העשור שבו ארה"ב הפסיקה להיות מעצמת העל היחידה

26.12.2019 / 10:11

בעשר השנים האחרונות ישבו בבית הלבן שני נשיאים הפוכים בתכלית, פרט לדבר אחד - רתיעה משימוש בכוח. אובמה וטראמפ, כל אחד בדרכם, ראו כיצד סין ורוסיה נוגסות בהגמוניה האמריקנית

צילום: רויטרס, עריכת תוכן: סיגל סיריוס, הפקה: רוית כהן צפרירי, עריכת וידאו: נועה לוי, עיצוב גרפי: אביחי ברוך

אם הייתי חכם לפני מעשה, כמו שאשתי חכמה אחרי מעשה, הייתי חכם גדול, אמר פעם שלום עליכם, וצדק לחלוטין. אחרי מעשה כולנו גאונים. כולנו יודעים בדיעבד להשקיע בגוגל או פייסבוק, או להמציא אותם, לקנות דירה בשכונה המוזנחת שמיד תהפוך לנווה צדק. דוגמאות לא חסרות, ואפשר לומר שהראייה הטובה ביותר בעולם איננה ראייה שש שש. זו ראיה בדיעבד.

העשור התחיל כשבבית הלבן יושב ג'ורג' בוש הבן, נשיא ארצות הברית, בקדנציה השנייה שלו. נשיאות שעמדה בסימן מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, ואחריה השקיעה בבוץ של המזרח התיכון הרחב, או העולם האסלאמי: ראשית היציאה לכיבוש, הקל יחסית, בתמיכת העולם כולו של אפגניסטן, כשברית נאט"ו מגבה את הנשיא - ושנתיים אחר כך ההחלטה השנויה במחלוקת לפלוש לעיראק. זה היה בעשור הראשון של שנות ה-2000.

מול מעצמת העל היחידה למעשה בעולם ניצבת רוסיה. אמנם בתחילת העשור יש נשיא ברוסיה, אבל זהו דמיטרי מדבדב, המחמם את כס הצארים לטובת ולדימיר פוטין, שאחרי שתי קדנציות כנשיא החליט לא לשנות את החוקה, לעשות הצרחה עם מדבדב - ראש הממשלה יהיה לנשיא ולהפך - אבל לכל ברור מי קובע ברוסיה. והתשובה מאז רגע תחילת המילניום היא אחת - פוטין.

בסין המנהיג בתחילת העשור הוא חו ג'ינטאו, ששנתיים אחר כך יוחלף בידי שי ג'ינפינג, המנהיג הראשון של סין שנולד ברפובליקה העממית של סין - כלומר בעידן מאו.

בסין הייתה ויש המשכיות רבה באשר למדיניות והדרכים להשגתה: שלמות המדינה, מודרניזציה, שיפור מתמיד במעמדה האסטרטגי של סין בדרכי נועם, ככל הניתן. השגת המטרות באמצעות הכלכלה, לא ספינת התותחים. אם כי גם הצבא הסיני עובר מודרניזציה בכל תחום, ויש לו בהחלט יכולות להשגת היעדים.

הנשיאים ולדימיר פוטין וג'ורג' בוש. סוצ'י, 2008. AP
זמנים השתנו. פוטין ובוש בסוצ'י, 2008/AP

בפתח העשור לא נראה היה שיש ממש תחרות. נראה היה שיש מעצמת על בכירה, ושתי המעצמות האחרות הן בין מעצמות אזוריות (ברזיל, יפן, טורקיה, איראן, דרום אפריקה וכדומה) למעצמות עולמיות, אבל זה השתנה משלל סיבות - אחת מהן היא מנהיגות.

בעוד שבסין יש רצף של מנהיגים הפועלים לפי תכנית סדורה - שעד כה מוכיחה את עצמה. עד לפני 50 שנה בלבד סין היתה בעוויתות מהפיכת התרבות, לפני שלושים שנה בלבד העולם היה בחרדה מפני המעצמה האסאינית העולה שכל המערב יהיה מושבת חסות שלה - יפן, כמובן - והיכן סין כעת. ברוסיה כמובן יש אחידות בהנהגה מתוקף זה שיש זה עשרים שנה מנהיג אחד, בעל ראיה אסטרטגית, המיישם את מדיניותו ובהצלחה.

ובארצות הברית? הדמוקרטיה היא המשטר הטוב ביותר. אחד מחסרונותיה של דמוקרטיה נשיאותית היא החלפת השלטון למעשה כל ארבע או שמונה שנים. פעם זה היה חשוב פחות - היתה פתיסה אמריקנית של העולם, מדיניות החוץ האמריקנית מאז תום מלחמת העולם השנייה היתה אחידה, בין אם בבית הלבן היה דמוקרט או רפובליקני. החל מבלימת הקומוניזם בשלהי שנות ה-40, דרך הקמת ותחזוק ברית נאט"ו, בריתות עם הימין - כולל דיקטטורים מושחתים, גנרלים רצחניים וכל השאר נגד השמאל נתמך מוסקבה. זה עבד, בערך.

