(בווידאו: סיפורו המופלא של אברי פישר, ניצול השואה שהסתתר בביתו של חייל גרמני בסלובקיה)
"שבא עלינו כמה וכמה מאות אנשים מהכפרים שסביבותינו ועמדו עליו לכלותנו ח"ו (חס וחלילה) וגנבו מאיזה קציני הקהילה כל מה שיש בביתם, ולכמה בעלי בתים גנבו קצת מביתם, וכוונתם היה לכלותנו ח"ו, והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הצילנו מידם".
במילים אלה מתאר מסמך נדיר ניסיון פרעות בקהילה הקטנה של יהדות שוויץ בראשית המאה ה-19, שבעקבותיו הכריזו רבני הקהילה על תענית ציבור שהקהילה המקומית קיבלה על עצמה לקיים בשנים אחר כך לאור הגזירות וההתקפות עליהם. העדות נכתבה על ידי רבי שמואל טרויס בכ"ד אלול תקס"ב, 21 בספטמבר 1802 - כשנה אחרי המאורעות - על דף בתוך מחזור תפילה שהודפס בעיר הומבורג בגרמניה בשנת תצ"ז (1736-1737).
המסמך, המהווה ככל הנראה את התיעוד האותנטי היחיד לאותו אירוע שהתרחש בסוף שנת 1801, עומד כעת למכירה פומבית בבית המכירות הפומביות "אוצרות" - יותר מ-200 שנה לאחר מכן. מוכר הפריט הוא יהודי משווייץ שהחזיק במסמך הנדיר עשרות שנים וכעת החליט למכור אותו. פריט נוסף שעומד למכירה הוא חוברת על יהודי שווייץ שראתה אור בשנת 1768, ובה גם תחריט של בית הקברות של יהודי אנדינגן ולנגנאו ושני בתי הכנסת בעיירות אלו.
אל תפספס
אחרי עלילת דם שהופצה נגד היהודים בשווייץ בסוף המאה ה-14 נותרו בה יהודים מעטים. בסוף המאה ה-17 קיבלו היהודים בשווייץ היתר לגור באזור אחד בלבד: עמק הנהר סורב שבקנטון ארגאו. כעבור כמאה שנה הוגבלו מגורי היהודים לשתי עיירות בלבד באזור זה - אנדינגן ולנגנאו.
על היהודים הוטלו מגבלות רבות, בהן איסור לעבוד בחקלאות ולהחזיק בנכסים - אדמה או בתים. פרנסת היהודים הוגבלה רק לעיסוק ברוכלות ותיווך ומסחר בבקר ובנוסף לכך גם הוטלו עליהם מסים רבים שנועדו רק עבורם. בין המגבלות גם נאסר עליהם לקבור את מתיהם בתחומי העיירות והם נאלצו לעשות זאת מחוץ לישובים.
עם כיבושה של שווייץ בידי צרפת ב-1798, והקמת "הרפובליקה ההלווטית" שהחזיקה מעמד חמש שנים בלבד, בוטלו המסים המפלים וליהודים אף ניתנו זכויות מגורים ובעלות על נדל"ן. ייתכן ואותן הקלות שניתנו בזכות השלטון הצרפתי לא מצאו חן בעיני שכניהם של היהודים, ולקראת סוף שנת 1801 נעשה ניסיון לפגוע בהם ולבזוז את רכושם.
על פי עדותו של הרב טרויס, מאות מתושבי הכפרים השכנים ביקשו לפגוע ביהודי אנדינגן ולנגנאו. מספר בתים נבזזו, בהם בתים של ראשי הקהילה. אותו אירוע הותיר רושם קשה על יהודי המקום, ועל פיו, כפי שמתבטא בעדות, סברו חברי הקהילה כי כוונתם של הפורעים "הייתה לכלותנו והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הצילנו מידם". בעקבות היום הקשה החליטו פרנסי שתי הקהילות ואב בית הדין הרב רפאל ריעסס האגיטל על יום סליחות ותענית ציבור שייערך מדי שנה לציון אותו יום.
התענית נועדה לגברים בני 16-60 ונשים פטורות ממנה. על פי ההנחיות, מי שמסיבה מסוימת לא יכול לצום באותו יום, יכול היה לפדות את התענית ב-18 מטבעות שיעביר לגבאי צדקה או לאב בית הדין. הכסף שייאסף יחולק באותו יום או ביום שאחריו לעניי העיר.
ואלו הדברים שנכתבו:
"כד אלול תקס"ב לפ"ק (לפרט קטן - ציון התאריך העברי של השנה בלא רישום האלפים, א"א) איז כאן ענדינגען ובק"ק (קריית קודש) לענגנויא יע"א (יגן עליה אלוהים)... שבא עלינו כמה וכמה מאות אנשים מהכפרים שסביבותינו ועמדו עליו לכלותנו ח"ו (חס וחלילה) וגנבו מאיזה קציני הקהילה כל מה שיש בביתם, ולכמה בעלי בתים גנבו קצת מביתם, וכוונתם היה לכלותנו ח"ו, והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הצילנו מידם, ואח"כ קיבלנו עלינו בצירוף הגאון אב"ד מוהר"ר (מורנו ורבנו הרב רבי) רפאל נר"ו (נטריה רחמנא ופרקיה, כלומר: שמר אותו הרחמן ופדה אותו) ופרנסים וטובים בשני קהילות הנ"ל מכאן ואילך אי"ה בכל שנה ושנה ביום ראשון דסליחות תענית ציבור עד הלילה צו האלטן (להחזיק)... בחורים מבן ט"ו שנים עד שישים, ונשים פטורות, אבל פחות מט"ו ויותר משישים פטור, אבל כל איש מט"ו שנים ואילך יהיה מי שיהיה מחויב לפדות התענית אפילו אנשים משישים ואילך והן המתענין או לא מתענין, ויותן הפדיון ביום הנ"ל לגבאי הצדקה והפחות שבהן יתן ח"י פשיטים לג"צ (גבאי צדקה) ואותם שמחוייבם להתענות ואינן יכולין מחמת אונס מחוייבם לחלק לג"צ או לאב"ד נר"ו .... צו לאבין כמה שמחויב ליתן לפדיון תענית שלו והגבאים מחויב מעות הללו ביום הנ"ל או ביום שלאחריו לחלק לעניי העיר אני הכותב הק' שמואל בלא"א מה' יעקב טרויס".
המכירה הפומבית תיערך בעוד כשבועיים, ב-19 בדצמבר.
