תעוזה מזרחית בכיסוי מערבי: כך יוצרים רב-מרגלים

    צילום: , אתר רשמי

    שבע עלילות ומעללים היה המרגל העילאי שחייו היו סערה עטופה בציפוי של שגרה. בסיכון מתמיד להיחשף ולהישרף הוביל שורת מבצעים, בהם הקמת הרשת החשאית במצרים וחילוץ יהודי פורט סעיד, שהפכו אותו לאחד מגיבורי המודיעין הישראלי. סיפור חייו של אברהם דר

    אוניה מהלכת בין נמלים. מפליגה מיוקוהמה שביפן לליברפול שבאנגליה, חולפת בתעלת סואץ, עוגנת בפורט סעיד. על סיפונה, או לעת לילה בתאו, סוחר יהודי אמיד מאוד - מה אמיד, עשיר - המנהל את עסקי משפחת בנין, שבסיסה בכלכותה, הודו. עסקים הכוללים אופיום, שהסוחר הנמרץ צורך קצת בעצמו. ושם, באמצע הדרך מהמזרח הרחוק המתעורר אל חוף הבית של המלכה ויקטוריה, ננעץ בלבו של יוסף דר פגיון: שדר מכלכותה מצטער להודיעו, שבהעדרו בגדה בו אשתו עם אחר. זה מאורע משנה חיים. הוא שולח לה גט, עוקר לירושלים, שוקע בלימוד תורה ומעביר את ניהול העסקים לאשתו החדשה, שבבוא היום תהיה לסבתו של אברהם דר.

    כך, שני דורות לפני לידתו. כך, בפורט סעיד שאליה עוד יחזור במבצע קדש במדי הקומנדו של צבא צרפת, כדי למלט יהודים ולתכנן התנקשות בגמאל עבד א-נאצר במצעד הניצחון שלו על מעצמות המערב. כך, במצרים, שתקושר תמיד בשמו בגלל חבורת הצעירים שגייס ושהסתבכה בשליחות ישראל בפיגועי חובבים שסופם מוות או מאסר, נפתח סרט חייו של דר, ששורשיו בשלהי המאה ה-19, המשכו בירושלים של המנדט הבריטי, שיאו במאבק על הקמת מדינת ישראל וקיומה וסופו השבוע, לקראת תום העשור השני של המאה ה-21. שבע עלילות ומעללים עד למנוחתו עדן בקיבוץ שדות ים, שייסדו חבריו לנשק מהפלוגה הימית של הפלמ"ח.

    ממקימי סיירת מטכ"ל. אברהם דר

    עוד יותר מאלי כהן, שאותו פסל לפעילות חשאית כי חשש שהתנהגותו המוחצנת תגרום למעידתו, דר היה המרגל הישראלי העילאי. מרגל, במובן מקיף יותר, של לוחם-חודר ומפעיל מקורות ותאים. אלה היו חיים של סערה עטופה בציפוי של שגרה, בסיכון מתמיד להיחשף ולהישרף. לחיילים הנופלים בשבי עומדת הגנתה של אמנת ז'נבה. על דיפלומטים מסוככת אמנת וינה. למרגלים אין אמנה. פסיעה פזיזה אחת עלולה להפריד בין העמוד הראשון לבין עמוד התלייה, בין כיתת אמן שאמ"ן שכח לבקש מאברהם דר ללמד לבין כיתת יורים.

    רב זהויות היה, זיקית מודיעינית, דרלינג אבל בהחלט לא מותק. התאימה לו שורת מחץ כמו "דרלינג, העבר לי בטובך את חומר הנפץ". למזלו, ב-1956 דבק בצרפתים ולא באנגלים, כי ראש מטהו של מפקד הכוחות הבריטיים היה לא אחר מבריגדיר דרלינג.

    בחורף 2019, שישה עשורים לאחר שהסתיים עיקר הסיפור שייגלל כאן, ואברהם דר דעך אל מותו בכלא האכזר מכולם, כלא גופו. אופייני למדינה שהיה מגיבוריה המודיעיניים, שאיש מבכירי הביטחון בה, לא רמטכ"ל ולא ראש אמ"ן, לא ראש המוסד או מפקד סיירת מטכ"ל או ראש מערך המבצעים המיוחדים במודיעין הצבאי, לא בא להוקירו ולהספידו. ארץ נוכלת יושביה.

    איש המזרח היה דר, איש המזרח בכיסוי מערבי, כשנדרש, מזרחי שידע להתמערב ואירופאי שבקלילות התמזרח, הכול כמצוות המשימה; ואיש עבודה, שאינו בוחל במאמץ, וכשהגה את הרעיון שנשאב ממנו והיה לסיירת מטכ"ל, כינה את חבורת הפראים שהתקבצה סביבו "א.ד.". אמנם ראשי התיבות שלו אך עוד לפני כן אלה של גורדון, כהן דת העבודה. כישראלי מעורב, היה גם ירושלמי גזעי - כשאצולת המקום הייתה ספרדית, ומוטב "ספרדית טהורה" - וגם חקלאי בעמק יזרעאל וגם יורד ים, וחייל ומתכנן תקיף ונועז של מבצעים מיוחדים ובפרק האזרחי של חייו יצרן ויצואן. איש המאה ה-20, תקופה של התנגשויות כבירות כוח ועתירות קטל המגמדות את היחיד אך שבתוכן נמצא מקום לבעלי יוזמה וכישרון הפועלים בשירות מטרה גדולה ומשותפת, מצבים מיוחדים המוציאים מהכוח אל הפועל אנשים מיוחדים.

    צילום: שלומי גבאי, עריכה: אסף דרורי

    יותר מכל מאלף לתלוש מהלוח את העשור המכונן, 1939-1949, מהקרב הראשון של מלחמת העולם השנייה ועד לאחרון הסכמי שביתת הנשק שחתמו את המלחמה שהציבה בין האומות את מדינת ישראל. הדור של דר הוטח אז כפגז מתוך מציאות שאננה ונינוחה אל כורח ההישרדות, בשיניים ובציפורניים ולרוב במחתרת שמהרגליה הפרטיזניים התקשה להיגמל גם כשהייתה לממלכה. הם לא היו מושלמים. רחוק מכך; הם - ובגללם גם אחרים - שילמו דמי לימוד יקרים. אבל הם לא התבזו בהידרדרותה של המדינה שהקימו לתחתית שלטונו של נאשם בשוחד.

    והם היו צעירים. 30, גג. מפקד חטיבת הראל במערכה על ירושלים, בן 26. מפקד חיל האוויר, 29. מפקד חיל הים, 26. קצין מודיעין בעומק מצרים, טווה רשת שתפיל - אחריו ובלעדיו ובסילוף מגמתו - את שר הביטחון וראש אמ"ן, בן 25. בני גילו של פיטר פן יותר מאשר של אביו, ג'ון דרלינג. פיקחים יותר מאשר מפוכחים, מאומנים פחות מנאמנים, לעתים - מי מהם - מסורים יותר ממוסריים, ספקנים ויצריים אך מעניקים אשראי לתום הלב ולשיקול הדעת של המוסדות, של הגדולים שם למעלה, של הזקן בן ה-60 וכמה. וכשהכול משתבש, כשהעסק ביש, נקראים להתנדב שוב להכניס את ראשיהם בין לסתות הגמל, או גמאל.

    ובהקשר רחב זה, לא בממד הצר של המחלוקות על תהילת ההישגים ואשמת הכישלונות, צריך לראות את סיפורו של דר. הסיפור אודותיו, והסיפור שהוא סיפר, עובדות באריזת אגדות, כי יש וגם סיפור הוא כלי, במעבר גבול, בהרגעת שוטר, בניעור עיקוב. סיפור גרסתו. עדותו. זיכרונותיו, בריאיון לסדרה "לעיניו בלבד - הפוליטיקה של המוסד" (עמית גורן הפקות; משודרת בערוץ "יס דוקו"). סיפורו של חלוץ מרכזי, פשוטו כמשמעו וגם כשחקן בנבחרת מבצעי המודיעין, ממצפה העשור העשירי לחייו, בביתו הייחודי בעתלית, לא הרחק מחוף הים התיכון, באווירה המזכירה את הדרום האמריקני הישן, סוואנה ג'ורג'יה או צ'רלסטון קרוליינה הדרומית, בנופך אברהמדרי, כי מולו יורשי הצלבנים בבסיס שייטת 13, קצת צפון-מערבה משם קפריסין והלאה לאירופה, דרום-מערבה פורט סעיד ואלכסנדריה, מחוזות פעולתו בימים רחוקים.

    זאת אינה אמת מוחלטת, מסוננת, מוצלבת. ברבות השנים והפרשיות, ייתכן שדבקו במגילה הארוכה קצת מליצה ושמץ גוזמה. לא במזיד, אף שהפליא להתחפש ולהתחזות ולהערים, סגולה חיונית כשבין המרגל והדרקון ניצב רק הדרכון. שמעון פרס, שנולד שנתיים לפני דר ומת שלוש שנים לפניו, אמר בהתקרבו אל הקץ, כשדיבר על 56' וכיוון ל-67', "אני זוכר את כל האירועים מכל המלחמות, אבל לא תמיד אלה המלחמות הנכונות". היסטוריה בעל פה גם היא היסטוריה, אבל לא ההיסטוריה.


    "הזיכרון שלי מתחיל וקשור בשני הסבים שלי, אחד יליד הארץ מדורי דורות והשני שהגיע לירושלים בעשור האחרון של המאה ה-19 והיו שותפים בהקמת הנחלאות, סבא אחד באוהל משה והסבא השני, הס"ט דווקא, בנחלת ציון, עם מעמד כלכלי טוב והשפעה, גם השפעה בבית הכנסת ומקום טוב בבית הכנסת. כשהיינו קטנים, באנו לבית הכנסת בימי חג כדי להימצא בקרבת סבתי או סבי מצד אבא. הרקע של הסבא מצד אימא הוא ממוצא ספרדי, מה שקוראים ס"ט, ספרדי טהור, כנראה אנוסים, לפי כל המנהגים שהיו להם, שעברו דרך האימפריה הטורקית, דרך חלב, כי שם קיימים שמות כמו סיטון ודנון. היו שנשארו בחלב, שהייתה עיר מסחר, והיו שהגיעו לירושלים, עיר מאוד מאוד רדומה, ולכן גם נשתמרה בה התרבות הס"טית, ושם גם התערו עם השפות המקומיות. אז הלדינו, קצת ברמה יותר גבוהה, הייתה אצל הסבא בנחלת ציון, והוא גם נישא לאישה שבאה מצפון יוון, כי יהודים עזבו כשיוון השתחררה מהשלטון הטורקי. השנאה ליהודים ביוון הייתה גדולה, כי רבים מהם היו פקידים של השלטון. בעליה הגדולה מיוון, בעיקר רחוק מאתונה, הם באו לעיר העתיקה בירושלים, ואחר כך יצאו מהחומה והקימו את נחלת ציון.

    "ברחוב היו גם ערבים, אז למדתי ערבית"

    "הסבא השני, מצד אבא, ממוצא תימני, עדני, היה פעיל במזרח הרחוק, מעורב עם עיראקים ועם משפחת בנין, המיליונרים של עדן, שסחרו בין כלכותה, הונג קונג וארצות הברית. בהונג קונג ידועה משפחת כדורי, בסינגפור זה דואק, בכלכותה זה בנין. הוא זה שהתגרש באמצע המסע והגיע לירושלים. אני זוכר אותו עד גיל שש. המשפחה הס"טית של אמי, ג'ויה סיטון, מאוד התנגדה לנישואים שלה עם אבי, שהיה כבר קצין בצבא הבריטי אבל לא ס"ט. הוא בא בלי הזמנה לכנס של המשפחה, עם הסוס שלו והשמש שלו ועם שוט, ביקש את ידה של אימא ושאל אותם אם מישהו מתנגד. הוא הבטיח לה, אני אגור איתך חמש שנים כאן בבית, וכל מחסורך עליי. ככה שאני גדלתי בבית של הסבתא בירושלים, עם האווירה של יום שישי שולחים שמן לבית הכנסת, הסבתא הספרדיה שידעה רק ספניולית. אבל ברחוב היו גם ערבים, אז למדתי ערבית. עברית כבר בגן. אנגלית שמעתי כי זאת הייתה העבודה של אבא. אחר כך גם צרפתית דיברו בבית. ככה שאת חמש השפות הראשונות דיברתי מגיל ארבע, חמש, שש. יותר מאוחר היה עיתון צרפתי לילדים ששלחו לי, עם סיפור על טייס שנחת בג'ונגל בעיתון, ולא ידעתי מה קרה לו אחר כי פריז נכבשה על ידי הגרמנים והפסיקו לשלוח לי את העיתון.

    "אבא, חיים ויקטור, שנולד כמובן בארץ, בתקופת השלטון הטורקי, עבר בגיל 15 לליברפול ועבד כנציג של חברת ספנות גרמנית שטיפלה בערבים שברחו מהצבא הטורקי. הם היו מגיעים לליברפול, שם הלבישו אותם בביגוד אירופאי וניסו להבריח אותם לאמריקה הצפונית או הדרומית. במלחמת העולם הראשונה הוא גויס לגדוד החמישי של חטיבת מנצ'סטר, הגיע איתו לאלכסנדריה, שמע שמתחיל להתארגן גדוד נהגי הפרדות - הכוח הצבאי העברי הראשון, אמנם תומכי לחימה, יחידת תובלה ואספקה בצבא הבריטי - ומיהר לעבור אליו. התחיל בדרגת רב"ט, באוניה היה סמל וכשנחתו בגליפולי היה כבר סמל פלוגתי עם טרומפלדור, הסמג"ד. הוא נפצע ברגל. לפי הסיפורים שלו, כשגדוד נהגי הפרדות הוחזר מגליפולי למצרים, התחילה ההתארגנות האידאולוגית. עלו על קופסאות ודיברו על מהפכה. האנגלים לא היססו להגיב. הביאו חטיבה הודית סביבם, פירקו את הגדוד, ואת אבא, כבריטי, שלחו לחיל החימוש, להתמחות בניהול מחסנים.

    "כשנודע לו מה הכנתי במצרים, הוא רצה שיהיה לי קשר רק איתו". בנימין גיבלי (צילום: ארכיון צה"ל)

    "בסוף המלחמה קמה במצרים תנועת שחרור לאומית בראשות זגלול פאשה. הבריטים הפעילו נגדה מחלקת חקירות מיוחדות, פעילות מודיעינית במסגרת צבאית, והציבו בה גם את אבא, שדווקא אהד את התנועה של זגלול ועשה הרבה תרגילים כדי להיכשל, או להכשיל. כך הוא שולב במערך המודיעין והאבטחה של הצבא, וכשחזר לארץ, במשטר הצבאי של המנדט, מונה לקצין הביטחון הארצי של הדואר. של כל הארץ. הייתה פרשה של זיוף מכתבים, איום כביכול על מנהל הדואר כדי להאשים את היהודים שהם קומוניסטים. כשהוא גילה שזה זיוף, אמרו לו Mister Dar, act as a British והוא הבין שמקומו לא שם. הוא התנתק מהצבא הבריטי וחזר אליו במלחמת העולם השנייה. הוא נשאר חבר במועדון של הלגיון הבריטי, השתתף בפגישות ובמסיבות, והיה טבעי לשמוע אנגלית בבית. אמא שלמדה באליאנס, והדודות שלמדו בפריז, הביאו גם צרפתית, ויחד עם הלדינו והעברית והערבית, האוזן קלטה מגיל צעיר מאוד, ככה שבגיל יותר מבוגר היה לי הרבה יותר קל ללמוד ולדבר את השפות האלה.

    "לפעילות ביטחונית גויסתי בערך בגיל 16, בשנת 1941 או תחילת 1942. הייתי בחופשה מהלימודים ועבדתי במחסנים צבאיים מול טירה, היום טירת כרמל. במחסן 11 היה ציוד קשר ואלקטרוניקה. עברתי קורס אלחוט והייתי קרוב לנושא. היו שם חיילים ארץ-ישראלים, בצבא הבריטי, ואחד מהם ניגש אלי ואמר שביום ראשון הבא, יום חופש לאחרים, יהיו כמה מהם ותבוא משאית ומתכוננים להבריח ציוד. ביקש שאני אשתתף בזה. הסכמתי. ביום ראשון רק אני באתי, והמשאית הגיעה, וברוב התלהבותי, גם לא ידעתי למי זה. לא ידעתי על ההגנה. אספתי והעמסתי משאית קטנה בציוד, כמות עצומה, כולל משדרים, וכשהיא כמעט יוצאת מהשער, עומדים בו החיילים שלנו, שידעו על ההברחה, והאוטו נתקע.

    "ואז אני רואה קבוצה של אנגלים שמוביל אותם סמל, והוא אומר, 'קדימה, בחורים, תנו כתף', ודחפנו את האוטו וככה יצאנו. אלוהים רוצה ואחרי יום או יומיים הייתה בדיוק ביקורת מחסן ואז מגלים שחסר, ואז המחסנאי אומר שאני הוצאתי משדרים, ומגיעים מהמשטרה הצבאית החוקרת שלהם, מביאים אותי הביתה, נכנסו, הסתכלו, ואבא שומע ושואל אותם, איך אתם מעזים לערוך חיפוש בבית בריטי. הם אמרו תראה, זה נעלם. ואז אבא שואל אותי באנגלית, האם היית.... לא, פאף, נותן לי סטירה על ידם. והם אמרו לו לא, הוא לא יודע כלום... ואחר כך כשהם הלכו, אמרתי למה נתת לי סטירה? הוא אומר, אה, זה מחזק יפה. זאת אומרת, את הטריק הזה למדתי כבר ממנו.

    "לא חשדו, נתנו לי את כל המפות"

    "התגייסתי לפלמ"ח ב-1942 והשתתפתי בינואר 43' בקורס הימי הראשון שנערך אחרי טביעת יורדי הסירה. בהדרגה נכנסתי לכל מיני פעולות של הפלמ"ח, עם רכש וסליקים והעפלה. בתחילת 44' הגעתי לפרס, בכיסוי של עבודה בבתי הזיקוק של אנגלו-איראניאן אויל קומפני במפרץ הפרסי. זה היה ניצול ההיכרות של אבא עם החבר'ה של סולל בונה. קודם כל, הכנסתי כסף לבית, וזה עזר בתמיכה אחרי שאמי נפטרה. ונקלעתי לעבדאן, במפרץ הפרסי, התברגתי לקבוצה, והייתי מגיע בדרך כלל בסופי השבוע לעיראק, לבצרה, ומנסה להיפגש עם יהודים, מתנועות נוער. אמנם הייתה תנועה די חזקה בעיראק, אבל הפעילות מולה התמקדה בהדרכה ובקשר רגשי. זאת לא הייתה מחתרת כדי לארגן אוניה.

    "הדריכו אותה החיילים מארץ ישראל שהיו בצבא הבריטי, בבגדאד. ההעפלה הימית הייתה מוכרת לי מהפלמ"ח, אבל העפלה מעיראק זה ברגל או ברכב. ככה שאני מגיע חזרה בתחילת 45' לארץ, יוצר קשר עם הפלוגה הימית, מחכה, אני רוצה לעלות לאוניה, ואז ביוזמה הפרטית שלי ועוד פעם אני מנצל את הבריטיות שלי, אני מצליח לעלות לאניית סוחר בתור ימאי מדופלם, ואני עם הספינה הזאת מגיע לנמלים של הים התיכון. מגיעים גם לאנגליה, אבל בעיקר לים התיכון. ואז, בסלוניקי, פגשתי בחור מבית השיטה, שהיה אחד השליחים שלנו ליוון לנציבות האו"ם לטיפול בפליטים ובעקורים. מדברים על ההעפלה ואומרים לי שבבארי, באיטליה, יושב המרכז. אני מגיע לבארי עם האוניה, בהתחלה חושדים בי, עד שיורדים שם חבר'ה מהפלמ"ח שהיו המלווים המיועדים של האניות, והם זיהו אותי ואז הכול מסתדר. התבקשתי לרדת מהאוניה, איכשהו להסתלק מהאוניה כשנגיע לפיראוס, כי שם חסר כוח אדם.

    "חליתי כביכול באוניה, בדרך ליוון, אושפזתי באתונה בבית חולים צבאי, ועד שהאוניה יצאה, גם לא נתתי גם דגימות צרכים, ביימתי עצירות. אחר כך, לבוש במדים של בית החולים, היה לי קל, הלכתי למטה חיל הים הבריטי בנמל ובאנגלית הטובה שלי והתקנית שלי השגתי מפות ימיות. כשאתה מדבר אנגלית כזאת, אתה בטח קצין, לא חשדו, נתנו לי את כל המפות. וככה נכנסתי לעניין עם הקבוצה שישבה באתונה לארגן את האניות.

    "לא ידעתי שאחי, יוסף דר, בלח"י; ולכן גם לא ידעתי שמשגיחים עליי קצת. ראיתי שעולים לאוניה המלווים, האלחוטאים, ואני בחוף מלווה את האנשים. הייתי רגיש לעובדה שלא נותנים לי לעלות לאוניה ללוות את ההפלגה והחלטתי לחזור. אני מגיע לקונסוליה הבריטית, מודיע בתור מלח בריטי שאני במצוקה - יש נוהל כזה - ואז מעלים אותי לאוניה ומחזירים אותי לאלכסנדריה ומשם לארץ. חזרתי לפלוגה הימית, ושוב מקפיאים אותי. המוסד לעליה מבקש שאני אחזור ליוון או לאיטליה, הוא הכיר את היכולות שלי, והם לא נותנים לי. והכול בגלל אחי, שבינתיים נפצע במבצע של הלח"י ונידון למוות. זה מין כתם על הפלמ"ח. אחר כך שמעתי מאיזי רהב ומיוחאי בן-נון, אנשי הפלוגה הימית ושייטת 13 והפיקוד הבכיר של חיל הים, שגם בהם חשדו, כי כשאיזי היה נוסע לירושלים היו מופיעים הרבה יותר כרוזים בקירות של האצ"ל, וככה גם ליוחאי. הש"י, מנגנון הביטחון, היה פעיל כל הזמן, כך שאם לא היית מאנשי שלומנו מלידה, למשל קיבוצניק, אז אולי היית קשור במשהו, או הראית אהדה לתנועות המרי, כי הרי בפלמ"ח היה ויכוח אם לבצע פעולות תגמול כמו האצ"ל ולח"י.

    "קודם כל לספק נשק"

    "לפני מלחמת השחרור אני משתחרר מהפלמ"ח לרזרבה, לעתודה, כי לא מחזירים אותי לאירופה. כשהמלחמה מתחילה, קוראים לרזרבה, ואני בא לחיפה כדי שהרזרבה תשלח אותי לדרום, לחטיבת הנגב, שהייתה אז הכי פעילה, בפיקוד נחום שריג. ובדרך פוגש אותי יוחאי עם זלמן פרח, בקרוב גיסו, ושואלים אותי מה אני עושה. אמרתי להם שאני יורד לנגב, אז יוחאי אומר לא, אתה נכנס לנמל. היה טבח בפועלים היהודים בבתי הזיקוק, חששו שיהיה טבח גם בנמל, ואז הנמל התרוקן מיהודים. לכן הוחלט לשלוח לנמל פלוגה, 60 איש, טרקטוריסטים אבל עם נשק ועם יכולת, כדי לתת ביטחון. יוחאי וזלמן אמרו, אנחנו בנמל, יש כאן פעילות מקסימה, זה בדיוק מתאים לך, ואז כמובן מאליו הקמנו את יחידת הרכש, לניצול הנמל להשיג אמצעי לחימה.

    "הפעולה הראשונה שלי, בשותפות עם זלמן, הייתה לגייס את כל היהודים שיכולנו לסמוך אוניהם, פקידים בכירים בנמל, להביא אותם לכנס לאיזה בית גדול, של דוד שלי, ושם לתחקר אותם. וכל אחד מהם היה צריך להביא את הידע שלו ואת דוגמאות הניירת שלו, ככה שאחרי תקופה קצרה היה לי מערך שלם של ניירות, איך מוציאים מהנמל דברים, עם חותמות והכל. בינתיים, עם הצבא הבריטי שריכז בחיפה את הכוחות שפונו משאר הארץ, הגענו לאנשים שהיו בקשר עם חיילים שליוו את הרכב הזה, והיו שודדים אותו. סיכמנו איתם שאנחנו מממנים את השוד ושהשלל יעבור אלינו, כך שהחיילים הבריטים שליוו את המשאיות היו מקבלים כסף ומוסרים לנו את האוטו, אנחנו פרקנו ממנו את הציוד והחזרנו להם רכב ריק. זה התפתח כך שהקמנו יחידת בילוי, כי כשלחייל היה הרבה כסף, הוא הפסיק לגנוב, ורצינו שהוא ימשיך להשתתף בזה, אז דאגנו שייקחו אותו לבילוי בכרמל, לכל מועדוני הלילה. זה היה רחוק מהאופי שלנו. אבל מצאנו מספיק תל אביבים שילוו אותם ויציעו את הכסף. ככה שהייתה מערכת די משופשפת של מה שקוראים הרכש.

    "הבאנו את המידע על מכונית תופת שהערבים מכינים וידענו לכוון אליה את המסתערבים, שפוצצו אותה בשכונה ערבית"

    "בין האניות שהגיעו לנמל היו שהשתייכו לגוש הסובייטי. מהן קנינו מפעם לפעם נשק ושילמנו כסף, אקדח, שני אקדחים. ואז עלה לי רעיון. תיארתי לי שבכל אוניה כזאת יש פוליטרוק, משגיח מטעם השלטון הקומוניסטי. התקשרתי עם אחד מהם ואמרתי שאני מוכן לתת לו נכס גדול, את המניפסטים, שטרי המטען של מה שהאוניה מובילה ולאן היא נוסעת, כל אוניה שמפנה את הציוד הבריטי, באיזה יעד הם יורידו את זה ולאיזה בסיס, תמורת חצי טון או כמה מאות קילוגרמים של נשק.

    "הסכימו והביאו לנו, אספקה כנגד מניפסטים. זה הביא עליי אחר כך זעם עצום מהמחלקה המדינית של משרד החוץ, אחת התשתיות הראשונות של המוסד, מה אני עושה ואיך אני מסכן את הקשרים עם המערב. אבל באותו זמן מטרת הקשרים הכי טובים הייתה קודם כל לספק נשק. שדדנו אניות ושילמנו לשומרים. אוניה ששדדנו הספיקה להביא את הנשק שהציל את הקרב על משמר העמק. כמות הנשק והציוד שהבאנו הייתה עצומה. כששדדנו ממחסן בנמל חביות, בערך 20 טון חומר נפץ, כשמערבבים זה נהיה 40 טון. ומיחידה של רכש בלבד הפכנו ליחידת מודיעין. הבאנו את המידע על מכונית תופת שהערבים מכינים וידענו לכוון אליה את המסתערבים, שפוצצו אותה בשכונה ערבית.

    "בגלל הפעולות האלה, בגלל מבנה האישיות שלי וגם כי יוחאי וזלמן תמכו בי, כשהוקם חיל הים היה טבעי שמוניתי לסגן ראש מחלקת המודיעין. ולמה סגן? כי את כל המפקדים של חיל הים הביאה מפא"י, כולל שמעון הורן במודיעין ואברהם עופר בכוח אדם, כדי להשתלט על הצי, וכשאמרו לראש שירותי הים מטעם מפא"י, גרשון זק, שהוא לא יכול לסלק חבר'ה מאחדות העבודה כי הם קברניטי אניות, הוא אמר, אז הצי יעמוד חצי שנה, אבל המפקדים יהיו מפא"יניקים.

    דר חשש שהתנהגותו המוחצנת תגרום למעידתו. אלי כהן

    "בינתיים פיתחנו את המודיעין הימי. נסעתי לקפריסין והבאתי ממקור זר שם ידיעה גורלית, שלא תהיה פלישה מצרית או סורית מהים ולא ניאלץ להקצות כוחות שלא היו לנו לחזית מערבית, לחוף. הידקנו קשרים עם חיילים וקצינים בריטים שיושבים בתעלת סואץ כדי לדווח הביתה, לאנגליה, ומוסרים גם לנו, או שאנחנו קולטים את השדרים, מי עובר. אנחנו נפגשים עם קצינים בקפריסין ויוון, מתפתחים בקנה מידה לא רע, ובמקביל יש פעולות מקבילות של הפלמ"ח נגד מטרות ימיות של צבאות ערב.

    "אבל באותו זמן גם מתארגן סביבנו צבא שונה, שבודק אנשים לפי ההשתייכות הפוליטית ומפטר קצינים מוכשרים, כמו זלמן פרח, שמזוהים עם אחדות העבודה שבמפ"ם. ואז אני כותב עם חבורה מכתב לשר הביטחון שזה פוליטי, ומאיימים עלינו שאם אנחנו נמשיך בזה, יפטרו גם אותנו. לא נגעו בי, אולי הגנה עליי העובדה שהייתי בכפר יהושע. באותה תקופה סיפרו שחברים מקיבוץ אפיקים התלוננו אצל אשכול, איך זה שמפקדי החזיתות, משה כרמל בצפון, יגאל אלון בדרום, הם אנשי אחדות העבודה. מונדק במרכז, בצפון כרמל, בדרום יגאל אלון. אז לפי הסיפור, אני לא יודע כמה אמת יש בזה, אשכול אומר טוב, נלך לבן גוריון. באים לבן גוריון. הוא שומע, מקשיב ואומר, במלחמה אין פוליטיקה. כשהם עוזבים, הם שואלים את אשכול, מה קרה לו, הוא השתגע? אז אשכול עונה, אידיוטים, הוא אמר לכם שהוא מפטר אותם בסוף המלחמה. זה חוכמה לאחר מעשה, שמעתי את זה.

    מתל אביב לאיראן

    "נגמרה המלחמה, אין מלחמה אחרת באופק, אני, רב-סרן בן 24, מטה הפלמ"ח פורק, אבל בניגוד להרבה קצינים, אני לא השתחררתי. כשחזרתי לכפר יהושע, ביקשו ממני מהמוסד לעליה, שכל הזמן רצה אותי אצלו, שאסע לאיראן. איך עושים את זה? לא מכינים אותי קודם. אני מתבקש להגיע לתל אביב, אני מגיע עם הג'יפ הפרטי שלי, ואז אומרים לי, תשמע, שני בחורים שעבדו באזור הכורדי בעיראק, בגבול איראן, נעלמו וכנראה נרצחו. אתה מתבקש לנסוע לטהראן. מתי? עכשיו. המזל היה שמישהו הגיע איתי מכפר יהושע. השארתי לו את הג'יפ. חנות או-בה-גה, אופנת בגדי גברים, הלבישה אותי. דרכון היה עליי, במקרה, אבל בלי אשרת כניסה לאיראן. וככה אני עולה למטוס שהבריח עולים מטהראן, עיראקים שהגיעו איכשהו לאיראן, כשהיה הסכם בין איראן לעיראק, שקומוניסטים מוחזרים, כל אחד לארצו, והיהודים האלה טוהרו מחשד שהם קומוניסטים והורשו להיכנס.

    זה היה מבצע שהוביל שלמה הלל שהקים את זה. עליי הוטל להמשיך את זה ונשלחתי באמתלה של החיפוש אחר השניים שנעלמו. הגעתי לטהראן במטוס ריק מנוסעים. ירדתי, יצאתי, ומישהו עמד עם אוטו וחיכה לי עם עוד כמה בחורים. וככה הגעתי לטהראן. קיבלתי תעודת זהות איראנית על שם איסמעיל ג'נאטי פרד. הצטלמתי עם פרצוף כזה, עם שפם ולא מגולח, ככה שהייתי איראני אותנטי, ועם התעודה הזאת נסעתי לקאסר שירין, בין עיראק לאיראן, שם היה הבסיס שלנו עם הכורדים. חיפשנו ולא גילינו. עד היום לא יודעים מה קרה לשניים האלה. הייתי אחראי על הגבול האיראני-עיראקי לכל אורכו, עד הדרום, שהכרתי עוד כשהייתי בפרס ב-44'-45'. הברחנו יהודים בדרום דרך הביצות ובצפון דרך הכורדים. יצאתי עם הכורדים למסעות, לבוש ככורדי. ניסיתי להכניס להם ביטחון. הראיתי להם שקבוצה של שלושה או ארבעה כורדים שנמצאים במקום, יכולה לעמוד נגד כל פטרול עיראקי שיעבור. אז גם התברר לי, כמו לשלמה הלל, שניתן ליצור ברית עם הכורדים שם, מה שהתפתח אחר כך.

    "חזרתי לארץ כחודשיים-שלושה אחרי שאשתי ילדה את בתי. באיראן לא היה לי שום קשר עם המשפחה. התנתקתי לגמרי. כדי להתקשר הייתי צריך להגיע לחורמשאהר, משם לטלפן לטהראן ומטהראן היו צריכים להודיע למשפחה בארץ שאני בסדר. נעלמתי. הגעתי מכפר יהושע לתל אביב לפגישה וחזרתי אחרי שבעה חודשים. היום זה נראה קצת הזוי, אבל אז לא היה קשר וזה התקבל כמובן מאליו. התקופה הזאת באיראן הכשירה אותי מאוד, למשל להכיר ניירת מקומית, שאתה יכול להתהלך איתה, ובאמת התמזגתי בשטח. כשחזרתי, השאיפה הייתה לגדל משק בכפר יהושע, במושב של אשתי הראשונה, אבל נוצר פירוד בינינו, עניין המשק נסדק ולא מצאתי את מקומי. ואז הופיע אצלי חבר שאמר, מוקמת יחידה מיוחדת, היא תהיה מבצעית, ואין כמוך מתאים לזה. הגעתי לתל אביב לפגישה עם חיים ולדנר-יערי, שהיה בזמן ההעפלה מומחה להכנת ניירת. אנשים במוסד לעליה ראו בו סמכות. הוא התמנה לראש מודיעין 13, הענף במחלקת המודיעין במטכ"ל שעסק בהחדרת סוכנים לעומק שטחי מדינות ערב. מה-13 הזה, שלא במקרה היה המקביל של שייטת 13, נוצרה בהמשך יחידה 131, ויערי עצמו עבר לתפקידים דומים באגף שנקרא בתחילה 'הרשות' ושנכלל במוסד.

    "מצרים, באופן טבעי, צריכה להיות חברה ובעלת ברית של ישראל"

    "יערי הסביר לי את הרקע. הוא אמר שמצרים, באופן טבעי, צריכה להיות חברה ובעלת ברית של ישראל. מי שמפריע לכך הוא המלך פארוק, ויש בתוך מצרים כוחות שלוחמים נגדו, ואנחנו, אם נצטרף ונעזור להם, זה ייטיב איתנו. איך לעזור? בהפצת תעמולה. תאוריה מצוינת. זאת אומרת שאני צריך להגיע למצרים כדי לארגן חוליות שתהיינה שותפות לתעמולה האנטי-פארוקית. זה דבר שמשתלב באווירה. ראינו איך כשבקולנוע במצרים בזמן האנגלים היו מוכרחים להציג את הסרטון הלאומי, הקהל זלזל בפארוק והשמיע קריאות לעג. משהו כמו, 'המלך השמן פארוק, בבטן שלו בטון יצוק'. אני חשבתי שבאמת פארוק והסביבה המושחתת שלו, תאבת הבצע, לא דאגה לטובת העם המצרי".

    דר הוסיף כי, "קיבלתי את ההצעה של יערי. מצבי המשפחתי לא היה מלבב. אנחנו נפרדנו. הילדה עם אימא, משפחה טובה, הכול בסדר, היחסים מצוינים, ואני חופשי. ואז איך מגיעים למצרים, מה עושים? אומרים לי, בפריז מחכה לך אדם, סגן-אלוף הולנדי, היה איש מודיעין בצבא האינדונזי, הוא יטפל בך. אני עם הדרכון הבריטי והישראלי ועם תעודות בריטיות של ימאי, נוסע לפריז, והבחור ההולנדי קובע איתי פגישה בבית קפה. אני מגיע, מרחוק אני עושה סיור, לא נכנס. איפה למדתי את זה, אני לא יודע, אבל זה באופן טבעי. אני מסתובב, אני רואה אותו יושב עם מישהו. מסתובב, מסתובב, מחכה. אחר כך ראיתי שההוא קם, נכנס לקפה, יושב בשולחן אחר. וכשהוא גומר אני אומר לו, עם מי ישבת כאן? אתה קובע איתי פגישה עם מישהו? הוא אומר לי, זה אחד הסוכנים הערבים שלי. אני אומר לו, אתה נפגש עם סוכן ערבי רגע לפני הפגישה שלנו? ואני צריך לסמוך עליך? שלום ולא להתראות!

    "הלכתי למשרד פריז של המוסד לעליה, שהכרתי מההעפלה. ביקשתי מהמזכיר לשלוח ליערי מברק: האיש שלך אידיוט, אני לא רוצה לשמוע ממנו, ונסעתי לאנגליה. חליתי באיזה דלקת ריאות קלה, והיה לי עורך דין שהוא גם קרוב משפחה, וכששכבתי שם מגיע ההולנדי, בוכה, אומר אני באמת חטאתי ואני מבקש סליחה ממך, הביא לי כסף, וברוב רחמיי סלחתי לו. אמרתי לו, חוץ מכסף שאתה מעביר לי, אני לא רוצה לראות אותך. התחנן, אני אמצא לך כיסוי. אמרתי לו, אל תמצא לי כיסוי, אל תמצא לי כלום. אחרי חודשיים-שלושה כבר היה לי דרכון על שם ג'ון דרלינג, בלי שייכתב בעמוד האחרון, previously known as A. Dar. הספקתי לשלוח את הדרכון לפריז ושם שלמה כהן-אברבנאל, אחיו של השופט חיים כהן וצייר מצוין, העלים את ירושלים מהשורה של מקום הלידה.

    "חיפשתי באנגליה ובעולם מה כתוב על כל מיני דרלינגים. קצין בריטי, משוררת אמריקנית. משפחה מאוד מכובדת, דרלינג, וככל שהעמקתי, חיפשתי קרובים, כי הסיפור שלי היה שאמי ספרדיה, אבי היה בריטי, אני יליד גיברלטר, והשחום זה מאימא שלי. הפכתי את היוצרות, כי אמי הייתה בלונדית כזאת ואבא שלי היה שחום. הסיפור היה יפה. אני מדבר ספרדית. השתדלתי לדבר פחות, כי הספרדית שלנו, הלדינו, היא לא בדיוק כמו הלדינו, היא קצת יותר ותיקה עם הז' במקום הח' שהשתנה בספרד. אבל זה נתן אמתלה שאמא ספרדיה, וזה עזר לי במצרים. למשל, כשהייתי חבר טוב של האחים המוסלמים, אז היו אומרים, מה זה ספרדי, אמא שלך בטח ממוצא ערבי, ולא הכחשתי.

    קבלת פנים בבית נשיא המדינה זלמן שזר, לפדויי העסק הביש ששבו ממצרים, 1968
    "האחים המוסלמים מתחילים להיות חברים שלי, כי זה הרבה מסחר. והם אומרים שהם נלחמו נגד היהודים בארץ, והיהודים הם חיידקים"

    "יצאתי מאנגליה מצויד בניירת הזאת ובמאה לירות סטרלינג שהאוצר הבריטי הקציב רק לביזנס. היה קיצוב, המצב הכלכלי היה מאוד מאוד קשה. הגעתי לשוויץ, ובזכות הניסיון הקודם, פתחתי חשבון בבנק עם שלוחה במצרים, ופיתחתי גם קשרים מסחריים, עם חברה בריטית שנתנה לי נציגות שלה, חברות צרפתיות, ועוד. היה לי את כל הקשרים. מאוחר יותר, כשהייתי מעורה במצרים, הסתבר שיש שם מחסור עצום בצינורות ביוב יצוקים. ואמרו לי, שמע, אי אפשר לייבא את זה. אמרתי, אין לי בעיה. אני אכתוב למונטי. הם חשבו שאני כותב לגנרל מונטגומרי, אבל מונטי - שזה בעצם מוטי - היה שמו של עורך הדין שלי. כתבתי, ואחרי שבועיים-שלושה קיבלנו רישיון להביא צינורות. זה נתן לי עוצמה אדירה. גם הנסיבות עוזרות וגם האגדה.

    "לא הייתי מיודד עם גנרל מונטגומרי, אבל קיבלתי את רישיון הייצוא כל כך מהר כי חבר של שותף במשרד עורכי הדין הזה היה בעל השפעה גדולה במפלגת הלייבור. במלחמת העולם הוא פתר בעיות משפטיות לכבאים מתנדבים, שביניהם היו גם חברים מהמפלגה שישבו בבית הלורדים. וכל זה עמד לרשותי. יכולתי להשתמש בזה. כי הוא סמך עליי מאוד, ידע שאני לא עושה שטויות.

    "כשהגעתי למצרים, כמו איש אמיד, הלכתי מהמלון בערב הראשון לקונצרט של התזמורת הסימפונית מברלין בניצוחו של קורט פורטוונגלר. זה היה באפריל, נשים בקהל לבשו פרוות. ואחר כך מצאתי סוכן, שכרתי דירה, ברחוב טוב, וחיפשתי משרת. מצאתי מישהו מהדרומיים במצרים, שעבד במועדון אחר הצהריים ובבוקר היה פנוי. הוא היה קם בבוקר ומכין לי את השולחן. ואני הייתי אומר לו,will you make me tomatoes please? yes, I will make you batata. במקום tomatoes הכין potatoes. לא הערתי לו שזה בערבית בנדורה. הכול בשביל הרושם של בריטי בדרגה גבוהה. ואז אני מגיע לקשרים של ייבוא ציוד, רכיבים חשמליים, למשל קבלים, והרעיון הוא שבתוך קבלים יש נוזלים ואני אוכל להכניס פעם חומר נפץ. ואני מוצא למסחר סוכנים ונופל על מישהו שהקרובים שלו הם דווקא מתנועת האחים המוסלמים. ומתפתח קשר מצוין איתם. אחד מהם הוא אסיר של פארוק, ומגיע איתו קצין משטרה שמלווה אותו בעסקים, וכשאני חותם בשם המלא אלברט ג'ון דרלינג הוא אומר, אלברט זה שם יהודי.

    "אני אומר לו, שטויות, זה בעלה של המלכה ויקטוריה, על מה אתה מדבר. האחים המוסלמים חותמים הסכמים, אני מוכר וקונה, והוא רוצה להביא מכשירים, ואני הכול מארגן, ומתחילות להיות קצת הכנסות. ולא קל, כי הוא מלווה אותי, מראה לי את מצרים, נוסעים לעתיקות, וזה מעניין מאוד, ואני בא לקנות חפיסת סיגריות, אז הוא אומר בערבית, אל תיקח ממנו כסף. עכשיו, היד אצלי בכיס, היד נעצרת, והאינסטינקט, אני צריך להתגבר, לא להראות שאני יודע ערבית. עם חברים אחרים דיברנו צרפתית, ובאלכסנדריה שכרתי לי גם איזו בקתה על יד החוף. ושם אחר כך, כשארגנתי את הבחורים, הייתי מביא אותם לבלות, ואז מלמד אותם להשתמש בקונדומים להכין חומר נפץ. אז הבחורה של בעל הבית באה לשפוך לבית שימוש מים, כי בדיוק נפסקו המים. הוא אומר לי, אתם מבלים שם... וזרמתי עם החשיבה שלהם, ובחיוך אישרתי לו שאנחנו מתעלסים. זאת אומרת, נהגתי לפי כל הרמה הכלכלית והחברתית של איש במעמד שלי.

    "אנחנו באפריל-מאי 51', והמשימה לא נשכחה לי. הקבוצה מתארגנת, שלושה בקהיר וארבעה באלכסנדריה, ואני מנסה ללמד אותם מה זה סליק, איך עושים סליק. הכול צריך ללמד אותם. מאיפה מוציאים אבק שריפה מכדורי ציד, ואיך מפיצים כרוזים, כי המוח שלי הוא כרוזים נגד פארוק. לוקחים גליל קרטון של 'וים', סבון רחצה למטבח. למטה שמים אבק שריפה עם קונדום, עם חומצה, כדי להדליק את התערובת. ואז את הקופסה הזאת שמים על המעקה בגג, מעל לרחוב ראשי, והכרוזים יתעופפו באוויר ויופצו. ואני האמנתי שזו המשימה שלי. סליקים, מהאינסטינקט מהפלמ"ח. סליקים סליקים סליקים, בכל מקום שאתה גר קודם כל אתה עושה סליקים, וגם במקום אחר, כשמישהו עוזב את הארץ, שוכרים את הדירה שלו, לוקחים את המפתחות, ממשיכים לשלם שכר דירה ושם עושים סליקים. החבר'ה של התנועה עולים לארץ, אז יש דירות שאתה יכול להשתמש בהן. כשאני מפגיש אותם, זה במקום רחוק, מקום אחר, בחורים לבד, והרעיון הוא שאני נותן להם קודם כל את הביטחון העצמי ולבקש מהם למצוא סיבה ללימודים באירופה, כדי שיוכלו להגיע לארץ להתאמן. אף אחד לא הנחה אותי, זאת הייתה יוזמה שלי.

    "האחים המוסלמים מתחילים להיות חברים שלי, כי זה הרבה מסחר. והם אומרים שהם נלחמו נגד היהודים בארץ, והיהודים הם חיידקים. ואני אומר להם אל תדברו ככה, כי אם הם חיידקים גם אתם תהיו חיידקים. ואז קצין המבצעים שלהם, שנאצר תלה אחר כך, לוקח אותי לטנטה, להראות לי את העוצמה שלו, חצי מיליון איש מקבלים אותו. הם חבר'ה עם עקרונות, אנטי פארוק, באים אליי, באים הביתה, באים לבקר אותי, ואני בתפקיד הבריטי שלא מסתדר עם האוכל המצרי, עד כדי כך שלקחו אותי למסעדה מצרית, ופסיכולוגית כל כך הייתי נגד זה, שבאמת חליתי באמת. אחד מהם שאל, איך זה שאתה יודע הרבה עלינו, אתה במודיעין? במודיעין הבריטי? אמרתי להם לא, אני במודיעין הכלכלי, המודיעין של העסקים שלי. זה מתחיל להיות משחק מסוכן. לא משחקים הרבה עם הדברים האלה.

    "באותה תקופה, שנה לפני מהפכת הקצינים החופשיים, הקבוצה הזאת של נאצר וסאדאת ואחרים עדיין לא הופיעה. הבריטים עדיין שלטו חזק מאוד במצרים. כל הפגנה דוכאה ביד קשה. המצב הכלכלי התבסס על הקשר הפורה עם בריטניה, עם אירופה. עדיין לא הייתה עוינות כלפי זרים. היהודים שהחליטו לעלות לארץ לא ברחו. היו להם סיבות כלכליות, או בעיות עם מס הכנסה, או דאגה לילדים, אבל לא בגלל המשטר.

    "המטרה שלי הייתה שהאנשים שייסעו לארץ לאימונים יהוו בסיס לתקופה מסוימת, שנתיים- שלוש, והם יגייסו מישהו אחר שהקשר שלו איתי לא יהיה קיים ויפתחו קשר עצמאי עם הארץ, כבר לא דרך המערכת שלנו. הכול מתוך כוונה שיהיו לנו בסיסים, כי ביוזמה שלי ראיתי את זה יותר רחוק, עם אנשים מנותקים מכל קשר יהודי ובטח לא ציוני. אם אפשר גם למזג את זה עם זרים, מה טוב. אם מסחרי, עוד יותר טוב. ואז תכננתי שנתיים, עד דצמבר 53', זכור לי התאריך הזה כי כשהיחידה הוקמה כתבתי למפקד היחידה ואמרתי ,עד דצמבר 53' כולם חוזרים מהארץ, אחרי שעברו אימונים צבאיים ומאורגנים והקימו מערכות. באוגוסט-ספטמבר 51' אני מרגיש שהגעתי לשיא. שלמה הלל, שהיה שם בהעפלה, במוסד לעליה, הסתבך פעם במשהו ופחדתי שהוא ייתפס. אמרתי לו שיעזוב מיד, כי אם הוא נופל גם אני נופל. המציאות הזאת הייתה מובנת גם לחבורה שלי, שכל אחד הכיר בה את השני. זה מאוד נפיץ, מאוד מסוכן, ורק בגלגול הבא, בגל הבא של הגיוסים, יהיה הניתוק המוחלט.

    "עכשיו השעה 12, אני מחכה לך עד 2"

    "במצב הזה אני חוזר ארצה, ומסתבר שבינתיים הענף של חיים יערי התפרק, אף אחד לא קיבל את התפקיד שלו. בשדה התעופה פוגש אותי אלישע רואי, שהיה בפלמ"ח ואחר כך במודיעין, ב-504. היינו בקשר, כי הוא ידע מצוין לכתוב פקודות מבצע ועזר לי. אלישע מקבל אותי עם המזוודות ואומר לי, יערי כבר לא, תיפגש עם בנימין גיבלי. עד אז, גיבלי, כשהיה סגן ראש המודיעין, לא רצה קשר איתי. אבל כשנודע לו מה הכנתי במצרים, הוא רצה שיהיה לי קשר רק איתו. הוא שלח את אלישע שייקח אותי הביתה ויביא אותי אחר כך אליו. בנימין כזה מחושב, שהוא לא רצה קשר, כל זמן שהעניין לא היה ברור. ואני פוגש את בנימין, והוא שומע את הדיווח ולוקח אותי לסגן הרמטכ"ל, מרדכי מקלף. בצבא הבריטי, מקלף היה פעם חייל במצרים, והוא רצה לדעת אם נשארה רשת של מועדוני חיילים יהודים, מועדוני מנורה. אמרתי לו שלא, אף קשר אין לישראלים. יש המוסד לעליה, אבל הוא פועל בערוץ אחר. הקשר הראשון זה דרכי.

    "אחרי הפגישה עם מקלף אומר לי בנימין, אתה נוסע לפריז ומביא את הקבוצה ממצרים להתאמן בארץ. עברו כמה חודשים וגם בנימין מגיע לפריז, לראשונה בחייו, אני לוקח אותו לסיור, מסביר לו מה זה ורסאי, המלוכה, השלטון, והוא מתפעל מאד ואומר, מקימים יחידה 131 ואתה המפקד שלה. אמרתי לו, אם אתה ממנה אותי להיות מפקד היחידה, אתה לא תופס מה היא צריכה להיות. זה מוכרח להיות מקום שמאמן את צה"ל במודיעין אויב, במסתערבים, בהפעלת סוכנים. הוא הסתכל עליי, היה כבר אלוף-משנה עם השפעה בצבא, ולא הבין איך אני מוותר על ג'וב כזה. אז הוא אמר טוב, טוב, טוב, ובכל פעם שהגעתי ארצה התווכח איתי על שמות של מפקדים ליחידה. על כל השמות שהציע אמרתי, לא מתאים. יום אחד אפילו איימתי עליו, עכשיו השעה 12, אני מחכה לך עד 2, כי עוד אספיק לקנות טרקטור שביום ראשון יחרוש לי את השדות ואזרע תירס, כי אני לא מוכן שתעשה מזה סתם יחידה.

    "בסוף, אחרי שכל הזמן אמרתי לו לא, הוא שולח לי לאירופה יועץ שלו שמספר לי שממנים בחור שהיה מ"פ בפלמ"ח ובשליחות בעיראק ולזה אתה לא יכול להגיד לא. אמרתי, מצוין, תמנו אותו ואני מוכן להיות הסגן שלו. היינו ברכבת לילה לרומא והוא אומר לי, זה מוטק'ה בן-צור. אמרתי, אין בחירה יותר טובה. אבל כשהגעתי ארצה וישבתי איתו, ראיתי שהוא כבד, כבד, כבד.

    "הייתי צריך להודיע למשה דיין שהתרנגול הוא תרנגול, שזה בוצע" (צילום: לע"מ)

    "ואז יש מערכת אימון, עם קציני חבלה ומודיעין כמו נתן רהב וגדעון מחניימי, לוחמים שחר ומחניימי, שמאמנים אותם בדרום, לנסיעה אחת התלוויתי אליהם, חברות וחברים. והם מתחילים להגיע הנה, מביאים לפי הסדר את האנשים. משה מרזוק קודם והלאה והלאה והלאה וכולם. אני מתחיל בכמה התנגשויות עם בן-צור, כי הוא מפריז בעניין האימונים המסודרים. הם לא צריכים את זה, הם צריכים להיות ממזרים. אבל באמת יכול להיות שלא כל החוכמה אצלי. רק אחר כך, בעצם ב-67', נודע לי שהם קיבלו דרגות קצונה, סגן-משנה. לא ידעתי שהם חויילו וגם לא התעניינתי, כי כל חדירה שלי התקבלה כחתירה תחת בן-צור, כאילו הם אנשים שלי ועכשיו הם אנשים של 131.

    "כשבן-צור מבקש שאני אסתכל ברשימה של מועמדים אחרים לגיוס, אני פוגש גם את אברי אלעד, ואני יודע עליו שהוא גנב, פשוט גנב. יש לו מעמד טוב, אבא שלו היה בגרמניה המזרחית, סוציאליסט, והיה לו מעמד פוליטי, ככה שההתערות שלו בגרמניה יכולה להיות טובה, אבל היה לו כתם שחור, והיה איזה עניין של יחסים בין אשתו לבנימין, שהביא אותו, והוא נפרד מאשתו והוא מר נפש ורוצה להתגייס למבצע הזה. ואז אני אומר למוטקה בן-צור, תשמע, הבחור הזה יכול לפעול רק לבד. אל תערבו אותו עם אף אדם, הוא לא ישר. להטיל עליו משימות - רק כשהוא לבד, ככה שאפשר לגלות בדיוק מה הוא עושה. כתבתי לבן-צור מכתב, וראיתי שאנחנו מתנגשים, כי הוא חושב שאני חותר תחתיו ומקבל מעמד שאני מכתיב לו מה לעשות, ואני אומר לו זה לא ככה, זה לא הנוער העובד כאן. כי הוא הדריך את תנועת הנוער בעיראק. אבל פה זה משהו אחר.

    "בנימין בינתיים נוסע ללמוד ונשאר ממלא-מקום, פטי, יהושפט הרכבי. יש בינינו היכרות מקצועית וחברתית. הוא היסטוריון ואינטלקטואל ואני מחבב אותו ואוהב את הידע שלו, הוא מדען, אם כי בענייני ההווה הייתי הרבה יותר טוב ממנו. ולא פעם אני אומר לו, פטי, זה לא יכול להיות. מה שעושה מוטקה בן-צור יגרום אסון. אל תשאיר אותו, תחליף אותו. הוא אומר, אברהם, אני לא יכול, אני זמני כאן. אני מחליף את בנימין, אני לא יכול לעשות כלום. אז אני אומר לו, אני עוזב.

    "ואז אומר לי פטי, אני מציע לך ללמוד בירושלים, יש קורס של המודיעין, למעשה BA. מאד מרוכז. על כל שמונה תלמידים מדריך.. אני לומד, וכשמוטק'ה מגיע לפעמים לירושלים, לפגישות שלנו עם המחזור הקודם, שלו, הוא צוחק עליי ואומר, מה אתה חושב, זה כמו בתקופה שלך? יש לנו שבדים, יש לנו אחרים. האמת, קינאתי. הרגשתי נורא לא נעים. בזמן הקורס, כשהייתי מגיע לכפר יהושע, פעם או פעמיים תפס אותי שם מקס בינט, קצין המודיעין שלנו שהתאבד אחר כך בכלא המצרי.

    "יוחאי וזלמן אמרו, אנחנו בנמל, יש כאן פעילות מקסימה, זה בדיוק מתאים לך"

    "בביקורים שלו בארץ הוא חיפש אותי ובא לכפר יהושע לדבר איתי. הוא סיפר לי עוד דברים לא כל כך טובים על מה שעובר עליו במצרים. בינט הצליח להגיע למצרים ולהקים מפעל לציוד אורתופדי לנפגעי מלחמה. הוא יצר חברות גדולה עם הצבא המצרי, עם גנרל מוחמד נגיב ועם המחליפים שלו, כי הוא סיפק אבזרים וציוד לחיילים נכים. הגיע לקשר מצוין. הוא לא סיפר לי אז, אבל מסתבר שהטילו עליו מהארץ להעביר כסף למרסל ניניו. את כל זה לא ידעתי, אבל ידעתי שמוטקה בן-צור חוטא ולא פועל בסדר.

    "ואני נמצא בירושלים. ומוטקה מגיע ושואל אותי מה דעתי על מה שקורה עכשיו, שהאנגלים עוזבים את מצרים, ומה יהיה, איזו פעולה היית עושה? אני אומר, אני לא הייתי עושה פעולה, אבל אם כן, הייתי עושה פעולה בתעלת סואץ, לעשות רושם על האנגלים שיש סכנה לשיט, שנפגעת ספינה שמחכה להיכנס לתעלה ממוקש עלוקה ומוצאים גופה של פדאין בלבוש צלילה. איך? היינו תופסים פדאיין שחדרו לפיגועים. מלבישים אחד מהם בבגדי צלילה ומטביעים אותו במים קרובים לשם, כדי שימצאו את הגופה שלו. צריך להמם אותו שם ולהטביע במקום. הכול צריך להיות פרפקט, כי בודקים את המים בריאות, הכול. אין דבר כזה. אם לעשות, אז לעשות עבודה. הוא מסתכל עליי ואומר, אתה משוגע, אתה עם החלומות שלך, מוקשי עלוקה.

    "אמרתי לו, אחרת, לא עושים כלום, דיר בלאק, ולא חלמתי להפעיל את האנשים, כי התורה הכתובה אמרה שעד דצמבר 53' הם צריכים לחזור למצרים והם לא שווים לכלום, לא מאורגנים, הם אפילו לא מחתרת. כי הם מכירים זה את זה. בסוף הקורס, אני כותב את התזה שלי על תכנית הרפורמה האגררית של נאצר, על חלוקת האדמות. ואז קורא לי באמצע מוטק'ה ואומר, בנימין צריך אותך, והוא כולו במצב של בכי ונהי, כנראה שתפסו את החבר'ה. איך אתה יודע? הוא אומר, הייתה ידיעה באל-אהרם, שתפסו מישהו, ואני יודע שזה ברח להם, לא התכוונו לפרסם. בנימין אומר, תשמע, יש לך יחס לאנשים, אלה אנשים שלך, אתה מוכרח לצאת למצרים לראות מה קרה שם. אני אומר לו, בטח שאני אסע למצרים. הוא לא אומר מה ולמה ומי נתן את ההוראה. שום דבר. רק שקרה אסון במצרים, אנחנו לא יודעים איך אבל מעריכים שהם נתפסו, ואתה יוצא למצרים לראות מה קרה שם ואם אתה יכול להציל. אני לתומי, ומתוך לויאליות, אומר לו שאגיע לאנגליה ואקנה שם כרטיס לטיסה לחרטום עם חניית ביניים בקהיר. אני אלך לשתות משהו ואפספס את המטוס, ואז אני עוד לא מופיע ברשימות. ואברר כבר בטלפונים מה שאומרים. זה היה עולה לי במוות. זה ברור לי כרגע, כי הם כבר חיפשו אותי.

    "אתם צריכים להחזיק 24 שעות"

    "בשעתו הדרכתי אותם במצרים מה קורה אם אחד מהם נתפס, להחזיק מעמד 24 שעות, כל בן אדם לדעתי יכול, כי בהתחלה זה מכות, בלי לדעת, גם הצד השני לא משוכנע. תחזיקו מעמד 24 שעות, לפני שתספרו הכול. תנו 24 שעות להימלט. כשהיה שם שלמה הלל, נעצרה קבוצת בחורים שהיו שייכים לפעילות של ההעפלה, ושלמה צלצל לי, אז אני אומר לו, אתה לוקח את המטוס של 4 בבוקר, כי אם אתה נופל אני נופל. אחרי שעה הוא צלצל לי שהם שוחררו. אז שקט. ברור שאם מישהו נתפס, הוא גורר את כולם. אז אתם צריכים להחזיק 24 שעות, ועשיתי איתם תרגילים. למשל, לקחתי את מרסל ונסעתי לאורך החוף הצפוני של מצרים, מערבה עד מרסה מטרוח. אמרתי, אם צריך, אני עובר ללוב. כי לוב זה אנגלים, סודן זה אנגלים. אני מבריח לשם את האנשים והולך איתם.

    "אבל לא רק שלא היה מידור ביניהם ולא הייתה תוכנית מילוט. זה היה עוד יותר רע. לא הכינו אותם שיכול לקרות דבר כזה, ומה קורה אז, מה עושים, הם היו אבודים כמו עכברים. אי אפשר לבוא אליהם בטענות, כי האיש שהציג את עצמו כשליח, הוא ראה אותם, הוא היה צריך להגיד להם מה לעשות. זה האדם השלישי, אברי אלעד.. זה יותר חמור. אבל לא חלמתי, ולא תיארתי לי, לא עד כדי כך חשבתי על מוטקה בן-צור, שיפעילו אותם לעולם. טוב, לא עושים חשבון כשנופל הבית, הגעתי לאנגליה, והתחלתי לחפש משהו. בינתיים בן-צור אומר לי, שמע, השם שלך כבר יצא שם. אז ביטלתי את כרטיס הטיסה לחרטום. וג'ון קמחי, העורך של הג'ואיש אובזרוור, שאחיו דייב היה במוסד והדריך אותי בקורס בירושלים והיינו חברים, טלפן לי שעומד להתפרסם בדיילי טלגרף, שהולכים לשפוט אותי, בשם ג'ון דרלינג, ושהתביעה תדרוש גזר דין מוות.

    "כשהוא אמר לי את זה, הייתי צריך קודם כל להסתלק מהדירה שלי, אצל בני זוג שבמוקדם או במאוחר היו שומעים את השם והיו מגיבים. נקטתי באמצעים כדי לטשטש את השם. ואחרי חודשיים, עם כל הקשרים שלנו עם משרד הפנים, הוחלף הדרכון לשם אחר. לג'ון דקסטר, בלי שייאמר שם previously known as John Darling darling. הנציג של המודיעין באנגליה, דב סיני, אחר כך דובר צה"ל, באתי אליו, זרקתי לו את הדרכון, אמרתי לו, תסתכל. הוא כמעט התעלף. בלי כסף, בלי כלום, הכול קיבלתי, דרכון נוסף, חדש, שום previously known. אז קודם כל יכולתי להסתובב באנגליה ובאירופה, למרות שהמון אנשים כבר הכירו אותי בתור ג'ון, כי זה נשאר השם הפרטי.

    "הסתובבתי, טיפלתי באשתו של בינט, פחדנו שהיא תעשה רעש וזה גם יביא למצב שעיתונות זרה תתעניין. היה לי ג'וב של בסך הכל להשקיט את הדברים, לחפש עורכי דין. בנימין בינתיים מגיע לאירופה, אני נפגש איתו בלונדון ואז אני מסתלק לפאריז ופוגש אותו גם שם, ואני לא יודע שרבע שעה לפני הוא פגש את האדם השלישי. הוא לא אומר לי מי זה האדם השלישי, זאת אומרת חוסר אחריות גם כלפי. והוא כנראה תיאם איתו עדויות. הכל מתגלה יותר מאוחר. כי הלא מכל העניין הזה אחר כך נהיה עסק הביש, וזה התחיל כנראה בנסיעה הזאת, כאשר הוא נתן לאדם השלישי את ההוראות, הוא או בן-צור. ואחר כך בחיפוי, פגש אותו בצרפת בלי להגיד לי. ככה שהידיעות שלי על מה שקרה באמת הן אפסיות, אני לא יודע כלום, עד למצב שאני חוזר מתוך לחץ נפשי שאני משוכנע שלא יעשו בארץ כלום למשפט שהולך להתנהל בקהיר וצריך לעורר את האנשים מתרדמתם.

    "לא יריב עם השותפים שלו לשלטון בגלל שני בחורים שלנו". נאצר (צילום: אי-פי)

    "אני מגיע לארץ, ואז מוטקה בן-צור אומר שיעצרו אותי מפני שאני באתי ללא רשות. אמרתי, אני לא פקוד שלך ואני יכול לעשות מה שאני רוצה. ובנימין שהוא להיפך, מלטף אותי רק שלא אהיה נגד. ואז פתאום מתחילה לפעול ועדת אולשן-דורי וקוראים לי להעיד, ואני באמת לא יודע מה קרה. מי עשה, מה עשו. אני אומר, עובדה היא שאנשים שלי עשו. זה כן, האנשים שלנו. מי העביר את ההוראה, מי זה האדם השלישי, אני אפילו לא יודע מי הוא. אומרים לי שהוא שוודי, ומשהו. וזה הייתה העדות שלי, והיא הייתה הכי אמיתית. לא ידעתי. הם חשבו שאני מסתיר, כי לא יכול להיות שלא ידעתי. וככה אני מסתובב, ואת אלתרמן אני פוגש כדי שיכתבו בעיתון על מרסל, ואת משה שמיר שיכתוב מאמר כדי לעורר מהומה, הולך להיות משפט, מוות.

    "אני רוצה להבהיר שהרבה דברים אז לא ידעתי, מפני שהסתירו ממני יותר מאשר הסתירו מהמצרים. הם הסתירו כי ידעו שאהדתי ומחויבויותיי כלפי האסירים שם היו כאלה שאני אחפש ואחפור כדי לדעת מה קרה. ואז כנראה שעסק הביש, שאז היה רק בתחילתו, יצוץ. ואז היו אינטרסים. האינטרס היה קודם כל של בנימין ושל פנחס לבון, מתחיל המאבק, ואני בכוחות הטובים, עם בנימין, כי לבון הוא פוליטיקאי. ב-21 בדצמבר בינט מתאבד. אני לא מתחשב באף אחד, טס ללונדון, מבקש מהעורך-דין שלי, סע, תביא את הגופה. והוא מפעיל את כל התותחים הגדולים שלו מזמן הלייבור. ואז השגריר הבריטי בקהיר מקבל את כל הדחיפות והוא והשגריר הגרמני מתערבים אצל המצרים, שאת הגופה ינתחו גם באירופה, לדעת מה קרה. וככה מוציאים את הגופה ממצרים.

    "אני עומד כשקוברים אותה בקבר זמני, חוזר לשגרירות ברומא, ואיש השב"כ שהיה למעשה איש המוסד מודיע לי שמבקשים שאחזור מיד ארצה, שר הביטחון רוצה לראות אותי. משדה התעופה מובילים אותי למוטקה בן-צור, ואני לא מדבר איתו, הוא מוביל אותי ללבון. ואז לבון זורק לי את ההצגה שאני מההתיישבות העובדת, וכמה שזה, והכל שאני אגיד מי נתן את ההוראה, שבנימין כבר אמר לי שתהיה הוראה. ואני אומר לו אני לא יודע על מה אתה מדבר. באמת לא ידעתי. הוא טופח על הגב ואומר לי שאנחנו יחד מאותה תנועת העבודה, אני מכפר יהושע והוא מחולדה. אני לא יודע בכלל שיש מלחמה כזאת. אולי זה נאיבי, אבל באמת לא ידעתי. ואז לבון כאילו קיבל את אהדתי.

    "אחרי זה אני לוחץ על בנימין להפגיש אותי עם דיין, הרמטכ"ל, ודיין אומר לי, אתה רוצה לראות את ראש הממשלה? אין לי בעיה, תיפגש עם שרת. דיין שם שעון על השולחן. ואומר לי, מה אתה רוצה? אני אומר לו תשמע, יהיה משפט, יתלו אותם, כי יש סכסוך בתוך כת הקצינים, ונאצר לא יריב עם השותפים שלו לשלטון בגלל שני בחורים שלנו. תוריד צבא לדרום לאימונים, ישאלו אותך האמריקאים מה זה, תגיד תלייה זה קאזוס בלי, לא יהיה כלום. סליחה, אומר לי דיין, אז למה לך לספר לי את זה, תספר לשרת. מסדר לי פגישה עם שרת.

    "עונים לי שהצנחנים ניסו להגיע אליו. וסיפרו לי אריק שרון ומאיר הר ציון, שהם כן עשו פעולות, הגיעו והוא לא היה, ולא הצליחו"

    "וכשאני חוזר על כל זה לשרת, מסביר לו מה קורה במועצת ההפיכה, הוא אומר טוב, אני אחשוב על זה. ומסתבר שהוא כן תמך ואז מנהל משרד החוץ, ולטר איתן, שהיה אז באנגליה, חזר מקהיר חבר משותף שלו ושל נאצר, ודיווח שנאצר, "אחי נאצר", הבטיח לו שלא יתלו. הייתי אז בלונדון, אני אומר למנכ"ל משרד החוץ, זה שקר. צלצל לשרת, נפגשתי איתו, שכנעתי אותו. אז הוא מצלצל ואומר, הבחור מכפר יהושע, שהוא כאן, בלונדון, אל תקשיב לו, לי יש הבטחה מנאצר שלא יתלו את מרזוק ועזר. ואני אומר לו, נאצר לא יכול, הוא לא מחליט, הם לא חיו כמוני את יחסי-הכוחות במועצת ההפיכה, ולפני זה תלו את האחים המוסלמים. וכמובן אני נקרא לחזור לארץ, ובנימין בינתיים איננו כבר, עזב.

    "פטי במקומו, פטי שואל אותי מה אני רוצה לעשות, ואני אומר לו לא יודע, צריך להתנתק מזה. אז הוא אומר לי, לך לקורס קומנדו, לצנוח, לשטוף את הראש. ואני עובר את ה-35-45 יום בקורס קומנדו ומתמלא מלא מרץ ועושה מחקר על השבויים הסורים והמצרים שנפלו לידינו בפעולות הגמול. ואחר כך אני הולך עם מאיר הר ציון לפעולת גמול, לקחת את הבגדים שלהם ואת החפצים האישיים והאבזרים, ואז אני מתחיל להכניס את העניין של ההסתערבות. אוסף אנשים. עיראקים שסולקו כשהיה חיסכון בצבא, אני מחזיר אותם. איך אני עושה את זה אני לא יודע, אבל אני מגיע למחלקה לתפקידי מטה, מת"ם, שאחראית לתקנים ולארגון, ואני אומר להם, יש יחידה חדשה, א.ד., במסגרת האיסוף באמ"ן, והם וכותבים. אז יש פתאום הכשר.

    "בהתחלה זאת יחידה שמדריכה את הצנחנים ומאמנת אותם, ואני, הראש שלי פדאיינים עכשיו. גרושתי, שהלכה עם כל נוער המושבים להדריך בישובי ספר, ביקשה ממני לאסוף את החפצים שלה בטנדר הצבאי שלי. כשיצאתי בלילה לעשות פיפי, כמעט הרגו אותי כי לא ידעתי את הסיסמה. שאלתי מה קרה וסיפרו לי שהפדאיינים מגיעים עד ראשון לציון. מרוב נסיעות בקו פאריז-לונדון לא ספגתי את אווירת הפיגועים בדרום, וגם בכפר יהושע לא ממש חיו את זה. וכשזה כמעט הורג אותי, אני מתחיל לחקור את הנושא, ומגלה שמי שמפעיל אותם מעזה ומסיני, קצין המודיעין מוסטפה חאפז, מארגן אותם כמו יחידת פלמ"ח. חאפז היה סגן אלוף מצרי שארגן ואימן את הפדאיין מהפלסטינים, והיה הראשון שהתנהג אליהם בצורה אנושית, דאג להם ולמשפחות והיה אהוד.

    כשהפדאיינים חדרו מעזה ושוטטו בארץ, הם הגיעו עד בסיס תל נוף ושמו שם חגורות נפץ למטוסים. אחרי שהם מבצעים את הפעולות, הם הולכים לגדה המערבית, עוברים לגדה המזרחית, לירדן, ומשם הנספח הצבאי המצרי מטיס אותם למצרים ובחזרה לעזה. מתגלה לי שכל החומר על זה קיים במודיעין, הם יודעים. ואני שואל, מוסטפה חאפז, איך אתם נותנים לו? לא פגעתם בו?

    "עונים לי שהצנחנים ניסו להגיע אליו. וסיפרו לי אריק שרון ומאיר הר ציון, שהם כן עשו פעולות, הגיעו והוא לא היה, ולא הצליחו. בקיצור, הוא חי ונושם, ואני אומר לעצמי, לפי פתגם בספרדית שהכרתי. murió el perro, se acabó la rabia. מת הכלב, נגמרה הכלבת. צריך לפגוע בו. ואז אני מתחיל להסתובב ביחידה 504. יש לי זמן חופשי, חבר'ה מתארגנים, אימונים, ואני שומע, מדברים על מישהו שהגיע מעזה שהוא בקשר ישיר עם מוסטפה חאפז והוא בקשר ישיר איתנו ועם שייח בדואי ששיתף פעולה עם המצרים. שמנו אותם בחדר והם מדברים, מוסרים שלום למוסטפה חאפז. אני אומר זהו, תעצרו אותו, אל תתנו לו לחזור..ואז עולה לי הרעיון, אני לוקח את איש החבלה שלי שיעשה לי ספר ממולכד, ספר שכתב גנרל גרמני, והלכתי לאיסוף לחפש שם של מי שכביכול משתף איתנו פעולה. מצאתי את כרטיס הביקור של מפקד משטרת עזה, עקאווי.

    "רוצה לראות את ראש הממשלה? אין לי בעיה, תיפגש עם שרת" (צילום: לע"מ)

    "גוזר לשתיים לירה מצרית, הולך למפקד הבסיס בבאר שבע, אלישיב, שהיה איתי בקורס קודם, חברים, אני מספר לו מה הולך להיות. אומר לו, תחזיק אותו, תגיד לו שבספר הזה יש צופן, הוא צריך למסור אותו למפקד משטרת עזה, שזה הכרטיס שלו, וכשהוא יראה למפקד המשטרה את חצי הלירה המפקד יידע שבאמת שלחו אותו. אם לא תציג לו את הכרטיס ואת חצי הלירה, הוא יגיד שאתה בוגד ויהרגו אותך. הראינו לו ספר זהה והוא האמין. צדוק אופיר מהיחדיה לקח אותו לגבול והעביר אותו לעזה.

    "בינתיים באתי גם לקוריס, שהיה אחראי בירושלים על 504, ואמרתי לו, שלח את הספר הממולכד הזה במתנה לנספח הצבאי המצרי בירדן.. ירושלים היתה מחולקת. קוריס נותן לאיש שלו בעיר המזרחית, הוא שם את זה בדואר לנספח הצבאי המצרי בירדן, בירדן, וובינתיים מה קורה? האיש מגיע למוסטפה חאפז, למשרד שליד הבית, ומראה לו את הספר ואת הצופן שקצת בולט מתחת לעטיפה ואז מוסטפה חאפז מוציא את הבן שלו מהחדר, אומר לו שייצא. מביא את הסגן שלו המחליף ועוד מישהו, הסוכן הכפול העזתי עומד בפתח, חאפז והקצינים מתכופפים לשולחן, פותחים את החבילה בזהירות, כדי שעקאווי לא ירגיש כשהסוכן ימסור לו את הספר, והפיצוץ הורג אותם ומעוור את הסוכן שבפתח. והמצרים, במקום לדווח על חבלה, אמרו שחאפז נהרג כשהוא עלה על מוקש. לא הזהירו את הנספח בירדן וכשהוא קיבל את הספר שמח, פתח אותו וגם הוא נהרג.

    "המזל הוא שאת הבן שלו מוסטפה חאפז סילק מהחדר, וזה הרגיע אותנו, כשנודע לנו. זה הרגיע אותנו. שנים אחרי זה, הסתבר שבתו התנצרה והפכה לאוונגליסטית, מתוך מחאה. היא באה לארץ, ותאר לך שאחיה היה גם נהרג. המצפון שלנו, אני חושב שהוא עדיין פועל. גידי, הבן שלי שהוא במאי סרטים, רצה להביא אותה למפגש איתי. אמרתי שאני לא יכול לפגוש מישהי שאני גרמתי להריגת אבא שלה. לעשות, לפעמים צריך, אבל בלי לרדת לרמה הנמוכה של התבהמות והתאכזרות.


    איש מבכירי מערכת הביטחון לא הגיע להספידו. הלווייתו של דר, השבוע (צילום: שלומי גבאי)

    "כך חוסלה כל מפקדת הפדאיין ואיתה גם העילה למבצע קדש, שנפתח בהודעת דובר צה"ל על כוחותינו שחדרו לסיני כדי לפגוע בבסיסי הפדאיינים. ישבתי במטכ"ל וחיכינו להפלה של מטוס המטכ"ל המצרי בפיקוד עבד-אל חכים עאמר, בחזרה מדמשק לקהיר. מבצע 'תרנגול', בביצוע טייס הקרב יואש צידון, צ'אטו. המטוס הופל, אבל היה בו החצי השני של המפקדה, בלי עאמר. הייתי צריך להודיע למשה דיין שהתרנגול הוא תרנגול, בוצע".

    "הלבשתי באותו בוקר ביוזמתי שני חבר'ה שלי מהיחידה השחומה שלי כפדאיינים והובילו אותם למשטרה ביפו והם באמת רעדו מפחד כשהשוטרים, שלא ידעו את האמת, תמכו בהם ועצרו אותם ודיברו ביניהם בעברית מה הם רוצים לעשות להם. הם רעדו כל כך, שבאו אלי עיתונאים ואמרו, אתה מוכרח לשמור עליהם.

    ובערב אין מה לעשות, כי גמרנו. היחידה שלי כולה מסופחת ליחידות אחרות ולי מה לעשות. למחרת בבוקר אני לובש את הסמל של הקומנדו ושל הצנחנים, חובש יפה כומתה ומחליט שאבוא לפטי ואגיד לו שאני רוצה לרדת למצרים, לצרפתים. אני בא לפטי, הוא מגרש אותי מהמשרד. אומר לי, עוד פרובוקציה, אתה תעשה לי עוד פעם פרשה, הלא אתה יש נגדך פסק דין מוות, אותך יתפסו ויתלו, החוצה ואל תבוא עם רעיונות כאלה. אני יורד לקומה של בן גוריון, אבל הוא היה חולה. למטה, במשרד הביטחון, ישב שמעון פרס עם המזכיר של בן גוריון, נחמיה ארגוב, אני נכנס לשם, אז שמעון אומר לי, מה פתאום אתה מלובש כמו בפורים. אני אומר לו, כולם נלחמים, ואמרתי לפטי, כשיבואו האנגלים לקהיר ותראה מהומות, הן יהיו נגד היהודים, והאנגלים ירצו להוכיח שאין להם קשר עם כל העניין שמספרים שהם יחד עם ישראל, ויהרגו יהודים, ואנחנו אינם, והצעתי לפטי וכו' וכו'. הוא אומר, מה? סיפר את זה לבן גוריון, ואז בן גוריון שואל את פטי. איזה אמצעים נקטת כדי להגן על היהודים אם...אז פטי אומר, אברהם דר יורד לשם. וככה קיבלתי היתר לרדת ולהצטרף לנחיתה הצרפתית במצרים".

    "מפקד חיל האוויר, דן טולקובסקי, ליווה אותי לשדה התעופה לוד שנמסר למעשה לצרפתים והם הפעילו ממנו טייסת קרב נגד חיל האוויר המצרי. טולקובסקי וראש אג"ם, מאיר עמית, תיאמו עם הצרפתים שאגיע במטוס שלהם לקפריסין. בפגישה במפקדה סיכמתי איתם שהכוחות שלי יגיעו לקפריסין לפני הנחיתה של הצרפתים ונצטרף אליהם לצניחה, אז אני בינתיים בדקתי איך זה לצנוח ממטוס שלהם, שזה שונה ממה שהיינו רגילים. צנחתי. אחר כך הצטיידתי. המון ציוד, מדים, ניירת שאפשר ממנה לעשות תעודות חייל, כדי לארגן בארץ את האנשים שלי שיצטרפו רשמית ליחידת מיבצעי המודיעין והאבטחה של צבא צרפת. להצטרף. איזי רהב נתן לי שישה איש מהשייטת, שניים מהם ילידי מצרים. אחר כך, במודיעין עצמו קיבלתי קשר עם תחנה בין הרצליה לתל אביב. והשאלה שעמדה על הפרק היא באיזו מידה אנחנו מעורבים בעניין הזה של היהדות, אמרתי שהמשימה הכללית שלנו היא היהודים".

    המשימה האישית שלי היא שיחרור אסירי הפרשה מהכלא, ובכלל לא יזיק לאסוף מודיעין במצרים
    לקחתי איתי את לובה אליאב וקשר. לפני זה החלטתי שאני לא משאיר אשה לא נשואה, את צופיה. באתי לרב גורן ובתוך שעתיים הייתי נשוי לה. לא סלחו לי על זה, לא אבא שלי ולא ההורים שלה, אבל אני חשבתי שאני לא אחזור ושהיא תהיה אישה נשואה עם כל הזכויות. טסנו לקפריסין במטוס קטן, מפציץ שסידרו בו מאחור ארבעה מקומות, לובה והקשר ואני ועוד איזה אדמירל צרפתי שלובה הקיא עליו.. בקפריסין אנחנו מצטרפים ליחידה ונוחתים בפורט סעיד. אני מטפס על עץ וקושר אנטנה. הם לא הבינו, איך מפקד עולה על עץ, אבל לי היה קשר עם הארץ רבע שעה אחרי הנחיתה, להם זה לקח שלוש שעות, ככה שכל התקשורת שלהם עם המפקדה שלהם בתל אביב, עברה דרכנו. לפחות שלוש שעות עד שהם הקימו את הקשר. וככה נוצר מצב שאנחנו מתהלכים, אני כביכול צנחן מאלג'יריה, לובה אלזאסי, הקשר לא מדבר, יושב בשקט. ואנחנו מחכים. עד שהאמריקנים והרוסים מאיימים על השותפות וכופים הפסקת אש. בתוך כל זה אני גם נוכח באיזה ישיבה. שואלים את המפקד הבריטי אם יש ישראלי. הוא אומר, אם נפגוש ישראלי אני אחנוק אותו במו ידי".

    "ואז אנחנו מארגנים את היהודים המקומיים בפורט סעיד ובסביבה, בתעלה, עם לובה, שנתתי לו לטפל בזה, וכדי להוציא אותם לארץ, ומגיעות שתי ספינות דיג, ואני עומד על המזח, וכמו בזמן ההעפלה, עשר שנים קודם, אני אומר להם,ניש לכם יותר מדי מטען, רוצה לזרוק לים. אז אומר לי לובה, אבל אנחנו כאן נמצאים, אנחנו השולטים, לא צריך, אפשר. עוד הייתי בטראנס של אז, שנותנים מינימום עומס לכל אחד כי באנייה אין מקום. כאן יש מקום, כמה שרוצים. העמיסו את היהודים, העלו אותם לאניות שם. האנגלים קיבלו ידיעה שזה פינוי של נתינים צרפתים או איטלקים. אני אישית עוד נשארתי שם, את לובה שלחתי כדי שידאג לעולים, הוא אמר, כשהם יבואו לארץ יחליפו להם את הלירה המצרית לפי השער של הלירה בעזה, ואני לא אתן לזה לקרות. הגיע, העיר את אשכול והלכו לבנק דיסקונט, שנתן את השער הרשמי של שווייץ. אז אני לבד, עם החבר'ה שלי, האגרסיביים יותר, בתוך היחידה הזאת. אני אומר, תראו, אנחנו עוזבים, כאן יהיה מצעד ניצחון, אנחנו לא יכולים להשאיר את זה ככה.

    "שני בניינים ברחוב הראשי צריכים ליפול על המצעד הזה. וזו הייתה התכנית, והכנו את זה והכל. אני לא יודע אם זה לצערי, כי אני לא יודע אם ההיסטוריה היתה מצדיקה את זה, אבל זה בוטל, בעיקר ביוזמה של האנשים בארץ שסיפרתי להם. עקפו אותי ועצרו את זה. בדיוק קרה מה שאמרתי. השמידו את הסמל של תעלת סואץ, שזרים עשו אותה, והמסע לסואץ היה ניצחון של נאצר. ושום פעולה לא נעשתה כדי להעיב על חגם. לי היה כעס על התלייה של מרזוק ועזר, האנשים שלי, ועל הכשלון שבמטרה העיקרית, להגיע עד קהיר, להיכנס לבתי הסוהר, ושם לפני כולם לשחרר אותם. עם הצרפתים מהצנחנים, מאלג'יריה, שהיו גזענים מאד בהשוואה אלינו. אני, האמת היא שלא שנאתי מימי מצרים. זה היה מאבק ואני צריך להיות יותר חזק מהם, לנצח. אבל שנאה לא הייתה לי. רק לראות את התמונה, שאני נכנס עם הכוח ומשחרר אותם, מחצית החיים הייתי נותן בשביל זה.

    צנחנים במתלה בזמן מבצע קדש (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל, אברהם ורד)

    "עכשיו, בעניין סיירת מטכ"ל, בין הפעולות, ב-55', כשעסקתי בהדרכה ובאימונים, כתבתי עבודה יפה, איך להקים יחידה מיוחדת שתתמחה גם בהסתערבות וגם ביכולת פעולה של כוחות מיוחדים, הצעתי להקים ולהפעיל אותה, אבל שיהיה לה גם מנגנון להעברת הידע לכל יחידות החי"ר. אני לא מאמין רק ביחידה נבחרת. אני מאמין בהעברת הידע שמצטבר ביחידה נבחרת לכוחות האחרים. עברה שנה ואחרי ההצלחה עם מוסטפה חאפז, כשהזמין אותי אליו משה דיין, קיבלתי 15 איש. במצב של צה"ל אז, בחסכון בכוח-אדם, ה-15 האלה היו הישג גדול. והתחלתי להקים את המסתערבים עם אותם מדריכים, שניסיתי בצנחנים. ואז, כשהתחלתי להיכנס לנושא של הירידה למצרים והפעולות האחרות שביצעתי, קראתי לאברהם ארנן, ואמרתי לו, תשמע, יש לי עוד דברים אחרים. אולי תקבל עליך את הדבר הזה? הוא מאוד התלהב. והעברתי לו גם את האישור על ה-15 איש, גם את החבר'ה האלה, והוא התחיל בזה להקים את היחידה שאנחנו קוראים היום סיירת מטכ"ל. המצחיק הוא שברגע שמסרתי את היחידה, הלויאליות שלו הייתה ל-504, שראתה בי מתחרה".

    504 מקיימת את הקשר עם אנשי מודיעין מעבר לגבול, במיפגשים אישיים. לא אנשים שלנו שמושתלים שם אלא מקומיים שמשתפים פעולה איתנו. יחידה מאוד מאד מוצלחת, ואיתם פעלתי במיבצע מוסטפה חאפז. ארנן בא מהם. לא הבנתי אז בכלל שיש דבר כזה, שיחידה מתחרה לתפוס כמה שיותר בשר. אצלי זה היה, מקימים יחידה שצריכה לעשות משהו, להשתמש באמצעים שיש לי וביכולות שלי ובזכות ההצלחות שלי כדי לקבל כמה שיותר כוח אדם ואמצעים. לא תיארתי לעצמי שאברהם ארנן יילך, מבחינתו אולי באופן טיבעי, ל-504, וינסה ללכת להסתערבות, ורק ב-58' הוא שינה את זה למה שנעשתה לסיירת מטכ"ל. איתי הוא לא קיים קשר יום אחד אחרי זה. ואני נורא הצטערתי, כי במפגש בבית של מישהו, כמה שנים אחרי זה, ודיברנו כללית, ברגע שכבר נהיה יותר חום בינינו ורציתי לשאול אותו שאלה, הוא היה חולה מאד ולא ניתנה לי ההזדמנות לשאול אותו למה, אחרי שמסרתי לו הכל, למה הוא בכלל אפילו לא סיפר לי לראות? כי זאת היתה בכל זאת יצירה שלי ורעיון שלי. הניירת מראה שאני כותב על זה מאז 1954-55, על יחידה מיוחדת,כזאת. אבל כנראה שלויאליות פנימית והתחרות בתוך היחידות, זה סוד ההצלחה.

    פגישה עם אלי כהן באלכסנדריה

    "באמ"ן, אחרי המשבר הגדול של 1954, השתנה השלטון. בנימין גיבלי הועבר, פטי נהיה המפקד, ולמפקד של 131, שהמספר שלה שונה ל-188, התמנה יוסי הראל. הוא מבקש שאני אעזור לו, ואני עוזר לו, אבל אני אומר לו אני לא אהיה סגן שלך, אני לא אהיה סגן של אף אחד. אני אעזור לך כמה שאני יכול, אני בשלי. ואז הוא מקבל את זה לא טוב, אבל אני עזרתי לו כמה שיכולתי.

    ובמשך כל התקופה שסיפרתי עליה, כמו על הירידה למצרים, הוא מערער על כל מההשאני עושה, כי היחידה צריכה לעשות את זה. ואני תמיד אמרתי לו, תפדאל, אחרי שארגנתי אתה יכול לקבל את זה, אבל צריך גם לבצע. זאת אומרת הייתה איזה התחרות. יוסי הראל עצמו הציל מין מצב פסיכולוגי. כשמאיר עמית, שהיה ראש אמ"ן וראש המוסד, העביר את זה למוסד, לקיסריה, הוא עשה את המעשה הנכון ביותר. צבא לא יכול להקים במקביל יחידה שהיא חצי אזרחית,נכי יחידה כמו 131, שצריכה לפעול בתנאים אזרחיים, זה לא, צבא. מאיר עמית שם סוף לכל הוויכוחים שהיו, כשהוא העביר למוסד את כל היחידות בחיל המודיעין שמתאימות יותר לפעולה בשיתוף אזרחים. ואני חושב שזה הוכיח את עצמו.

    דר הוסיף כי "את אלי כהן פגשתי בקבוצה באלכסנדריה, כשראיינתי אנשים ליחידה. הוא היה בחבורה של אלה שאחר כך גוייסו ליחידה. הציגו לי אותו כאיש החיים הטובים, יודע חברה, מאד מעורה בחיי הלילה,הוזה דבר מצויין, אבל לא למטרה שרציתי. סירבתי לצרף אותו ליחידה. וכנגד זה ביקשתי ממנו, וגם אחר כך כשחזרתי דיווחתי עליו, שהוא יבוא לארץ וייפגש עם האנשים במה שהתחיל להיות המוסד. וזה באמת היה ההמשך שלו, אבל לא הייתי מוכן לצרף אותו ליחידה. הוא היה יותר מדי מתוחכם, יותר בשביל בילויים, בשביל קשרים. האנשים האלה הפוך, הם צריכים להיות שקטים, רגועים, שלא מעוררים תשומת לב בכלל. כי הם צריכים להתעורר ביום האפס, אם זה כשחשבו בהתחלה להפצת כרוזים, או יותר מאוחר כדי לחתוך כבל תקשורת בין סיני לבין מצרים. אלה היו המטרות להקמת היחידה. הלא יחידה מיוחדת שיכולה בשעת אפס לחתוך כבל, זה כבר היה שווה את כל השנים שחיכינו. אבל ברגע שזה יצא מידי, זה שונה. זה נהיה משהו אחר, וכל הבעיות שהתעוררו עם הפרשה היו כתוצאה מהתחכמות של אנשים שהיו מפקדים, ולא הבינו שהיכולת של היחידה מוגבלת רק לעסק שלשמו היא הוקמה ולא מתאימה לחיים הפוליטיים בארץ".

    התפיסה שלי היא גם שאיש שנקלט ומצליח להתמזג בארץ אויב כמקומי, כמו אלי כהן בסוריה, צריך לאסוף את החומר המודיעיני אבל לא להתעסק בשליחתו ולמסור את זה לגוף אחר. זה אל"ף בי"ת. אני עד היום לא מבין איך ייתכן שאדם כמו אלי כהן, כפי שתוארה החדירה שלו לתוך מוסדות השלטון הסורי, היה גם האדם לשלוח מסרים. הלוא זה טירוף. אם היה צורך בשידור שוטף, אז היה גם צורך באדם נוסף לשידור, לא בדמשק, אולי פלאח פשוט באיזה כפר. אם אדם הוא אספן ידיעות, הוא לא משדר. לא מערבבים.

    "יש עוד סודות שלא התגלו"

    "אני לא קיבלתי משכורת מימיי מצה"ל, ולא פנסיה ולא בטיח. אף פעם לא רציתי. לא מילאתי שום טופס. כי אני חשבתי שזה פוגע בעצמאות שלי"

    מקס בינט, במצרים, היה לו משדר, והוא רצה להשתמש בו, אבל הוא הסתיר אותו, הוא לא השתמש בו. אדם כמוהו שהוא מנותק והוא בודד, יכול להיות שהוא צריך שיהיה לו את הקשר במשדר שלו. אבל איש שהולך ואוסף חומר מכל כך הרבה, בעיקר אחרי ההצלחה שלו, אני לא מבין את זה. אבל לא הייתי במקום, אני לא יודע מה היה במוסד, אני לא מכיר את הנסיבות. קל למתוח ביקורת, עקרונית, לא מקובל. התנסיתי בזה עם האחים המוסלמים. עד הרגע האחרון היו בטוחים שאני אוהד שלהם וחבר שלהם והכל, אבל לא ניסיתי להתקרב לשלטון המצרי. היה בחור שרצה לייצג אותי מסחרית, ומסתבר שהוא אחד מקציני האפסנאות המצריים. אחרי שנודע לי שהוא קצין אפסנאות ניתקתי כל מגע. שום קשר, כי ברגע שאתה הולך לקו כזה אתה לא הולך לקו אחר. כשאני הולך לאפסנאות, מישהו יחשוש, ישלח מישהו שלהם שיעקוב אחרי. אני מעורר משהו. בשביל מה? כשאני נמצא בכלל בזירה אחרת. הבחור מאפסנאות ניסה איתי לעשות עסקים, לא עשיתי איתו. דיברתי יפה אבל התרחקתי כמה שיותר, לא להיות.

    אדם אחד, בודד, שנמצא בארץ אויב, זה דבר אחר לגמרי מאשר מקור שהוא מטרה מודיעינית ומוכנים להשקיע בו יותר. לאדם בודד אין ברירה, הוא צריך להיות גם זה ששולח את החומר וגם המקור, וזה מה שהיה עם אלי כהן. אבל אני מצפה ממדינה כמו סוריה, שהייתה בשבילנו חשובה מאד, שיהיו בה עוד כמה איברים שלנו, וכבר היו מקודם, בתקופת ההעפלה, בביירות וגם בדמשק. לא יכול להיות שבארץ מסודרת, שיושב בה אדם שלנו שהצליח להיטמע, שהוא יעסוק בזוטות. אין דבר כזה. בכל מקום שזה קרה, בסוף נפלו בגלל השטויות.
    לפעמים האיש שמפעיל כל כך רוצה להעביר את המידע ולהראות את היכולות שלו, שהוא לא נזהר. על אלי כהן רק אמרתי שהוא איש יותר מדי חברתי ומכיר אנשים. לא הזהרתי אותו מזה. הוא הצליח בגלל שהוא היה מעורה בחברה, עם נשים ועם גברים, הלכו לבלות. הוא היה מאד מקובל מבחינה חברתית.
    ...

    כשהייתי במקומות שגילוי השם שלי או הפעולה שלי היה עלול להעמיד אותי בסכנה, הכנתי שני דברים, קודם כל, מין תשובה שיכולה בינתיים להסיט את האנשים לדבר אחר, ואחר כך דרך ההימלטות. כי בלי הימלטות אי אפשר. כשנשאלתי מי היו במודיעין האנשים הטובים שפגשתי ברמה הגבוהה, טובים זה לפעמים מי שמאפשרים לאחרים לפעול. למשל פטי הרכבי, בהשוואה לגיבלי, היה טוב, כי הוא היה אינטלקטואל, הבין את העניין ונתן לאנשים לפעול ונתן להם גיבוי. מאיר עמית היה טוב. כשהוא גילה שהוא לא יודע ולא משתלט על מערכת, הוא לקח אותה למקום המקצועי האחר, מאמ"ן למוסד. לי הוא נתן לי יד חופשית. וזה הרבה מאד. ההתנהגות שלו היתה אנושית. כשחזרו האסירים ממצרים, הוא נתן לי לדבר בקבלת הפנים, למרות שלא היה לי קשר איתו, שנים הייתי מנותק ממנו. אבל הוא הבין, הוא ידע בדיוק מה אכפת לי ואיך אני מעורב. אי אפשר להיות מוביל בדברים האלה אם אין לך את הטיפ טיפה הזאת של האנושיות. איסר הראל היה נבון, חכם, נתן סיוע עצום לאנשים שלו. בדרך כלל נזהרתי, בגלל ההתחרות בינו לבין גיבלי, לא להיות במצב שאני כאילו מתקרב אליו. כי נוצרו לצערי בתקופה ההיא סיכסוכים של מעמד ומאבק מי שולט במי. בנימין רצה להיות ראש המוסד וראש השב"כ, הכל אם אפשר. ולצערי התברר לי מאוחר מאד שהוא לא הגון. אבל אי-ההגינות שלו היא .

    "בן גוריון אמר לי דבר אחד. לפני שתלו את מרזוק ועזר פניתי אליו, סיפרתי לו על השיחה עם שרת, שביקשתי ממנו שכאילו יורידו חטיבה להתאמן בנגב ואם לא יבטלו את ההוצאה להורג זאת מלחמה. הוא אמר לי שאם טוענים בתותח פגז, צריך לקחת בחשבון באחוז גבוה שגם יירו בו.

    הוא היה מציאותי. ידע להגיד בפנים מה שהוא חושב. לא ישב על הגדר. לבוא לקבל אישור זה כן או לא. בעניין הזה של יהודי מצרים, כשבאתי לנחמיה ארגוב, בן גוריון פסק וזה מיד הגיע לפטי. זאת אומרת יכולת. פעם הייתי במשרד שלו והיה יצחק נבון, אז בן גוריון שאל אותי, אברהם, אתה איתו חבר מפני שאתם מאותה עדה? אמרתי לו איזו עדה, אין לי שום עדה איתו. הוא היה, קצת, בכל זאת מהעניין של הגלות, העלייה. הוא לא הבין בדיוק מה זה, שאבא שלו ספניולי. יצחק נבון היה שכן שלי, היינו משלמים לו גרוש או שני גרוש של אז כדי שהוא יספר לנו סיפורים, לילדים,

    דיין, אני חושב שידע על כל העניין של העסק הביש.ההוא היה מעורב מההתחלה עם בנימין. אני בטוח בזה. מה שאז רק שיערתי. אבל אני בטוח יותר, מסיבה פשוטה: שום דבר לא הפתיע אותו, והוא נקט קו של התרחקות מכל העניין הזה. אם הוא הלך לקראתי בכמה דברים. זה כי הוא ראה אנשים כמוני קצת בסיכון, תן להם שלא יפריעו. העצמאות של אדם כמוני היא לא בדיוק לפי רוחו. הוא העלה אותי בדרגה לסגן אלוף, בתנאי שאהיה קצין המודיעין של פיקוד הצפון. אמרתי לו, אני לא רוצה, אני צריך להישאר במקום שלי. אני לא קיבלתי משכורת מימיי מצה"ל, ולא פנסיה ולא בטיח. אף פעם לא רציתי. לא מילאתי שום טופס. כי אני חשבתי שזה פוגע בעצמאות שלי. וגם לא הייתי כל כך חשוב בעיניו אז. המלחמה הייתה ברמות אחרות. כשהפרשה התחילה להתעורר, ב-1960, אני מקבל מברק מיגאל אלון, לצלצל לו. הוא אומר לי, אברהם, הולך להיות משהו, אתה מעורב? אמרתי לא. אז הוא אומר תבוא לבקר אותי. באתי אליו, אומר לו,הלא יודע על מה אתה מדבר. אז הוא אומר, אני אגן עליך. משה דיין לא העז אפילו שיידבק אליו משהו כזה. זה ההבדל בין האישים. כשבנימין הודח, אחרי שהיה נספח צבאי בלונדון, לא היה לו אוטו. הבת שלו עמדה להגיע בטיסה, הוא בא אלי ומבקש שאקח אותו לשדה התעופה. היה לי איזה פז'ו ישן ולקחתי אותו" סיפר דר.
    ...
    אני מביא אותו לשדה התעופה ואני יושב על ידו. הופ, שולחן על ידי יושבים קציני אמ"ן, כולם גבוהים. מסתבר שפטי בא באותו מטוס. בנימין יושב איתי, הם עומדים שם, לא אומרים לו שלום, לא כלום. הלכתי הצידה לאחד מהם ואני אומר לו, מנוולים, אתם התלקקתם אליט, תיגשו תגידו לו שלום. אז הם באו ואמרו לו שלום. אני לא הבנתי את זה. הם חיכו לפטי, נגמר הדור של בנימין, הם לא רצו שיהיה אפילו כתם שהם חברים שלו. אני מדבר על אלה שהיו ראשי המודיעין של אז. עכשיו לי לא אכפת, כי לי אין קריירה, וגם לא חשבתי שזה ישפיע עליי בכלל. אלה אנשים שהקריירה השתלטה עליהם. היו טובים בעבודה שלהם, האיסוף והמחקר, אבל לא ביחסי אנוש.. ובנימין היה עלוב, עלוב שבעלובים, עד שפנחס ספיר פרש עליו את חסותו, וספיר ידע את הסכנה אם הוא יישאר ממורמר. וסידר לו עבודות והכל. ספיר היה חכם. פעם הוא כעס עלי, למה אני לא בא לבקר אותו לעיתים קרובות. מה מצבך? אמרתי לו, יש לי 5,000 לירות בבנק. הוא שלח לי עבודת תיווך בכרמל כדי שתהיה לי הכנסה.

    "504, עבדו הרבה בהברחת סמים שעברו דרך הארץ, וברצותו היה נותן להם לעבור, ברצותו לא נותן להם. אז חשיש זה אנשים מושחתים שעוסקים בזה, והם העבירו את האנשים. זה אל"ף בי"ת, אדם שבוגד, שהולך ומדווח על הארץ שלו לאויב, הוא מושחת. מקורות שפועלים מאידיאולוגיה טהורה, בעולם שאנחנו נמצאים בו., אולי יש מקרה או שניים. אבל הלוחמים שיושבים בארצות יעד, ישראלים, יהודים, אלה צריכים להיות סופר סופר הגונים וישרים, כי אין שום דבר חיובי בחיים בארץ אויב. זה דבר סתם מסוכן, סתם לא נוח, אתה לא עם עצמך, אתה לא ישר אפילו עם עצמך, אתה כל הזמן בהצגה. תלוי גם באיזו ארץ. המסתערבים שלי היו מסתערבים של הפלמ"ח, שחלק מהם המשיכו קצת וחזרו. אנשים נפלאים, ובדרך כלל גם באו מרקע חברתי יותר מסכן, גם עדתי, די צנועים. בא אליי בחור, אומר אברהם, אתה בכל זאת מכיר אותנו, אני בא לקצין התרבות שייתן לי כרטיס לתיאטרון, הוא אומר לי, יש אלף כמוך. אמרתי לו רגע אחד, תרים טלפון, תגיד לבנימין, אני לא חוזר לדמשק כי קיבלתי הודעה שיש אלף כמוני. שלח אחד מהם. .

    "יש עוד סודות שהייתי מעורב בהם ויודע עליהם ולא התגלו. אני מקווה שזה נמשך. אסור לחשוף אותם לעולם. אלה דברים שאין בהם בראשית ואין בהם אחרית".

    • ריגול
    • אברהם דר

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully