סשה מולרינג היה עד לנפילת חומת ברלין בשער ברנדנבורג ב-9 בנובמבר 1989, אבל עברו עוד עשר שנים עד שהוא הבין שהגבול בין המזרח הקומוניסטי למערב הקפיטליסטי איננו עוד. אמו צפתה בטלוויזיה בבית וראתה תושבים מנענעים את הגדרות בגבול אחרי שגונטר שבווסקי, בכיר במשטר, הכריז בטעות על פתיחת שערי החומה במהלך מסיבת עיתונאים.
"בשלב מסוים, אימא שלי הסתכלה עליי ושאלה: 'מה אתה עושה כאן? לך! זה רגע היסטורי, אתה חייב ללכת'", נזכר מולרינג בריאיון לרויטרס. "היו כמה אלפי אנשים שעמדו על החומה ושרו ורקדו לשירי הביטלס, 'תנו הזדמנות לשלום', כמובן, והייתה אווירה ממש נפלאה". מולרינג מתאר כי לקח לו זמן רב לחשוב על מערב גרמניה כחלק מברלין, "התחושה שלי כילד שגדל בליכטרפלד בצד השני של העיר, הייתה שזה (המזרח) עולם אחר לגמרי". לדבריו לקח לו עשר שנים "למחוק את הגבול בראש שלי".
אחרי מלחמת העולם השנייה וכניעת הנאצים, גרמניה הכבושה חולקה בין ברית המועצות, שכוחותיה היו במזרח, לבין בעלות הברית, שכוחותיה היו במערב. ברלין, הבירה, חולקה אף לארבעה חלקים - אחד בשליטת הסובייטים, ושלושת הנוספים בשליטת ארצות הברית, בריטניה וצרפת. בעלות הברית החליטו לאחד את שלושת החלקים שלהן והמשטר הקומוניסטי במזרח לא הצליח לעצור את נהירת האזרחים משטחו אל ברלין המערבית ומשם אל מדינות המערב.
לידתה ונפילתה של חומה
גרמניה המזרחית, בעידוד מנהיג ברית המועצות יוסף סטלין, החליטה לנסות לסגור את הגבול והקימה גדר לאורכו, אך זו לא מנעה את זרם הבורחים, שכלל אזרחים ממדינות אחרות בגוש הקומוניסטי. ב-13 באוגוסט 1961, בגיבוי מוסקבה, החלה בניית החומה שתהפוך במהרה לאחד הסמלים הבולטים ביותר של המלחמה הקרה ושל "מסך הברזל" שהפריד בין המזרח למערב.
החומה הייתה באורך 155 קילומטר, והתנשאה לגובה של 3.6 מטר. לאורכה נחפרו 20 בונקרים, ובשיאה היא אויישה על ידי רכבי סיור, כלבי שמירה, מגדלי תצפית ומכונות ירייה. לפי מחקר רשמי, לפחות 327 נהרגו בתקריות לאורך החומה במרוצת השנים, אם כי ארגונים המייצגים קורבנות סבורים כי המספר האמתי גבוה בהרבה.
תחילת ההתפוררות של החומה אירעה במקביל להיחלשות הגוש הקומוניסטי ואחיזתה של ברית המועצות בו. עד לעלייתו של מיכאיל גורבצ'וב, פעלה מוסקבה ביד קשה נגד כל ניסיון להתקומם נגד המשטרים הקומוניסטיים. ביוני 1953, חודשים ספורים אחרי מותו של סטלין, שלחו הסובייטים טנקים כדי לדכא מרד פועלים בגרמניה המזרחית. תסריט זה יחזור על עצמו בהונגריה, בצ'כוסלובקיה ובמקומות נוספים.
אך בסוף שנות ה-80 הייתה ברית המועצות עייפה וחלשה כלכלית וב-1989 ותנועות המחאה למען הדמוקרטיה התחזקו בכל רחבי הגוש הקומוניסטי, כשהמשטרים בפולין, הונגריה וצ'כוסלובקיה התפוררו וקרסו. גרמניה המזרחית הייתה הבאה בתור, ונפילת החומה והאיחוד המסתמן עם גרמניה המערבית סימלו את תום המלחמה הקרה.
כיום נותרו עומדים כמה מקטעים מהחומה בלבה של ברלין, כסמל לקו השבר של המלחמה הקרה.
הלחץ על הממשלה בגרמניה המזרחית לפתוח את השערים התעצם במשך חודשים, עד שערב אחד שאל העיתונאי ריקרדו אהרמן מסוכנות הידיעות אנס"א את שבווסקין שלא נערך עם תשובה, לגבי התקנות החדשות שחוקקה הממשלה.
תוך שהוא מועד בלשונו, אמר שבווסקי כי הממשלה החליטה לאפשר לאזרחים לצאת מכל מעברי הגבול - וכי הוא סבור שההחלטה נכנסה לתוקף באופן מידי. למשמע הדברים, נהרו התושבים ההמומים בתחושת אופוריה אל הגבול, כדי לקבל הצצה למערב. "אני לא בטוח שבאמת תרמתי, אבל אולי, אם אכן תרמתי קצת מאוד לזה, אני גאה מאוד בכך", אמר אהרמן לרויטרס.
בהמשך, התברר שההכרזה לא הייתה אמורה להתפרסם עד השעה 4:00 ביום שלמחרת, כששבווסקי בכלל התכוון לומר שאזרחי גרמניה המזרחית יכולים לבקש ויזה בצורה מסודרת. האנס מודרו, ראש הממשלה האחרון של גרמניה המזרחית, הופתע גם הוא מההכרזה. "צעדתי ולפתע אדם צעיר ניגש אליי ואמר: 'שמעת? הגבול פתוח'. 'מאיפה זה הגיע?' 'כן, הגבול פתוח, האם עליי ללכת?' ואני אמרתי: 'למה שתלך?'", סיפר לרויטרס.
תיעוד הרגע ההיסטורי של שבירת החומה
על אף שהחומה הפיזית נפלה מהר, רבים חשים שהאיחוד לא באמת הוביל להקמת מדינה אחת. הלמט קוהל, הקנצלר שאיחד את גרמניה, דחף לאיחוד פוליטי. עם זאת, גורמים שונים כמו מבנים כלכליים מיושנים ודרך החיים שנכפתה על תושבי המזרח תחת המשטר הקומוניסטי, פגעו באינטגרציה.
דוח ממשלתי מספטמבר האחרון, הראה כי רוב התושבים בגרמניה המזרחית לשעבר עדיין חשים כמו אזרחים מדרגה שנייה, על אף שהם מתקרבים לשכניהם במערב מבחינה כלכלית. ממצאי הדוח עוזרים להסביר את התגברות התמיכה בימין הקיצוני בקרב המצביעים במזרח.
על פניו, המזרח הגיע רחוק. "אינספור מדדים מראים כי התקדמנו רבות בקירוב תנאי החיים בין המזרח למערב מאז 1990", אמר כריסטיאן הירט, נציב הממשלה לשילוב המזרח. עד 2018 עלה כוחו הכלכלי של המזרח ל-75% מזה של המערב, בהשוואה ל-43% ב-1990. התעסוקה במזרח גבוהה והמשכורות הן בגובה של 84% מאלו שבמערב.
במזרח אוהבים יותר בשר
עם זאת, הגישה של התושבים מספרת סיפור אחר. הדוח השנתי על "מצב האחדות הגרמנית" ציין גם סקר שנערך לאחרונה עבור הממשלה והראה כי 57% מתושבי גרמניה המזרחית לשעבר מרגישים כמו אזרחים סוג ב'. רק 38% מהנשאלים במזרח רואים באיחוד הצלחה ובהם 20% בלבד מקרב הנשאלים בני 40 ומטה. "חוסר שביעות הרצון בא לידי ביטוי בתוצאות הבחירות במזרח ובמערב בשנים האחרונות, ביניהן יש הבדלים משמעותיים", נכתב בדוח, לפיו אחד הגורמים לתסכול הוא שינויים כואבים ומעמיקים במזרח ובפרט הדלדול באוכלוסייה.
הירט, שהכיר בכך שתהליך האיחוד עדיין לא הושלם, אמר כי כשני מיליון איש ובהם בעיקר צעירים ונשים, עזבו בשלושת העשורים האחרונים את המזרח. כמו כן מעט חברות בינלאומיות גדולות השקיעו באזור. נוסף על כך, הבוחרים במזרח נוטשים את המפלגות המסורתיות, את השמרנים של הקנצלרית אנגלה מרקל, ילידת המזרח ושותפיה לקואליציה, הסוציאל-דמוקרטים. במקומם הם מאמצים את מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) ואת "מפלגת השמאל" הקיצונית.
הכלכלן הראשי של בנק ברנברג, הולגר שמידט, אמר לרשת CNN כי ההבדל שנותר בין המזרח למערב מסתכם בסוגיה אחת ספציפית: מרבית העשירים בגרמניה חיים במערב. שמיד הוסיף כי בעוד ערי מזרח גרמניה מתקרבות לאלה של המערב מבחינת רמת החיים, "החברות הגדולות וההכנסה הגבוהה - הטופ - עדיין חסר במזרח".
על פי מכון האלה למחקר כלכלי, רק 36 מתוך 500 החברות הגדולות בגרמניה ממוקמות במזרח. לדברי שמיד, ככל שהפער בין המזרח למערב הצטמצם, עלה פער אחר - בין האזורים הכפריים לאזורים העירוניים של גרמניה. מכיוון שהמזרח בדרך כלל כפרי יותר, החלוקה הכלכלית החדשה די דומה לזו הישנה.
בנוסף לסיבות האלו, מזרח גרמניה קטן יותר מבחינת השטח ובאופן יותר בולט, מבחינת האוכלוסייה. למעט תושבי ברלין, 12.5 מיליון איש חיים במזרח המדינה, בעוד שיותר מ 66 מיליון איש מתגוררים במערב. חוסר השיוויון הזה משתקף גם בליגת הכדורגל הבכירה במדינה - הבונדסליגה. מתוך 18 הקבוצות שמשחקות בליגה, רק שתיים מגיעות מהמזרח. במערב גרמניה יש גם הרבה יותר מדליסטים אולימפיים.
בסך הכל האוכלוסייה במזרח גרמניה מבוגרת, ענייה וגברית יותר. זאת בשל יציאתם העצומה של מזרח-גרמנים ממנה בעקבות התמוטטות החומה. לפי ההערכות, שני מיליון בני אדם עזבו את המזרח למערב מאז האיחוד בין שתי המדינות. באופן מפתיע, שני שליש מהעוזבים היו נשים.
נשים מהמזרח היו גם טובות יותר בהשתלבות בחברה המערבית באופן יחסי. בעוד מהגרים גברים רבים חזרו למזרח במהרה, הנשים נשארו ובנו לעצמן חיים נוחים. עם זאת, תעסוקה של נשים במזרח גרמניה עדיין גבוהה מאשר במערב ופער השכר בין המינים נמוך משמעותית.
"לשתי (המדינות) הייתה תרבות רשמית שונה מאוד, במזרח מאוד עודדו נשים לעבוד", אמר שמידט. לדבריו, נשים הרגישו חופשיות יותר לצאת לעבודה משום שהגישה לחינוך בחינם לילדים הייתה טובה בהרבה במזרח מאשר במערב. "יתכן שלא תאהב את המורים כי הם היו מגויסים אידיאולוגית. אבל היה מישהו שידאג לילד שלך", אמר שמיד.
לאחר שלושה עשורים של אחדות, ישנם עדיין הבדלים בחינוך בכל גרמניה. תלמידי בית ספר במזרח זוכים לציונים גבוהים יותר במבחני קריאה ומתמטיקה. תלמידים במזרח גם נושרים פחות מבית הספר בהשוואה לבני גילם במערב.
אפילו הרגלי המזון בין המערב למזרח נותרו שונים. המזרח גרמנים נותרו נאמנים לחלק מהמותגים הישנים שלהם, כמו "ויטה קולה", והם אוכלים יותר בשר. בנוסף לכך, לפי הסקרים, המזרח גרמנים חובבים גדולים יותר של אמבטיות קצף.
האנשים שהעזו לברוח
קרמן רוהרבך, שניסתה להימלט ממזרח גרמניה בשחייה, לא מתחרטת על מעשיה גם היום, על אף שבעקבות המעשה נתפסה ונשלחה למאסר. רוהרבך, בת 71 כיום, תמיד רצתה לחקור את עולם. בתור ילדה, היא למדה כיצד לרכב על סוסים כדי שיום אחד תוכל לטייל במונגוליה. חלומותיה נופצו לרסיסים כשהיא השלימה את התואר שלה בביולוגיה במזרח גרמניה. היא ביקשה להישלח למשלחות מחקר לקובה, למונגוליה ולסיביר, אך בקשותיה נדחו.
הבריחה נראתה עבורה כדרך הטובה ביותר להגשים את ייעודה, אז היא גיבשה תכנית בריחה לדנמרק. לילה אחד ב-1974 היא יצאה יחד עם חבר לחצות את הים בסירת גומי. אך במהלך המסע, הם נאלצו להטביע את הסירה כדי להימנע מזיהוי על ידי השומרים, שסרקו את המים באמצעות זרקורים. הם שחו במשך היום והלילה. "זה לא ייאמן, אני עדיין לא יכולה לדמיין ששחינו במשך כל כך הרבה זמן", אמרה בריאיון לרויטרס.
במהלך הלילה השני שלהם בים, הם מצאו מצוף וחשבו שהוא יוכל להציל אותם, אולם הם נאספו על ידי ספינת קרב מזרח גרמנית במים הבינלאומיים. רוהרבך נשלחה ל-32 חודשי מאסר בשל ניסיון הבריחה שלה. לבסוף היא גורשה למערב לפני סיום תקופת מאסרה, אך היא לא קיבלה הזדמנות להיפרד ממשפחתה. "יצאתי בהרגשה שבגדתי במדינה שלי, אבל כשהייתי בכלא חשבתי: לא, זה היה שווה לסכן את חיי בגלל המשטר הזה". מאז שחרורה ב-1976, רוהרבך טיילה במקומות רבים כחלק מהמחקרים שעשתה והספרים שכתבה. היא אמרה כי היא שמחה שהיא גדלה במזרח גרמניה, מפני שכך היא מעריכה כיום טוב יותר דמוקרטיה וחירות.
רוהרבך היא לא האדם היחיד שניסה לשחות ממזרח גרמניה למדינות במערב. הוברט הולביין, שמוריו בבית הספר כינו אותו לעתים "בנם של קפיטליסטים", משום שהוריו היו אנשי עסקים, יצא בנובמבר 1963 מפוטסדאם שבמזרח לוואנזה שבמערב ברלין. הולביין שחה עם שנורקל מרחק של קילומטר וחצי. זה היה מהלך מסוכן, מאחר והוא ידע שאחרים נורו כשניסו לברוח מהאזור. אבל הוא הצליח להגיע למערב העיר המפולגת, והוא סייע בחפירת מנהרה שאיפשרה לכ-60 אנשים אחרים, בהם אמו, להימלט מהמזרח הקומוניסטי.
מזלם של אחרים לא שפר עליהם. תומאס דרשר גדל במזרח וידע שהוא לא רוצה לבלות את שארית ימי חייו מאחורי מסך הברזל. יחד עם חבר אחר, הוא רכב על אופניו והגיע לחומה כשהוא מצויד בסולם. דרשר, שהיה אז בן 21, ידע שהמשחק נגמר כשאור בוהק האיר עליו ושומר גבול כיוון לעברו מכונת יריה.
"היה לו כלב רועים ששמר עלינו ואז הוא אמר, אני זוכר בדיוק, 'מה זה לעזאזל?' ואנחנו אמרו: 'אנחנו לא רוצים לעשות שום צרות, אנחנו רק רוצים להיות חופשיים'", נזכר. דרשר ריצה תשעה חודשי מאסר ושוחרר 16 ימים לפני נפילת החומה. הוא לא מתחרט על מעשיו, וכיום הוא מרצה בפני בתי ספר וקבוצות בכנסייה על החוויה שלו. "אם אתה מאבד את החירות שלך, אתה שם לב לזה. אם יש לך חירות, אתה מתרגל אליה במהירות", הוסיף דרשר.
הקנצלרית מהמזרח
אחד התוצרים היותר בולטים של המזרח היא מרקל, המנהיגה החזקה ביותר באירופה בשני העשורים האחרונים, על אף שהיא נחלשה בשנים האחרונות לאור משבר ההגירה.
"החיים ברפובליקה של גרמניה המזרחית היו פשוטים יותר ולפעמים יכלו להיות כמעט נוחים באופן מסוים", סיפרה הקנצלרית. "היו דברים שעליהם לא ניתן היה להשפיע". בריאיון לעיתון בדרום גרמניה, שפירסם כתבה מיוחדת לציון 30 שנה לנפילת חומת ברלין, אמרה מרקל כי במערב הייתה חשיבה סטריאוטיפית על המזרח.
לדבריה, יש אנשים רבים ש"היה להם קשה להבין שהיה הבדל בין השלטון במזרח לבין האזרחים שחיו במזרח". היא הוסיפה כי "אנשים שאלו אותי אם מותר היה לשמוח או לצחוק ברפובליקה של גרמניה המזרחית. כן, גם לי, כמו להרבה אנשים אחרים, היה חשוב להיות מסוגלת להסתכל על עצמי במראה, אבל עשינו גם פשרות". מרקל תיארה את תחושתה כתושבת המזרח ואמרה כי "הרבה אנשים לא רצו לברוח כל יום או להיכלא, קשה להעביר את התחושה הזאת".
הקנצלרית שנולדה בהמבורג ב-1954, עברה עם משפחתה לגרמניה המזרחית כשהייתה תינוקת, לאחר שהציעו לאביה, הורסט קסנר עבודה ככומר שם. היא גדלה בטמפלין, עיירה קטנה וציורית מצפון לברלין שמוקפת בגבעות ואגמים. למרות שאביה השתייך לכנסייה הפרוטסטנטית, שעבד בשיתוף פעולה עם המשטר הקומוניסטי, הרשויות הוסיפו לחשוד במשפחה בשל תפקידו הדתי של האב.
מרקל סבורה היום כי ככל שזה נוגע להסתגלותם של תושבי המזרח לאיחוד עם המערב, "המאמץ שמצריכה החירות וההכרח להחליט הכל בעצמך הם דברים שלוקח זמן ללמוד".
