"האלימות משתלמת": כך עולה מעמדם של הילדים התוקפנים בבית הספר

צילום: , ראובן קסטרו

אם פעם סברו כי התוקפנות מגיעה מתלמידים בעלי מחסור בכישורים חברתיים ורגשיים, מחקרים כעת מצביעים על תופעה הפוכה. פרופ' רוברט פאריס, מומחה ביחסים חברתיים בבתי ספר, מסביר בריאיון לוואלה! NEWS כיצד נקבע המעמד בכיתה, מהי השפעת הרשתות החברתיות ומהו המחיר הנפשי

זו הייתה הפיכה. השלטון הופל באיבחה. ככל הפיכה מוצלחת בהיסטוריה היא החלה בהפתעה מוחלטת, למעט כמובן לקושרים. או במקרה הזה - הקושרות. וכיאות לאירוע היסטורי, כל מי שהיה שם זוכר עד היום את האירועים הדרמטיים בסניף הריאלי שבמרכז הכרמל כשהיינו בכיתה ה'.

היא הייתה מלכת הכיתה, עד אותו יום שבו חמש בנות, רוזנות הכיתה עד אותו רגע, הוציאו דפי נייר והקריאו בגנותה ליד משרד מרכזת השכבה. מאותה דקה מלכת הכיתה הייתה למוחרמת, עידן חדש של הנהגה קולקטיבית קם. תלמיד אחד נותר בקשר איתה. שנה אחר כך היא עזבה את בית הספר.

השבוע ביקר בישראל הפרופסור האמריקני רוברט פאריס, אולי גדול החוקרים בעולם של יחסים חברתיים בבתי ספר. ממצאי המחקר של פאריס וניסיון החיים של מחנכים בישראל מטלטלים, בלשון המעטה. "האלימות משתלמת", פוסק פאריס. אלימות, במובן של בריונות, היכולה להיות הצקה בחצר בית הספר, חרם או שיימינג ברשתות החברתיות. "היא משתלמת במובן הזה שאנו רואים פעם אחר פעם שמי שמשתמש בה בתבונה מעמדו בבית הספר עולה", הסביר החוקר.

במילים פשוטות - כל מה שחשבנו אינו נכון. אם חשבנו פעם למשל שמרבית התוקפנות בבתי ספר באה מתלמידים שיש להם מחסור בכישורים חברתיים ורגשיים והם מתוסכלים עקב כך - אז לא, חלק ניכר מהתוקפנות באה מילדים בעלי כישורים חברתיים ורגשיים בינוניים-גבוהים, לא תוקפנות שרירותית מצד בריון מתוסכל המתפרץ באופן אקראי על ילדים, אלא שימוש מושכל בתוקפנות כדי להתקדם במעמד החברתי. אם חשבנו שמקובלות מעידה על בריאות נפשית, להיות מקובל בכיתה מעיד לעיתים על תוקפנות ואם חשבנו שיש קשר בין הישגים בספורט ולימודים להפחתת תוקפנות זה לא בהכרח המקרה.

תלמידי תיכון בתל אביב-יפו (צילום: ראובן קסטרו)

אבל הרי אין דין החברה האמריקנית כדין חברה יפנית, ישראלית או אפריקנית. "נכון" מסכים פאריס בשיחה עם וואלה! NEWS. "המחקר שלי נערך בארצות הברית, אבל בשתי קהילות שונות ככל שניתן לתאר - קהילה כפרית, ענייה, דרומית בעיירה קטנה בצפון קרוליינה, ובפרבר עשיר מאוד של ניו יורק. צריך להרחיב את המחקר הזה, אבל אני חושד שהממצאים לא יהיו שונים מאוד בשאר העולם".

אז תשכחו מהסרטים שבהם יש נער לא מקובל, דחוי, מתוסכל שיינצל בזכות מורה מבין ואולי אהבה ראשונה. במציאות מרבית מקרי הבריונות נעשים על ידי ילדים לא דחויים - המבינים, ולמרבה הצער הם צודקים בכך שזה ישפר את מעמדם. התוקפנות לא נועדת רק להעלות את מעמדם, אלא בעיקר לסלק יריב או יריב פוטנציאלי מהדרך.