זיכרון וייטנאם לא נעלם לגמרי, וב-2010 ארצות הברית הייתה שקועה בבוץ, לא של נהר המקונג אלא של חולות טובעניים, בהרי אפגניסטן, במישורי הפרת והחידקל. זה היה רק שנתיים אחרי המשבר הגדול של שנת 2008, שמחה טריליונים, הביא להיעלמות מיליוני משרות, ונראה היה שאיש אינו יודע מה בדיוק לעשות. בשנת 2010 ארצות הברית הייתה עוד האומה החזקה בעולם, אבל במשבר.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ונשיא סין שי ג'יפינג בפסגת G-20 ביפן, 29 ביוני 2019. רויטרס, אתר רשמי
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ונשיא סין שי ג'יפינג בפסגת G-20 ביפן, 29 ביוני 2019/אתר רשמי, רויטרס

רוסיה המשיכה בפרויקט שלה, חזרה לימי הגדולה שלה. לא עוד מעצמת על מרוסקת, פושטת רגל, מבוזה בידי המערב המכתיב לה בהתנשאות תכתיבים שונים אלא לחזור. להשתלט מחדש על "העולם הרוסי", מה שמכונה חוץ לארץ הקרוב. זה יצר למשל מילים חדשות, סייבר. או רשתות חברתיות. או תמיכה במפלגות קיצוניות המבקשות לפורר את המערב. או לחזור ולתמוך בשורת מנהיגים ומדינות כושלות, ממש כמו פעם.

אבל זה הרי לא יכול להצליח, נכון? לא כשארצות הברית חזקה פי עשרה, עשירה פי עשרה, בעלת אוכלוסיה גדולה פי שניים וחצי? אז זהו, שהדברים לא עד כדי כך פשוטים. כי אם יש לך עוצמה אדירה - אבל אתה לא מוכן להשתמש בה וכל העולם יודע זאת, ומצד שני יש צד חלש, יחסית, אבל אלים וחסר מעצורים - זה הצד שניצח. ודאי בטווח הקצר. של עשר שנים, למשל.

בוש הוחלף באובמה, בעל הכוונות הטובות וכן, בעל ראייה אסטרטגית. ארצות הברית החלה להיות בלתי תלויה אנרגטית - מה שהוריד את חשיבות המזרח התיכון. אובמה זיהה את השינוי באסטרטגיה הגלובלית - והחל להפנות את תשומת הלב לזירות הקריטיות הבאות - אגן האוקיינוס השקט, שם דחף להקמת אזור סחר חופשי הכולל את כל מדינות האוקיינוס השקט - למעט אחת, סין כמובן, ובאיחור רב ארצות הברית החלה לשים לב לאזור הארקטי.

אבל המזרח התיכון בשלו. מייד בתחילת כהונת אובמה החל גל ההדף מהפלישה לעיראק - אירועי האביב הערבי. הדחת רודנים חילוניים, פרו מערביים - אבל במקומם לא עלו, כפי שקיווה אובמה, קיוו רבים ליברלים תומכי דמוקרטיה ערבים. מהפיכת הקטיפה לא חזרה. מי שחזר היה האיסלם. ומלחמות אזרחים רצחניות היו עתה מלוב ועד תימן ועד סוריה. וברגע הקריטי אובמה מצמץ - והחזיר את רוסיה בדלת הקדמית לאגן הים התיכון.

נשיא ארצות הברית ברק אובמה ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין נפגשים בשולי עצרת האו"ם בניו יורק, 28 בספטמבר 2015. רויטרס
נשיא ארצות הברית ברק אובמה ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין נפגשים בשולי עצרת האו"ם בניו יורק, 28 בספטמבר 2015/רויטרס

ובתום שמונה שנות אובמה פניית פרסה, בערך: דונלד טראמפ, שונה מאובמה בכל - למעט דבר חשוב אחד - הרתיעה משימוש בכוח. אבל בעוד אובמה שלח כוחות לסוריה, הקים קואליציה נגד דאע"ש, טראמפ התזזיתי מודיע בפרהסיה שהוא ישלח כוחות רק אם המדינות הרלוונטיות ישלמו לאמריקה על שירותי ההגנה שהיא מספקת. והוא נגד בריתות בין לאומיות המחייבות את ארצות הברית, נגד הסכמים רב לאומיים, נגד ארגונים בינלאומיים. מהאו"ם ועד ברית נאט"ו, מהסכם פריז ועד הסכם הגרעין עם איראן - טראמפ מוחק את מורשת - לא, לא רק מורשת אובמה, מורשת בוש, מורשת המפלגה הרפובליקנית, מורשת ארצות הברית מאז מלחמת העולם השנייה.

בתום העשור ארצות הברית היא עדיין המעצמה הגדולה והחזקה בעולם, בכל פרמטר. מכלכלה ועד עוצמה גרעינית. אבל - בתחומים משמעותיים רבים הפערים מצטמצמים בינה לבין סין ורוסיה - ובתחומים אחרים המספרים לא מספרים את הסיפור כולו: רוסיה מפיקה את המירב מכוחות שכירי חרב הסרים לפקודת הקרמלין, מחשש המערב, משימוש ציני ומצליח ברשתות החברתיות ובסייבר. סין פורסת את רשת החגורה והדרך, בעוד ארצות הברית מאותתת שהיא נסוגה מענייני העולם. זה יכול להשתנות עם הבחירות הקרובות - או לא. בכל מקרה העידן, הקצר מאוד מאוד, שבו הייתה מעצמת על הגמונית אחת ואחת בלבד בעולם הסתיים - המלחמה הקרה חזרה. התגעגעתם?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully