואר 1950 התגוררו במחנות העולים 85,934 בני אדם. 4,501 מהם הגיעו בשבוע האחרון של ינואר, ובסך הכל קלטה המדינה בין 1948-1950 512 אלף עולים, שהיוו כ-40% מאוכלוסייתה. השם "מעברות" עדיין לא ניתן למחנות העולים, ובהם גם מחנה עין שמר שבו הצטופפו בתוך אוהלים כעשרת אלפים בני אדם, רבים מהם מתימן. במחנה שררה מצוקה קשה ולעולים נמצאו מקומות עבודה מעטים שבעזרתם יכלו לפרנס את משפחותיהם. צעירה בת 22, שהועסקה בעבודה במחנה עצמו, פוטרה מעבודתה ושקעה בדיכאון, נעלמה ב-30 בנובמבר 1949. כעבור חודש וחצי נמצאה גופתה כשני קילומטרים ממערב למתחם. ככל הנראה התאבדה. עשרה ימים קודם נהרג תושב אחר, בן 40, כשיצא ללקט מספוא בשדה סמוך והרים פצצה שהתפוצצה בידיו.
מחנה עין שמר היה בסיס של הצבא הבריטי שהוסב אחרי הקמת המדינה למחנה שיכון עולים. דייריו חיו בתוך אוהלי בד - לוהטים בקיץ, קפואים ונוטפים בחורף. בדצמבר 1949 זה כבר הפך לסיוט - כמויות גשם גדולות ירדו ברחבי הארץ, נחלים עלו על גדותיהם וגרמו להצפות, והחורף לא עשה סימנים של דעיכה.
לקראת סוף ינואר הגיע גל קור כבד וב-26 בינואר ירד שלג במקומות רבים בארץ. לא רק למקומות הגבוהים, דוגמת צפת וירושלים, הגיע השלג, אלא גם להר הכרמל, להרים מסביב לטבריה ולגליל העליון. אבל ההפתעה הגדולה הייתה שפלת החוף, שם ירדו למשך זמן קצר פתיתי שלג בתל אביב, נתניה, תל מונד ובמקומות נוספים. סופר "מעריב" בנתניה דיווח בטלפון לעיתונו ש"תופעה בלתי מצויה זו הקפיצה בהשכמת הבוקר המוני ילדים ומבוגרים אל החוצות בצהלה ובתרועות גיל".
קשה היה לשער שגל קור משמעותי יותר יגיע עוד שבוע וחצי. ב-4 בפברואר הטמפרטורות היו נמוכות בעשר מעלות מהממוצע לעונה, ושלג שוב החל לרדת ברחבי המדינה, לרבות מקומות נמוכים כמו טבריה ועמק הירדן, ולאורך מישור החוף - מצפון לדרום, כולל תל אביב וחיפה. בירושלים הגיע גובה השלג למטר והכביש לעיר נחסם לתנועה. בגליל העליון סופת השלג השתוללה במשך 48 שעות ברציפות וקשה היה להגיע לצפת, קיבוץ מנרה ויישובים נוספים באזור. עם מקומות רבים ברחבי ישראל ניתק הקשר הטלפוני.
השלג שכיסה את הארץ גרם להתרגשות רבה. "פלא השלג בתל אביב", דיווח עיתון "הצופה", "בפעם הראשונה בתולדותיה כיסה אמש מעטה לובן עבה את בתיה, מגרשיה ורחובותיה של תל אביב לאחר ששלג כבד החל לרדת בשעה 8.30 ללא הפוגות במשך שעות", נכתב. "בני תל אביב, ש'נתקנאו' בבני ירושלים וחיפה וצפת, שם יורד השלג זו הפעם השניה משך השבוע האחרון, החלו במשך יום אתמול להתנבא שאף תל אביב תזכה עוד לשלג הגון. ואכן משנטו צללי ערב נראה היה כי עתידה נבואתם של בני תל אביב להתקיים. הקור ירד עד לכמה מעלות מתחת לאפס וסופה עזה כלאה את בני תל אביב בבתיהם. בשעה 7 ירדו פתיתי השלג הראשונים כשהם מעורבים בגלידי ברד דוקרנים.... כעבור שעה ומחצה 'זכו' בני תל אביב ובייחוד 'צבריה' לחוויה ראשונית - שלג כבד, דבר שטרם אירע בה... פתיתי שלג גדולים וצחים החלו לרדת ללא הפוגות ועד מהרה כיסו את העיר במעטה לובן".
רחובות תל אביב הפכו לזירה גדולה של "קרבות שלג". בני נוער טיפסו לגגות והשליכו כדורי שלג על עוברים ושבים. "הקהל התגלגל מצחוק למראה מעשי הקונדס", נכתב בעיתון "חרות". אבל אחרי שמספר עוברים ושבים נפגעו "קמה צעקה גדולה" ושוטרים הגיעו למקום וסילקו את הנערים מהגגות. עם זאת, דווח ב"חרות" כי מספר מקומות נותרו בכל זאת "מסוכנים", ובהם אזור הרחובות הרצל-לוינסקי שבהם "שלטה 'המפקדה הסלוניקאית'; הסבלים והעובדים המרובים מעולי סלוניקי צרו על הסביבה וכל עובר ושב זכה למנת שלג הגונה", נכתב.
ישראל ב-06.02.1950 (תצלומים: דוד אלדן, לע"מ)
תיאורים דומים הגיעו מיישובים וערים רבות ברחבי המדינה, וגם במדינות הסמוכות - ירדן, לבנון, סוריה וקפריסין - ירד שלג כבד שניתק כבישים וסגר שדות תעופה.
ידיעת עיתונות קטנה סיפרה כי במחנות הפליטים הערבים "בעבר הירדן ובארץ ישראל הערבית" מתו מקור 62 בני אדם, רובם ילדים. מקומץ הידיעות שפורסמו עלה עוד כי עשרה פליטים מתו מקור במחנה ליד שכם, וארבעה נהרגו בעת שמצאו מחסה בבית כנסת בעיר העתיקה בירושלים, שתקרתו קרסה.
בתחומי מדינת ישראל סבלו מהקור הכבד ומהשלג הנערם בעיקר דרי האוהלים במחנות העולים. האסון בעין שמר אירע בבוקר יום שלישי, 7 בפברואר. על גג מבנה גדול בגדול של כ-600 מטרים רבועים, אולם קולנוע בימי הבריטים וחדר אוכל במחנה העולים, הצטברה שכבת שלג. זה היה מבנה טיפוסי עם גג של קימורי לוחות מתכת, שאף אחד לא שיער שגגו יצטרך יום אחד להתמודד עם משימה כזו. בשל הקור העז מספר הסועדים באותו בוקר היה נמוך מהרגיל. לקראת סיום הארוחה, בסביבות השעה 8 ורבע בבוקר, קרס לפתע הגג על שולחנות האוכל וקבר תחתיו מספר אנשים. למקום הוזעקו אנשי מד"א ומכבי אש מחדרה, וגם מהקיבוצים מענית ועין שמר הגיעו לעזרה. כשהסתיים פינוי ההריסות התברר כי ארבעה בני אדם נהרגו וחמישה נפצעו. גגות בניינים נוספים במחנות עולים ובישובים שונים קרסו, אך למרבה המזל לא היו נפגעים נוספים.
יומן כרמל, פברואר 1950
ברחבי המדינה החלו לאמוד את הנזקים שהביאה איתה הסופה. נזקים גדולים נגרמו לחקלאות, בעיקר לענף הבננות, אך גם מטעי פרי ושדות רבים נהרסו. בשדה התעופה בלוד מטוס "הרצל", אחד משני מטוסי הנוסעים של "אל על", עלה בלהבות לאחר שהחליק על המסלול.
המדינה שותקה לגמרי. ישיבות הכנסת נדחו, נמל חיפה הושבת, ליישובים רבים לא הגיעה אספקת אוכל ובבית המשפט המחוזי בתל אביב שופט הפסיק דיון וכתב בפרוטוקול:
א) החשמל בבית המשפט נפסק
ב) זה יומיים שאין נפט בבית המשפט למרות שתשומת הלב של המזכירות הופנתה לכך ונפט מצוי בעיר בשפע
ג) השופטים קופאים מקור
ד) בנסיבות של הזנחה משפילה זו אינני יכול להמשיך בשמיעת המשפט והנני דוחה אותו לתאריך אחר
גל הקור עבר. במעברת עין שמר השלג הצח כבר נמס ובמחנה נותרו מצוקה, זעם וכאב שכעת פרצו החוצה; שמונה ימים אחרי האסון בחדר האוכל פרצו במחנה מהומות סביב שאלת החינוך שמוענק לילדים. כל עיתון תיאר את האירועים אחרת, לפי הקו המפלגתי שאליו השתייך. ב"הצופה" של הציונות הדתית הגדירו את המתרחש במחנות העולים "עוול החינוך" והרב הראשי לישראל יצחק הרצוג הגדיר זאת כ"ציד נפשות". בחורי הישיבה שהגיעו לעין שמר אמרו לעיתון כי הגיעו לראות במו עיניהם את "משטר הכפיה במחנות". בואם של שני תלמידי ישיבה למחנה עורר מהומה, נוכח ניסיון מנהל המחנה לסלקם מהמקום. ב"על המשמר" של מפ"ם נכתב כי "עסקני דת הסיתו את הקהל". במחנה פרצו מהומות אלימות וחברת הכנסת פייגה אילנית ממפ"ם דרשה לקיים דיון דחוף בכנסת נוכח מה שהוגדר "סכסוך החינוך". ב"הצופה" הגדירו את הלך הרוח במקום כ"מרירות שנצטברה בשל החינוך החילוני שניתן להם על כרחם, ושמרגיל את ילדיהם לפריצות וחילול שבת".
האדמה המשיכה לבעור וסיר הלחץ בעין שמר ובמחנות העולים ביעבע וגלש מדי פעם. אסון רדף אסון וסערה רדפה סערה: במרץ נדרס למוות סעיד בן יוסף, עולה בן 20. ב-9 באפריל נהרג תושב המעברה מירי שומר במקום בעת מהומה גדולה שפרצה במחנה. בית המשפט קבע כי מדובר היה בהגנה עצמית ובסוף אותה שנה זוכה השומר מאשמת הריגה. שלושה ימים אחר כך ביקש עולה מתימן לסגור את פתח האוהל בפני הגשם. ברק פגע בו למוות והוא השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים.
החיים במדינה הצעירה חזרו אט-אט למסלול המאבק הביטחוני, הקושי הכלכלי ומאמצי קליטת העליה וההתערות בארץ החדשה. זו הייתה אולי סערה היסטורית, אך כותרות מזג האוויר - תשתיות, הזנחה, פער מעמדות, אחריות - מלוות אותנו גם בחורף הנוכחי.