מפקד זק"א צפון אנשל פרידמן והקמב"ץ שלו חזקי פרקש כבר לא יוכלו לשכוח לעולם את 2 בדצמבר 2010, היום בו נספו 44 בני אדם בשריפה בכרמל. פרידמן ופרקש פינו כבר אלפי גופות, אבל את מראות האסון של אותו יום בכרמל הם נושאים איתם יום יום. "אנחנו מדברים על אירוע טראומטי בסדר גודל של מדינה", סיפר פרקש. "כמות הנפגעים הגדולה, המורכבות של הטיפול בשטח ההררי, העובדה שאלה נספי שריפה, כל אלה תרמו. אבל לכל זה מתווסף גם הפן האישי, היו שם אנשים שהכרנו אותם, ואנחנו מגיעים לזירת האסון כשאנחנו עוד לא יודעים מה עלה בגורלם, מי נמצא שם ובאיזה מצב".
באותו יום היה הקמב"ץ במשרדו בעיר, כשבשעות אחר הצהריים שמע על שריפה גדולה שמשתוללת בכרמל. הוא התקשר למפקד שלו, רב-פקד פרידמן, והשניים סיכמו שהאחרון יעלה להר בעת שהקמב"ץ יגייס עוד אנשים איתם יעלה כתגבורת אם יהיה צורך. היה צורך.
"אנחנו שנינו בהאזנה לקשר המשטרתי עם המסוק ובשלב מסוים אנחנו שומעים את הצעקות של מפקדת תחנת חיפה, תת-ניצב אהובה תומר 'אני נשרפת', ואת ניצב שמעון קורן, מפקד מחוז צפון, צועק לתנ"צ רוני עטיה, מפקד מרחב חוף, 'לא צריך כאן מד"א, צריך זק"א' וחוזר על כך", שחזר פרקש.
"אני שומע את אנשל עולה לקשר ומודיע 'הממ"ז, אני בדרך אליך', ובאמת הוא נכנס אליו עם כוח ראשוני של עשרה מתנדבים, ואני מאגד כוח נוסף שיגיע בהמשך ונחבור אליו", תיאר. הקמב"ץ הוסיף כי בשלב הזה לא היה להם מושג מה קורה בדיוק בשטח ומה היקף האסון.
מפקדו פרידמן סיפר כי "היינו כבר במחסום של בית אורן למעלה וברגע ששמעון קורן צעק בקשר ירדתי עם אנשים לצומת בית אורן, שמעון קורן ורוני עטיה יצאו מולי כשהם אפורים מהאש ואני זוכר ששמעון אמר לי: 'אנשל, אסון, אסון'".
"כשהגענו מיד הבנו שיש לנו אירוע עם כמות גדולה של הרוגים", תיאר פרקש. "אנחנו רואים את התמונה המפורסמת הקשה עם שורת המוות של גופות מונחות על אלונקות, לא רחוק מהאוטובוס. היו שם כ-11 למיטב זכרוני. מעבר למעקה הבטון במדרון מתגלות עוד כ-28 גופות בדבוקה".
פרקש הסביר כי למרות הקורסים וההכנות שיש בזק"א לכל תרחיש, "לאירוע בסדר גודל כזה אתה אף פעם לא יכול להיות לגמרי מוכן". הוא הוסיף כי "מה שאנחנו כן יודעים זה שאנחנו צריכים להיות הכי מקצועיים מהשלב הראשוני של הטיפול הזהיר בגופות, עם גורמי מז"פ. זה השלב שמה שאתה עושה בו ואיך שאתה עושה את זה הוא קריטי אחר כך כדי לזהות את ההרוגים". באירוע שריפה, פעולות אלה צריכות להיעשות אפילו ביותר זהירות. "הפגיעה הייתה קשה מאוד", הסביר. "אנחנו מבינים שהזיהוי פה יהיה חייב להיות לפי DNA ולא זיהוי פנים".
פרידמן ביקש שילווה אותם קצין בכיר בעת זיהוי הגופות, כי צפויות עוד החלטות קשות. הם מינו לשם כך את ניצב-משנה בני אבלייה, מי שהיה אז מפקד תחנת זבולון והיום מפקד מרחב אשר, שיפקד על האירוע. "אני מוצא מאחורי מעקה הבטון ערימת גופות מפויחות, דבוקה של עשרות אנשים והייתה בשטח התלבטות קשה מאוד", תיאר מפקד זק"א צפון.
"הייתה מחשבה, שאולי כדאי עם שופל להעלות את הכול יחד על משאית, ולהעביר אותם ככה למכון הפתולוגי", סיפר לראשונה. "אבל בסוף הוחלט שלא לעשות זאת והתחלנו בעבודה של חילוץ זהיר, גופה-גופה". פרידמן הוסיף כי "בבוקר אכלתי עם תנ"צ ליאור ארוחת בוקר במפקדת המחוז בנצרת, הוא הראה לי את שעון הזהב שהוא קיבל במתנה ליום ההולדת מאשתו וכשאני מגיע לדבוקה הזו של הגופות אני רואה את השעון שלו מבצבץ".
"היו בלי סוף דילמות למפקדים", אמר הקמב"ץ. "אתה רוצה להוציא את הגופות, אבל יש את ערימת הגופות מעבר למעקה, ואומרים לנו שאנחנו יכולים להוריד אנשים למטה רק בצורה מאובטחת. התקשרתי לגייס לעניין הזה את מפקד יחידת החילוץ של כיבוי אש. הוא והיחידה שלו הגיעו לזירת האסון ובנו חצובות, וככה מתנדבי זק"א ירדו מאובטחים אל המדרון, שם הייתה הדבוקה של הגופות".
"הייתה דילמה את מי שולחים למדרון ומי ירד לשם ראשון", נזכרו שניהם. "המקום הוא מקום מסוכן, הירידה היא ירידה תלולה וחלקה מהמים שהתיזו כוחות הכיבוי, אתה מוריד את המתנדבים ואתה כל הזמן צריך לחשוב על מי זה ישפיע ואיך", הסבירו. "יש גם אתגר פיזי וגם אתגר נפשי. האם אתה לוקח את הצעיר השרירי, או את המבוגר המנוסה? אלה שאלות שהתחבטנו איתן".
"אנחנו דואגים לאנשים ובאותו רגע אנחנו עצמנו לא מרגישים כלום", סיפרו פרידמן ופרקש. "זה רגע של שליחות. רק שליחות. אם אתה מתחיל להרגיש אתה לא תהיה מסוגל לעבוד". המפקד הסביר כי "אם אתה מסתכל קדימה ורואה להבות מתקרבות, אתה מקבל פיק ברכיים וגם לא תוכל לעבוד. אבל מול העיניים שלנו, ראינו כל הזמן את השליחות והיא שכל אחד ואחד יגיע שלם, כמו שהוא, לקבר ישראל".
פרקש תיאר כי "רק בשתיים בלילה, בסיום העבודה, הייתה לי הזדמנות ראשונה להבין מה היה לנו". פרידמן שיתף כי "אצלי זה עוד המשיך הלאה, כי אני גם רב של המשטרה, אז עוד היו לי שלוש הלוויות של שוטרים נספים לערוך. סיימתי לוויה של אהובה תומר המנוחה, ובאותו לילה הייתי צריך גם לערוך חופה לשוטר שהתחתן באולמי 'הינומה'. אני זוכר את עצמי יורד מהבמה של החופה, נעמד בצד לרגע כשאני מזיע כולי ואומר 'וואו, מה עברתי'".
פרידמן סיכם את סיפורו בכך ש"אי אפשר להשתחרר מהאירוע הזה. כל שריפה שיש לנו זה שוב בא ב'בום'". הוא טען כי "אין אפשרות לשכוח את האירוע הזה, אני אשא אותו איתי עד יומי האחרון".