רואים פעם אחר פעם שמי שמשתמש בה בתבונה מעמדו בבית הספר עולה. פאריס
המעמד בכיתה נקבע לפי משתנים של כריזמה, עושר, יופי והצטיינות בספורט

פאריס הגיע לארץ לשורת מפגשים אינטנסיביים עם מחנכים, פעילים העוסקים בהפחתת אלימות בבתי ספר מטעם עמותת מצמיחים, לשעבר אס.או.אס. אלימות, שייסדו ומנהלים יוני צ'ונה וגיאורג רוסלר. העמותה זכתה בפרס יו"ר הכנסת לשיפור איכות החיים על הצלחותיה בהפחתת האלימות בבתי הספר הישראליים.

צ'ונה, מנכ"ל העמותה אמר כי הממצאים של פאריס הם גם הממצאים בארץ. התלמידים בישראל נשאלו בעילום שם מי הם 3-5 התלמידים המקובלים בכיתה, ומיהם התלמידים התוקפנים בכיתה. במקביל נשאלו המורים. והמתאם היה גבוה מאוד.

המרדף אחרי הסטטוס קיים בכל גיל. לפי פאריס, המעמד בכיתה נקבע לפי משתנים של כריזמה, עושר, יופי והצטיינות בספורט.

הצטיינות בלימודים - OUT

ברחוב הסמוך לדירתנו בכרמל היה בית של בן כיתה שלנו, שידענו שלאבא שלו יש אוניות והוא עשיר. בחיפה הדי קולקטיביסטית של שנות ה-60 ותחילת ה-70 זה לא שינה משמעותית את מעמד הבן של אחד מגדולי עשירי ישראל. "ילדים היום מודעים היטב למעמד כלכלי. הם רואים את הבית, המכונית והצעצועים", אמר פאריס. בנוסף לכך, לטענתו, "ההורים האמידים הם אלה הנוטים להיות מעורבים יותר בחיי בית הספר, וזה מעלה את 'ההון' החברתי של ילדיהם".

אולם בארבעת הסעיפים המגדירים מעמד בבית הספר לא מופיע הצטיינות בלימודים, לכאורה הנושא המרכזי בבית הספר. ממצאיו של פאריס מראים שהצטיינות בלימודים היא פקטור פחות, גם כי יש נטייה אנטי-אינטלקטואלית, אנטי "יורמית" אם תרצו בתרבות האמריקנית, וכן כי יש תחושה בקרב הצעירים שהעסקה של פעם כבר לא תקפה.

"מכתב ההרשמה שלי לקולג' היה בן עמוד אחד, שנת לימודים עלתה 6,000 דולר ובדור שלי כשיצאנו מהקולג' ידענו שתהיה לנו משרה טובה", סיפר פאריס, "היום המוביליות החברתית בארצות הברית תקועה, קבלה לקולג' מפרכת, שכר הלימוד עלה פי עשרה ותואר מקולג' לא מביא אותך למעשה לשום מקום. זאת, למרות שלכאורה אנו רואים איך הצטיינות בלימודים משתלמת, איך החנונים כבשו את העולם: גייטס, צוקרברג, ברין, פייג' - הרי כל אגדות עמק הסיליקון היו סטודנטים מצטיינים שהיו למיליארדרים. ובכל זאת בבית הספר הרגיל, האמריקני לפחות, הצטיינות בלימודים תקנה לך כבוד מסוים, אבל לא מעמד חברתי משופר".

"כיתה היא כמו כלא" (צילום: שרון בוקוב)

לתוקפנות בבית הספר פנים וצורות רבות, אבל אם היא עניין רציונלי ומכוון נשאלת השאלה כיצד הוא עובד. מגיעה ילדה חדשה לבית הספר. ילדה יפה, אולי יפה מדי לטעמה של הליקה הנוכחית, אולי מאיימת על פופולריות. אז יתחיל נגדה מסע שמועות. ילד, או ילדה, "ירוויחו" הון מעמדי אם יציקו דווקא לילד מקובל, ואילו פגיעה בילד לא מקובל רק תפגע בהם.

המאבק הוא על הסדר החברתי מול מישהו מקביל. המחובר המתחיל חרם אולי לא יהיה מלך הכיתה, אבל יהיה בחבורה המקובלת וזו עמדת כוח.

"כיתה היא כמו כלא", הדגים צ'ונה, ופאריס הסכים. זאת, במובן שאין היררכיה ברורה, לא ברור מי החזק, מי קובע את הכללים. בשני המקרים יש מי שמשגיח מבחוץ - המורה או הסוהר, אבל הנמצאים בפנים נאבקים על מעמדם. לא בהכרח באלימות ולעתים להפך, אבל מי שיכול להשיג דברים כי אביו הוא הכי עשיר. מי שכריזמטי והבנות מתות עליו יהיה בעל הסטטוס.

ילדים המשתמשים בבריונות לסוגיה לטפס במעמד החברתי משלמים מחיר נפשי. צ'ונה

לטענת פרופסור פאריס, המעמד ניתן לאותו ילד, אך האאוטסיידרים לא יכולים להצטרף למאבק על הסטטוס. אולם אם הילד בעל מעמד כי הוא עשיר, יפה, כריזמטי ואתלט מצטיין - מדוע הוא צריך להפעיל תוקפנות? "הכריזמטיים מאוד אכן לא נזקקים לכך, אבל 'המעמד הבינוני' כן. מהו אותו מעמד? שילוב של פרסום, הערכה, השפעה, עוצמה, יוקרה. וזה תקף בכל גיל, בכל מקום. מעמד הוא הסם הטוב ביותר, על פי הממצאים", הסביר.

המסקנה המדכדכת היא שאם מעמד הוא דבר קריטי בכל גיל, ואם תוקפנות מחושבת היטב היא דבר משתלם במובן שמי שמשתמש בה באופן מושכל בבית הספר מרוויח מכך, אז אותה תוקפנות לא תיעלם לעולם מבתי הספר? "לא בהכרח", אמרו פאריס וצ'ונה.

סכנות השיימינג

חברויות אמיצות נותנות תחושת ערך ומשפיעות לטובה. פיתוח ושמירת חברויות היא כישרון לחיים

ראשית מתברר שאותם ילדים המשתמשים בבריונות לסוגיה לטפס במעמד החברתי משלמים מחיר נפשי. אפשר ללמד אותם להעריך ילדים אחרים, ילדים מסייעים, "מצמיחים" בלשון העמותה. תמיכה או חיבוק מסייעים, רואים זאת בנתונים. יש התקדמות מתמדת, יש הרבה פחות אלימות בבתי הספר, אבל מבחינות מסוימות הסכנות גברו. שיימינג יכול להביא להתאבדויות.

אבל ילדים העוזרים לאחרים, המסייעים בצורה נבונה ולא רומסים אחרים מעמדם שלהם טוב, והם מוערכים. צריך להראות זאת לילדים, שכמו בחיים האמיתיים לא חייבים להיות פרנק אנדרווד או קייזר סוזה כדי להתקדם. וגם אם לא נולדת, נניח ג'ון קנדי - יפה תואר, כריזמטי, עשיר מהבית וספורטאי - כל הדברים שסימן פאריס אתה יכול להתקדם בזכות כישוריך.

שכבת המגן שיכולה לסייע מאוד היא חברים. לדברי פאריס, חברויות אמיצות נותנות תחושת ערך ומשפיעות לטובה. פיתוח ושמירת חברויות היא כישרון לחיים. היא מעלה ערך עצמי ויוצרת הגנה קבוצתית.

"תהיה הבריון הגדול ביותר בבית הספר – זה לא יעזור לך להעלות את מעמדך". (צילום: ראובן קסטרו)

ובמקומות עבודה, בעצם בכל מקום משוחק משחק הסטטוס. פאריס הזהיר כי "במקומות עבודה היררכיים ברור מי הבוס. הבוס עדיין יכול להיות רודן קטן וחלש, כמובן, אבל ברור מיהו, עקרונית לפחות. מקום העבודה השטוח שכה מהללים היום עלול להיות מסוכן יותר כי הוא כמו כיתה במובן שאין בו היררכיה - ואז המאבק לסטטוס מדמם יותר, מסוכן יותר מאשר במקום עבודה מהדור הישן".

ומה שנכון למבוגרים נכון גם למדינות. בעצם ניתן לומר שמה שאנו רואים הוא מקייאווליזם, במובנו המקורי. משחק מתוחכם על שלטון. כמו המדינות גם ילדים ומבוגרים מתחילים עם יתרונות ועליהם הם מסתמכים כשהם באים להגדיל את הסטטוס שלהם. "אי אפש/ר להרביץ את דרכך למעלה" אמר פאריס. "תהיה הבריון הגדול ביותר בבית הספר - זה לא יעזור לך להעלות את מעמדך. צריך כישורים נוספים".

המקום היחיד כנראה שבו אתה יכול, פיזית, להכות את דרכך למעלה הוא בכנופיות פשע וגם שם עד גבול מסוים. חישבו על מאיר לנסקי, על לאקי לוצ'יאנו. הם לא היו הבריונים הגדולים ביותר. להפך. באגסי סגל, אלברט אנסטסיה היו. שני האחרונים חוסלו, הראשונים מתו במיטותיהם.

פעם היה כבוד, אולי מופרז, לממסד ולהיררכיה. ההורים בדור הוריי נתנו גיבוי אוטומטי למורה, ולמפקד בצבא לימים, אם לנו היו טענות כלפיהם. לעתים זה הגיע עם סטירה. הסטירות עברו, אבל זמנים האלה השתנו, אולי המטוטלת הגזימה במעבר לצד ההפוך.

"הבריון הדחוי"

"החרם של פעם, שהיה נורא כשלעצמו, היה 'טיפול בשתיקה'. היום זו מתקפה ברוטאלית הנמשכת כל היום והלילה"

באשר לרשתות החברתיות הסביר צ'ונה כי "ילד שארגן חרם לפני 20 שנה היה צריך להתקשר ל-30 דירות, לדבר עם כל הורה, לבקש את הילד מהכיתה ולצרף אותו לקמפיין. היום ילד בכמה דקות ובעזרת קבוצות ווטסאפ מארגן לא רק חרם כיתתי אלא חרם שכבתי כולל, ולעתים עומדים לרשותו ילד או שניים מהפמלייה שלו שהם מחלקת מדיה היוצרת פוטושופים משפילים. החרם של פעם, שהיה נורא כשלעצמו, היה 'טיפול בשתיקה'. היום זו מתקפה ברוטאלית הנמשכת כל היום והלילה".

לדברי צ'ונה, "זו דוגמה אחת שהרשתות החברתיות מהוות מכפיל כוח של המקובלים תוקפנים, יש עוד רבות. בניגוד לכך הרשת החברתית לא מחזקת את 'הבריון-הדחוי' שמשאיר הודעות קוליות בווטסאפ של הכיתה 'יא אפסים כולכם'. הילדים לא אוהבים אותו, והמעמד החברתי שלו לא משתפר".

כמו כן, פעם הילד יכול היה להסתיר את החרם עליו מההורים, אם רצה. לפחות עד שהגיע מועד יום ההולדת שלו, וגם אז אולי יכול היה להתחמק מעריכת ערב כיתה בתירוצים שונים. היום הכל חשוף - ולטוב או לרע ההורים יכולים לדעת מיד מה קורה. מצד אחד לסייע לילד, ומצד שני הוא נחשף כבלתי מקובל, כדחוי.

ויש גם צד שני לכך. אולי הרשתות החברתיות, לפחות כשנערים מתבגרים, יכולות להיות מכפיל כוח דווקא לשקטים יותר. לאלה המפרסמים בלוג פופולרי, מעלים דברים מקוריים לטוויטר ולא נאלצים להסתמך על פופולריות כדי לשרוד.

השפעה מכרעת. בית הספר הריאלי בחיפה (צילום: שלומי גבאי)

לבית הספר השפעה מכרעת עלינו. בעיר קטנה אמריקנית מי שלא עוזב אותה הסטטוס שרכשת, או איבדת בבית הספר ילווה אותך כל החיים. מכאן התמונה שאנו רואים לעתים ברבות הפופולרית האמריקנית של בית הספר כסוג של גיהנום, בעיקר לדחויים.

ואולי הנקמה המתוקה מכל היא הצלחה? זה קורה, אבל במפגש המחזור שלנו החמישייה היו עדיין המלכות של הכיתה. עם כל הכבוד לכל הפרופסורים, אנשי העסקים ובעלי הצל"שים מהמחזור שלי, עדיין ההצטופפות הגדולה ביותר הייתה ליד בן המחזור הפופולרי ביותר אז שהגיע לביקור בארץ. הוא לא המצליח ביותר מבין הבוגרים, אבל כנראה שיש דברים שלא ממש משתנים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully