וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

באמת שרציתי לפרגן ל"שנות ה-80", אבל דחיל רבאק, זה כל כך גרוע

15.1.2020 / 7:40

רציתי לאהוב את "שנות ה-80". רציתי לצאת מהשטאנץ הקבוע של מבקרי הטלוויזיה החמוצים שלא יודעים ליהנות מקצת הומור פשוט ולא מתחכם. רציתי לפרגן, להגיד שיש בה משהו מעבר לבדיחות עדתיות, מעבר לחליבת הנוסטלגיה, מעבר לפנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל אי אפשר

פרומו "שנות ה-80" עונה 5/רשת

נראה שלכל תקופה יש את תוכנית הטלוויזיה שהופכת למטרה קלה לחצי הלעג של המבקרים, אבל קשה לחשוב על תוכנית שספגה ביקורות נוטפות ארס יותר מ"שישי עם מיכל". באופן מפתיע, וביחס הפוך לכמויות הרפש שהטילו המבקרים עליה המבקרים, תוכנית האירוח הצנועה של מיכל זוארץ מתחילת שנות ה-2000 זכתה לאחוזי רייטינג נאים, בטח יחסית לשידורי הערוץ הראשון הי"ד. התוכנית, שהפכה לסוג של קאלט, נהייתה לחביבת הקהל, והערוצים המסחריים לא הצליחו להתחרות בהצלחה המפתיעה שלה.

ניתן למנות שתי סדרות רצות שמתחרות על התואר של היורשות של "שישי עם מיכל" על הטייטל של "הסדרה שהעם אוהב אבל המבקרים פשוט לא מצליחים לעכל". האחת היא "סברי מרנן" של קשת 12, והשנייה היא "שנות ה-80" של רשת 13. לשתיהן יש צוות שחקנים גדול ומוכשר ולשתיהן קהל צופים נאמן, שלא ממש מתרגש מהביקורות הקשוחות שהתוכניות קיבלו במשך השנים. ההבדל הוא שיוצרי "שנות ה-80" החליטו לא פעם להגיב בצורה חסרת פאסון, בלשון המעטה, לביקורות שנשמעו נגד התוכנית. זה היה אלגנטי כמו שזה נשמע, כולל פוסטים בפייסבוק נגד מבקרת הטלוויזיה לשעבר של האתר שבו אתם גולשים כעת.

שנות ה-80 עונה 5. צילום מסך, רשת 13, צילום מסך
הטקסטים שלו, אלוהים אדירים. שלומי קוריאט, "שנות ה-80"/צילום מסך, צילום מסך, רשת 13

עם המטען הזה, באמת שרציתי לאהוב את "שנות ה-80". רציתי לצאת מהשטאנץ הקבוע של מבקרי הטלוויזיה החמוצים שלא יודעים ליהנות מקצת הומור פשוט ולא מתחכם. לא כל קומדיה צריכה להיות עמוקה כמו "בוג'ק הורסמן", מתוחכמת כמו "משפחה בהפרעה" או חדשנית כמו "לואי". להפך, לפעמים אפשר ליהנות אפילו יותר מסיטקום פשוט וקלאסי כמו "הגולדברגים" שחוגג את העשור ההוא שיותר כיף להיזכר בו מאשר היה לחיות בו.

לא רציתי להיות עוד מבקר מתנשא שיעצבן את היוצר מני אסייג, שאהבתו ל"בייבי" שלו כנה וראויה לציון. רציתי לפרגן, רציתי להגיד שיש בה משהו מעבר לבדיחות עדתיות, מעבר לחליבת הנוסטלגיה התקופתית, מעבר לפנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר. רציתי לראות בה את הפסיפס הצבעוני שמייחד את מדינת ישראל בכלל ואת הפריפריה בפרט. רציתי להתאהב בדמויות הססגוניות, במונחים הכל כך ישראליים שגדלתי עליהם בעצמי. מהר מאוד הבנתי שלצערי, באמת לצערי, זה פשוט לא יקרה.

עוד בוואלה!

"זה יהיה אחד הסרטים הישראלים המצחיקים בכל הזמנים": "שנות ה-80" מגיע לקולנוע

לכתבה המלאה
שלום אסייג ואוולין הגואל בעונה החמישית של הסדרה "שנות ה-80". צילום מסך, צילום מסך
רמת הדאחקות לא השתפרה. "שנות ה-80"/צילום מסך, צילום מסך

כבר עם פתיחת "הפרק הכפול" עליו הכריזה תמר איש שלום בסיום מהדורת החדשות המרכזית (הפרק השני היה שידור חוזר, תודה רשת 13 על עוד ערב של יחס מכובד לצופים שלכם) היה אפשר להבין שגם אחרי כמה שנים באוויר, הרמה של הדאחקות לא בדיוק השתפרה. והנה, בלי צנזורה, דיאלוג אמיתי שהתקיים עם תחילת הפרק בין פרוספר (אביהם של מני ושלום אסייג, שמגולם על ידי האחרון) לבין העבריין השכונתי המשתקם שוקי חלבי (השחקן המעולה הרצל טובי):

פרוספר: "ככה זה בחיים, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה".

חלבי: "כמו במיטת קומותיים בכלא".

פרוספר: "טוב, זו דוגמה פחות".

חלבי: "אבל אני בתקופה זבל. בא לי לאכול לעצמי את הגולגולת, ההוצאות גמרו אותי. רק השבוע הוצאתי שלושים אלף על שחרור בערבות של דני, הבן של אחותי".

פרוספר: "הבן של רינה? מה, יש לה ילד קטן בגן, לא? הוא בן חמש, ארבע?"

חלבי: "חמש וחצי. דפק לסייעת את התיק, קפצו עליו בילוש מחוץ לגן. כנראה שהיה איתו מלשין בארגז חול".

שנות ה-80 עונה 5. רשת 13, צילום מסך
לפעמים אפשר ליהנות מסיטקום פשוט. לא הפעם. "שנות ה-80"/צילום מסך, רשת 13

המבוכה של לצפות בדיאלוג כזה מגמדת כל ניסיון להציג את התוכנית כמין קפסולת זמן מרעננת. קשה להבין מיהו אותו קהל שנהנה מסוג הכתיבה הזה, אלא אם הקהל המדובר מורכב מילדים בגן חובה, שעשויים בטעות לחשוב שהדיאלוג הזה משעשע. אי אפשר לרמות כשמדובר בהומור, וסוג כזה של כתיבה רשלנית במקרה הטוב ובוסרית במקרה הרע לא אמורה בכלל להגיע לפריים טיים. אלה טקסטים שאמורים להיגנז, לא להגיע בכלל לשלב בו שחקן שייקספירי ברמתו של טובי מדקלם אותם מול המצלמה.

אם מחפשים דוגמה מזוקקת לכישלון הקומי של "שנות ה-80" ניתן למצוא אותה בדמותו המוקצנת של מורדי, בגילומו של שלומי קוריאט. מעבר לסטריאוטיפים עדתיים מוקצנים, שאולי אכן התקיימו בתוך הבועה של טירת הכרמל בשנות השמונים, קשה להבין מה בדיוק מניע את הדמות הזאת, שהפכה לאחת היותר פופולריות ומזוהות עם הסדרה. קוריאט הוא קומיקאי אדיר ושחקן מוכשר, שיכול לגלם תפקידים מגוונים כפי שכבר הוכיח בעבר, והצפייה בו ב"שנות ה-80" פשוט מביכה. עם המבטא המוגזם, הטון הנשי והסלנג שמרגיש אותנטי בערך כמו הפאה שלו עוד אפשר להסתדר - אבל הטקסטים, אלוהים הטקסטים. מביך לדמיין את הרגע בו הקאסט, שמורכב מלא מעט שחקנים ותיקים ומוכשרים, מקבל את התסריט לידיו ועובר על השורות שנכתבו עבורו (אוולין הגואל, תמצמצי פעמיים אם את רוצה שנבוא לחלץ אותך).

הביקורת של לילך וולך, שהתפרסמה עם עליית הסדרה ב-2013, הקפיצה את הפיוזים של שלום ומני אסייג. "'שנות ה-80' פונה רק למי שאוהב הומור אנכרוניסטי, נמוך ועדתי", נכתב בכותרת שלה. אחרי יותר משש שנים וחמש עונות ניתן כבר להודות שוולך טעתה. זה לא הומור אנכרוניסטי, זה פשוט הומור רע. הבעיה ב"שנות ה-80" היא לא היעדר הפרספקטיבה, ההומור הרדוד, הסטריאוטיפים העדתיים או חוסר התחכום. הבעיה היא הרבה יותר פשוטה: מדובר בקומדיה לא מצחיקה, שכתובה רע ומבוצעת בצורה מביכה לרוב. אבל וואלה, הרייטינג סבבה אז מה אנחנו מבינים, אה? אולי יום אחד נגלה ש"שישי עם מיכל" הייתה בעצם תוכנית משובחת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully