דמיינו שאתם מגדלים את ההורים שלכם בערך מהרגע שלמדתם לומר משפט רציף. אתם מופקדים על פתרון המריבות ביניהם, מלמדים אותם את כללי ההתנהגות בחברה ומסבירים להם איך מדברים עם מורים בבית הספר. רובנו - במיוחד לילידי דור ה-Y וה-Z שמחוברים לאמא הרחק לתוך העשור הרביעי לחייהם - התרחיש הזה נשמע מופרך ומצמרר. אגם מזרחי קוראת לו "החיים". ככה זה כשנולדים לשני הורים סכיזופרנים בעלי 100% נכות נפשית, וכשהעלילה מצרפת לבית גם את אחותה התאומה של האם, סכיזופרנית מאובחנת אף היא, שמתגוררת שם מאז תחילת נישואיהם.
הוריה של מזרחי הכירו על חוף הים, אך הרגע התמים נשא עמו מטעני מתח לאורך השנים. "הוא התחיל עם דודה שלי בכלל, והיא כיוונה אותו לאחותה. אני חושבת שיש בה היום חרטה מסוימת על זה שהיא לא הקימה משפחה, שאין לה ילדים משלה ושהיא גלגל שלישי כביכול, למרות שתמיד התייחסה אליי ולאחותי כמו לילדות שלה. חברים שלי היו מתבלבלים בין אמא שלי לדודה שלי כל הזמן, כי הן תאומות זהות", שיחזרה, "תמיד התייחסתי לדודה שלי כמו לאמא, אבל בתור ילדה, הרבה פעמים הרגשתי שהיא לא קשורה, שהיא מעוותת את היחסים בין ההורים ומייצרת אינטריגות. אמא שלי ואחותה מאוד קשורות מגיל צעיר, הן בעצם תאומות זהות שגדלו בבית לא פשוט והיו העוגן אחת של השניה. נוצר ביניהן קשר סימביוטי, הן לא יכולות להיפרד ולא נפרדות אף פעם. בעיניי, הן צירפו את אבא שלי אליהן".
המבטים הפולשניים מהסביבה התפתחו במהרה לתהיות מורכבות יותר, אך מזרחי מציירת ילדות שונה לגמרי ממה שניתן לדמיין. "לא הכרתי ילד שקיבל כל כך הרבה אהבה כמוני. הרגשתי מהם שאני הילדה הכי מושלמת עלי אדמות, ואני עדיין מרגישה שלא משנה מה עשיתי ומה אמרתי, זה תמיד פלא הבריאה מבחינתם. הייתי באמת מאוד חכמה בעיניהם, כי הקוגניציה שלי עברה מהר מאוד את הרמה הקוגניטיבית של אמא שלי. מגיל 4 הם היו מתייעצים איתי לגבי הכל. יש לזה צדדים פחות יפים, אבל זה מאוד פיתח אותי. הרגשתי שהדעה שלי חשובה, שיש לי מה לומר. בהמשך, העובדה שהם פחות מחוברים לנורמות אפשרה לי גם לבחור ללכת בדרכים פחות קונבנציונליות. אני חושבת שבזכות זה גם היציאה שלי מהארון הייתה די חלקה, וככה גם הבחירה ללמוד תיאטרון".
ואיפה הצדדים הפחות יפים?
"כשהייתי קטנה עברתי חרם, והרגשתי שאין מה שיעזור לי. לרוב לא הרגשתי שונה, כי ההורים שלי גרמו לי תמיד להרגיש שאני לא. אם חברות לבשו מותגים, קנו לי גם. ועדיין, הזמנתי הביתה רק חברות מאוד קרובות שהיה לי בהן אמון, ובכל זאת פעם באה לישון אצלי חברה שכמה ימים אחר כך אמרה לכולם לא לדבר איתי, וזה מה שקרה. היא אמרה שמי שידרוך לי על הנעליים יקבל המון ממתקים. אלה היו נעליים יקרות שמאוד אהבתי, והרסו לי אותן".
בהיעדר סמכות מגוננת בבית, ניסתה מזרחי להימנע מלספר להוריה על החרם, וכשכבר עשתה זאת, חששותיה קיבלו תוקף. "סיפרתי לאמא, וזה רק אימת לי את מה שפחדתי ממנו - כאב לה נורא, אבל היא לא ידעה מה לעשות. לאיזו סמכות פונים, איך מטפלים בזה. אני ממש זוכרת שהיא דיברה עם המחנכת בטלפון, ואני לחשתי לה מה להגיד. כלומר, ילדה מתפעלת אמא כדי שהיא תוכל לעזור לה. שנים אחר כך אחותי אמרה שאמא זרקה לילדה הזאת איזו הערה, חטפה עליה סיבוב, ולכן אולי התחיל החרם. יכול להיות. אמא שלי מדהימה ומקסימה, אבל אחת להרבה זמן יכולה להיות לה תגובה קיצונית ולא מותאמת לסיטואציה".
לדוגמה?
"לא מזמן הייתי בהודו עם אחותי, והשארתי להורים טלפון של חברה, למקרה שהם בבעיה. פתאום היא מתקשרת ואומרת שאמא שלי ודודה שלי הגישו נגד אבא תלונה במשטרה, אמרו שהוא היכה אותן, ועכשיו הוא בכלא. הוא לא אדם אלים, אבל קשה לחיות איתו ולכן הן פונות למשטרה כדי להוציא אותו מהבית. הוא צועק, טורק דלתות, מדבר לעצמו. זה מורכב". מאותו רגע, תיארה, חיפשו היא ואחותה דרכים להוציא אותו מהכלא, "כי זה לא מקום שהוא יכול להתנהל בו או צריך להיות בו. שאלתי את עורכת הדין שלו איך יתכן שאדם שידוע כבר שנים כסובל ממחלת נפש נמצא בכלא, רציתי שלפחות יעבירו אותו לאשפוז במחלקה סגורה. היא אמרה שהוא יהיה שם עד שהוא יראה פסיכיאטר, וזה לקח שלושה ימים. בזמן הזה הוא ספג אלימות פיזית, הטרדה מינית וגניבה של שעון יקר שהיה לו. משם העבירו אותו למחלקה סגורה משפטית, בין רוצחים ואנסים". הוא קיבל צו הרחקה מהבית, ואותה עורכת דין המליצה לה לשכור לו דירה.
חוסר הנכונות של האב להודות במחלתו מונע ממנו להיכנס להוסטל, אפשרות שהייתה יכולה להקל על המשפחה כולה במקרים שבהם הורחק מהבית. "כדי להעביר אותו להוסטל", הסבירה מזרחי, "צריך להגיש בקשה לסל שיקום, להביע נכונות מול עובדת סוציאלית ואז בוועדות רפואיות - להיות עקביים בבקשה לשיקום, מה שלא מתאפשר להרבה פגועי נפש, כי עקביות זה לא הצד החזק שלהם. נוצר מצב אבסורדי כי הרבה מההומלסים ברחוב הם פשוט פגועי נפש שלא מקבלים טיפול. אני יודעת שבקלות אבא שלי היה יכול להיות במצב כזה".
מזרחי בת ה-29 מלמדת ומביימת בבית הספר הגבוה למשחק גודמן, מעבירה שיעורי הכנה לאודישנים ועתידה לביים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. היא גרה בשכונת פלורנטין בתל אביב עם שתי שותפות, ושלל העבודות לא מובילות אותה באופטימיות לסוף כל חודש. כך, הרעיון לשכור דירה נוספת לאביה ירד מהר מאוד מהפרק. "האופציה הראשונה הייתה להביא אותו אליי הביתה, אבל לא יכולתי לעשות את זה לשותפות שלי, למרות שהן מדהימות. האופציה השנייה, שאכן קרתה, הייתה שהוא יילך לאחותו, שלא רצתה אותו אצלה".
לדבריה, "העול נופל על המשפחה, כי העזרה מהמדינה מאוד מצומצמת. אבא שלי גר איתה עד גיל 31, התחתן ועבר לבית משלו. הוא איבד את אמא שלו בגיל מאוד צעיר, אז אחותו הייתה צריכה לגדל אותו. גם את אמא שלי ואחותה עודדו להתחתן כדי שיעזבו את המשפחה. את אחותי הקטנה הביאו לעולם כי התעקשתי, והרבה פעמים אני תוהה אם בתור ילדה הייתה לי מודעות לכך שאני רוצה מישהו איתי. אני לא זוכרת מי מהמשפחה אמר לי, 'כן, בגלל זה סבתא התעקשה שיהיו להם ילדים. כדי שיהיה מי שידאג להם כשהיא לא תהיה'".
מזרחי ואחותה הצעירה ממנה בשלוש שנים ("הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים", כהגדרתה) בריאות לחלוטין, אך התא המשפחתי הסבוך הוביל באופן טבעי לתהיות מורכבות עוד יותר, ובהן הסיכון הגבוה להתפרצות סכיזופרניה גם אצל הילדות (בין 15% ל-55%, על פי מזרחי, "למרות שיש נטייה לדלג על דור"). הביקורת לא שינתה את דעתן. "אני שומעת הרבה שאומרים שפגועי נפש לא צריכים להביא ילדים, קשה לי עם האמירה הזו", הסבירה מזרחי, תוך שהיא מודה כי "הסיבות להתפרצות סכיזופרניה הן בעיקר גנטיות, ואני מקווה שאם זה יקרה לי, יהיו מספיק אנשים שישארו, ולא אשאר בעולם לבד. אבא שלי מדבר הרבה על החברים שנעלמו".
אז מה זו סכיזופרניה? איך היא מתבטאת אצל ההורים שלך?
"הטיפול מוביל לתקופות של שקט, אבל יש התקפים פסיכוטיים פעילים, והם נחווים אחרת אצל כל אחד. אצל אמא שלי אלה בעיקר התקפי פרנויה. כשהייתי קטנה, היא החזיקה אותי בידיים ואמרה לי שהיא מפחדת להפיל אותי, שאנשים מסתכלים עליה ושהמכוניות נוסעות מהר מדי. אמרתי לה לא לדאוג ושאני מחזיקה אותה, מה שדי מסביר את כל מערכת היחסים שלנו".
בשונה מהאם ואחותה, אביה מכחיש את מחלתו, דבר שמקשה על הטיפול בו. "הוא בר-שיח במצבים מסוימים, אבל זה לגמרי משתנה בהתאם לרגע שבו תפסת אותו. הוא יכול לדבר איתך רגיל ואז פתאום להגיב לקולות דמיוניים ב'די, תפסיק כבר, תעזוב אותי'. הוא לא מודה שהוא שומע דברים, גם כשאני שואלת אותו", סיפרה, הוא מאשים את עצמו לפעמים, אומר, 'כן, הייתי מאוד עצבני, צעקתי, הייתי לא בסדר', אבל הוא לא מגדיר את זה כמחלה. והוא באמת לא מרגיש חולה".
זה משהו שמתרגלים אליו?
"תמיד כשאנחנו באמצע שיחה והוא יזלוג החוצה, זה יכווץ לי את הלב. באותם רגעים אני רואה את הפוטנציאל של הקשר שהיה יכול להיות בינינו, ומנסה לראות את אבא שלי מעבר למחלה". מזרחי לא כועסת על ההכחשה של אביה ואף מזדהה עם תחושותיו. לתפיסתה, ייתכן והחברה הנורמטיבית כביכול משוגעת לא פחות ממנו. "יש לי חברות שהולכות למתקשרות ומקבלות מסרים מיקומים מקבילים, אחרות משתתפות בטקסי איוואסקה. בעבר אנשים עם סכיזופרניה נחשבו לחכמי השבט כי התודעה שלהם פתוחה יותר, אחרת, אז מה ההבדל? אני לא יוצאת כאן נגד אף אחד, רק חושבת שבעצם זה הכל עניין של הגדרה".
השאלה הזו אכן מעניינת, אבל במבחן המציאות, מי שעושה מדי פעם איוואסקה משתלב טוב יותר בחברה מאשר סכיזופרן עם 100 נכות. "סילקו את אבא שלי מבית הכנסת השכונתי כי הוא דיבר לעצמו", שיחזרה מזרחי, "זה נורא כאב לי. הוא רוצה להרגיש חלק, להתפלל עם כולם. לא הפריע לאף אחד, הכעס שלו מופנה כלפי עצמו וכלפי הקולות שהוא שומע".
משא גידול ההורים מכביד על גבן של שתי האחיות. הצעירה שבהן לומדת בימים אלה פסיכולוגיה, אך אגם בחרה במה שרבים מכנים "לא מקצוע", לפחות מבחינה כלכלית. "זה מאבק שיש אצלי", היא מודה, "הרבה דברים יחסית פשוטים לאנשים אחרים, כמו לפתח דרך עצמאית, מלווים אצלי ברגשות אשם. אמא שלי תמיד עודדה אותי לעשות מה שאני רוצה, אבל אני תמיד מרגישה שזה בא על חשבונם".
כך או כך, מזרחי עובדת, בועטת ואף זכתה בפרס במאית השנה בטקס פרסי קיפוד הזהב 2018, אך עדיין מתקשה ליהנות בלב שלם מהדרך שבחרה. היא למדה במשך שלוש שנים בימוי בבית הספר לאמנויות של סמינר הקיבוצים. "לפעמים לא הייתי עונה להורים שלי בטלפון", שיחזרה בעצב, "כי אם הייתי עונה ויודעת שיש סיטואציה בבית שאני צריכה לטפל בה, זה לא ייגמר בזה - זה עכשיו איזה יומיים-שלושה שאני אשאב אליהם רגשית ולא אצליח לתפקד".
כשהייתה בשנה ב', אמה ניסתה להתאבד. "היא בלעה כדורים, ואחותי כתבה לי שהן במיון. אני זוכרת שהייתה לי חזרה באותו יום, ופשוט לא יכולתי להישאב לזה. סיפרתי לפסיכולוגית שלי שאני מרגישה לא טובה מספיק, לא נותנת מעצמי מספיק. היא שאלה מה אני צריכה לעשות כדי להרגיש בסדר, והבנתי שרק אם הייתי גרה איתם 24/7 זה היה מרגיש מספיק. הם תמיד צריכים שם מישהו. זה הביא אותי להבנה שלא משנה מה אני אעשה - תיאטרון או משהו אחר - זה ירגיש 'על חשבון'".
סידור של החיים
את אגם הכרתי בלימודיי בסמינר הקיבוצים. לא היינו קרובות זו לזו, ולא ידעתי דבר על חייה האישיים, אבל ההצגות שלה תמיד הרשימו אותי בצבע, בתעוזה ובקצב שלהן, שהתאפיין בדיוק מתמטי. "יכול להיות שהפרפקציוניזם שלי בתיאטרון קשור לרגשות האשם", היא משתפת, "לביים הצגה זה מאוד אינטנסיבי. אני רצה מחזרה לחזרה ומפגישה לפגישה, ואז באמת אין לי זמן, יש משהו שדורש את מלוא תשומת הלב שלי. זה לא שאני יושבת בבית מתעלמת מהטלפון, וזה עוזר".
התיאטרון הוא ערוץ בריחה בשבילך, אבל גם ממש לא. את מביאה כל הזמן את הסכיזופרניה לבמה
"התיאטרון נותן לי ליצור עולם לא ריאליסטי, עולם של דימויים שבמובן מסוים גדלתי עליו. הסיפורים של אבא שלי וההתקפים הפסיכוטיים שהייתי נוכחת בהם מגיעים לבמה, ועולם הרבה יותר פתוח, כזה שמורכב מצבעים, צלילים ותנועה, שאני מאוד נמשכת אליו".
התיאטרון גם מאפשר איזו שליטה ברגש, ואת באה ממקום שאין בו הרבה שליטה
"בתור ילדה, באמת הרבה פעמים לקחו לי את השליטה. האשפוז הראשון של אמא שלי היה כשהייתי בת 3, ואז פתאום אמא לא בבית. היום אני משתדלת גם לקחת שליטה על החיים שלי וגם לתרגל את המקומות שאין בהם שליטה, לראות איך הם לא מעוררים בי חרדה. כבמאית, אני מקבלת את התחושה ביכולת לנהל רגשות ולהתעסק בסיטואציות מבחוץ. אני אומרת, 'אוקיי, זה מה שהיא רוצה, זה מה שהוא רוצה - וזה מתנגש'. אז הבימוי הוא באיזשהו מקום סידור של החיים. על הבמה אני גם בוחרת לספר את הסיפור שאני רוצה לספר".
יותר מאשר ההנאה שבשליטה, מזרחי מעידה על עצמה כי היא נהנית מהדיאלוג עם השחקנים והיכולת להפגיש בין עולמות פנימיים שונים. "זה דבר שלא היה לי בתור ילדה שקטה, אילמת ממש, שלא נהגה לחלוק עם אחרים את העולם הפנימי שלה. היו לי תמיד ציונים טובים והתנהגות טובה. התאמצתי להיות מאוד בסדר כדי ששום דבר לא יעיד על זה שמשהו לא בסדר. הייתי יושבת עם הידיים שלובות, כי ידעתי שזה נחשב מנומס, ושילבתי אותן כל כך חזק עד שהזרועות היו נתפסות לי. זה לא מפתיע שאני במאית, כי הרבה שנים הסתכלתי מהצד וניסיתי לפענח מה זה מערכות יחסים בין אנשים".
לא במקרה בוחרת מזרחי שוב ושוב להציף על הבמה נושאים שבנפש השסועה, כשהם מתווכים החוצה בשפה מסוגננת, עשירה וצבעונית. "באיידנטיטי קרייסס ('משבר זהות') באמת רציתי לתת הצצה למוח של נערה סכיזופרנית. אני אוהבת לעסוק במרחב שבין מציאות לדמיון. התיאטרון נותן אופציה לפגוש דמויות לא נורמטיביות, במרחב שפתוח להקשיב לסיפור שלהן".
מה הסטיגמה שהכי חשוב לך לנפץ לגבי סכיזופרניה, על הבמה ומחוצה לה?
"יש פער בין מה שאנשים חושבים על ההורים שלי לפני שפוגשים אותם ואחרי. פנים אל פנים, מגלים שהם אנשים מאוד תמימים ואפילו ילדותיים, ושיש בהם המון אהבה. הרבה פעמים חושבים שהייתה לי ילדות עשוקה. אני מודה שהיו רגעים קשים, אבל גם הרבה רגעים של צחוק ומודעות שלהם לסיטואציה. לדוגמה, אבא שלי מסוגל להגיד שמלכת אנגליה חייבת לו כסף, אחר כך להתעורר ולצחוק על עצמו. לדודה שלי היה התקף שבו היא חשבה שהאוויר מזוהם ואמרה לנו לסגור את כל החלונות, וכשהיא נרגעה, היא צחקה: 'איזו משוגעת הייתי?'. זה מביא הרבה חופש לעשות שטויות בבית. אני מתנהגת לידם כמו שאני לא מתנהגת ליד אף אחד, יוצאות ממני דמויות הזויות והם מתים על זה".
בהתקפים פסיכוטיים יכולה להתפרץ אלימות. אף פעם לא פחדת עלייך ועל אחותך?
"מה שמדהים זה שתמיד הייתה להם מודעות לשמור עלינו, וזה מראה לי שהמחלה לא לגמרי שולטת בהם. היה ברור שלא נוגעים בבנות. ביניהם נוצרה מערכת יחסים שמאפשרת להם להרגיש בטוח לפרוק את היצרים האלה אחד מול השני. מולנו ומול העולם הם מאוד לא מאיימים, הרבה פחות מאנשים נורמטיביים שאני מכירה. הבידוד שלהם מהחברה, והעובדה שאין להם תעסוקה או ליווי, תורמים לדינמיקה הבעייתית הזאת בבית. להורים שלי יש שכן שהתקשר אליי ואיים שאם לא אוציא אותם מהבית הוא יעשה את זה בדרכים פחות נעימות. חיפשתי הרבה פתרונות. אין לי ונראה שגם למדינה אין. החלום שלי הוא שייעשה יותר מאמץ לשלב פגועי נפש בחברה".
בשנה האחרונה החלה מזרחי לעבוד על סרט דוקומנטרי שמתעד את חיי משפחתה. היא מראה לי סצנות מתוכו. במרביתן השלושה שוכבים על ספות, עייפים ומטושטשים מתרופות, אבל צוחקים ומשתטים. הסרט מלא פוטנציאל, אבל מזרחי החליטה לגדוע אותו באיבו. "לא הרגשתי שאני יכולה לחשוף אותם", הסבירה. "כשהכנתי אותם לצילומים, אמא שלי התרגשה בשבילי מאוד ואמרה, 'מה, אז את תצליחי ותתקדמי בתור במאית?'. זה היה מתוק, אבל לא יכולתי להגיד שהיא מבינה באמת את המשמעות של הפרסום הזה. הם מאוד תמימים".
אותה תמימות, לדבריה, גררה לא פעם ניצול מהסביבה. "כשאבא שלי קיבל ירושה, הוא קנה לשכן כל מה שהיה צריך לנכדה שלו. הבן אדם לקח אותו לכספומט והוציא איתו סכומים גדולים של כסף".
עד כמה מטריד אותך הנושא הכלכלי - הידיעה שהורייך לא יוכלו לעזור לך, והחשש שלא תוכלי לעזור להם?
"יש לי מחשבות על חו"ל או להיפתח לקולנוע וטלוויזיה, כי יש שם יותר אופציות לתגמול כלכלי. כרגע אני במאבק כלכלי יומיומי והתיאטרון רק מכניס אותי למינוסים, כי ההשקעה שנדרשת גדולה מהתגמול. את הלימודים הצלחתי לממן עם חסכונות וסבסוד שנחת עליי משמיים, וגם אז לא היה לי מושג אם אצליח. ככה הולכות ההחלטות שלי בחיים - אני מתחילה ללכת, ואז נראה מה יהיה. בשורה התחתונה, אני עדיין סוללת את דרכי כבמאית, ורואה בזה סוג של שליחות. מבחינתי תיאטרון הוא אופציה קסומה לחקור את נפש האדם ולהעביר מסרים שיעוררו הזדהות עם החלשים בחברה".