חסינות דיפלומטית היא אחת מאבני היסוד של דיפלומטיה. החל מהחסינות שהייתה, לעתים יותר בתיאוריה מאשר במציאות, לשליחים שבאו לשאת ולתת על שלום, ועד ימינו, שבהם שגרירות נחשבת לשטח ריבוני של המדינה שממנה בא השגריר וציוותו. דואר דיפלומטי חסין מחיפוש ושגריר וציוותו מקבלים חסינות מפני החוק הנוהג במדינה שלהם, פרט למקרים קיצוניים ביותר. עם זאת, יש מקרים שבהם החוק והסדר מתמוטטים. במהלך הפיכות, למשל.
הסימנים מבשרי הרעה התרבו באיראן בשנת 1978, וכשהשאה נמלט מארצו ומצא מקלט בארצות הברית בינואר 1979, וכשממשלת המעבר התפוררה עם שובו של האייתוללה חומייני בפברואר היה ברור שאיראן היא מקום מסוכן להיות בו. ודאי לישראלים, כשמרבית צוות השגרירות יצא עוד קודם לכן, האחרונים נמלטו במבצע חילוץ הרפתקני ממש ברגע האחרון. ישראל, והיהודים - שרבים מהם גם יימלטו מאיראן באותם ימים, מי לישראל והרוב ללוס אנג'לס או לונדון, היא מקרה מיוחד, עקב הקשרים המיוחדים הידועים בין ישראל למשטר השאה.
ארצות הברית הייתה אמנם תומכת ותיקה במשטר השאה, למעשה זו שהעלתה אותו, אבל היא לכאורה מקרה אחר. לא כך היה.
ב-4 בנובמבר 1979, אחרי ימי הפגנות מול השגרירות, הסתער ההמון על המתחם. סטודנטים זועמים על המעורבות האמריקנית ארוכת השנים באיראן תפסו את בניין השגרירות והמצור החל ונמשך יותר משנה. ביניהם, יתברר לימים מצילומים, נמצא צעיר מנופף קלצ'ניקוב, מחמוד אחמדינזא'ד שמו. נתפסו 90 בני אדם, כשני שלישים מהם אמריקנים.
שישה הצליחו להימלט, ומצאו מקלט בשגרירות קנדה, משם יחולצו במבצע נועז בידי סוכן ה-CIA טוני מנדז עם דרכונים מזויפים, תוך שהם מעמידים פנים שהם צוות סרט קנדי (פרשה שהונצחה בסרט "ארגו").
הנשים ובני המיעוטים בשגרירות שוחררו, ונותרו 52 בני ערובה. התברר שאיראן מתכוונת להשאיר אותם בני ערובה, בניגוד לכל פרוטוקול דיפלומטי. נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר ניסה לשנות את המצב באמצעות הקפאת נכסים איראניים, וכשהפרשה נקלעה למבוי סתום באמצעות מבצע צבאי לחילוץ בני הערובה. המבצע היה לכישלון קולוסאלי, שפגע אנושות ביוקרת ארצות הברית והנשיא. בני הערובה פוזרו בבתי כלא שונים, כך שאופציה צבאית נוספת לא באה בחשבון.
רשת ABC החליטה לנהל מערב יומי אחרי האירוע הדרמטי, והעלתה תכנית חדשות לילה בשם נייטליין, כשהמגיש הוא הכתב הדיפלומטי היהודי טד קופל, והתכנית תהיה לאחת מתכניות החדשות המוערכות בארצות הברית.
הפתרון למבוי הסתום הייתה בידי שני אישים - סדאם חוסיין ורונלד רייגן. בספטמבר 1980 החליט שליט עיראק שזה הזמן לחסל חשבונות ישנים בין בבל לשושן, והחל במלחמת איראן-עיראק. זו הייתה טעות קשה בחישוב, אבל בתחילת המלחמה היו לעיראק הישגים, וצבא איראן היה בהתמוטטות לאחר נפילת שלטון השאה, בין השאר כי ציודו היה אמריקני.
באותה שנה גם הייתה מערכת בחירות, שבה התמודדו על הנשיאות קרטר, אדם שהגיע לנשיאות די במקרה - לאחר הקריסה הרפובליקנית בפרשת ווטרגייט, ומולו רונלד רייגן. חוק אמריקני קובע במפורש שלשום אדם פרטי אסור לעסוק במדיניות חוץ כדי לוודא אחידות במסרים למדינות זרות. בכל זאת, האיראנים סירבו לשחרר את בני הערובה כל זמן שקרטר היה בבית הלבן דבר שכמובן היה מסייע לו במערכת הבחירות. הם שוחררו 20 דקות אחרי שרייגן הושבע, ב-20 בינואר 1980.
לימים יסתבך ממשל רייגן בפרשת איראן-קונטראס, פרשה שבה שוב יצטלבו איראן, ישראל וארצות הברית, אבל זה כבר סיפור אחר.
בחלוף 40 שנה, המהפכה האסלאמית של איראן קיימת. איראן היא מעצמה אזורית, ששלוחותיה מגיעות לסוריה ולבנון, תימן ועזה, עיראק. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ רוצה להגיע איתה להסדר חדש על תכניתה הגרעינית, ישראל נאבקת בהתפשטותה. המזרח התיכון השתנה הרבה ב-40 השנים האלה - אבל בכמה מובנים האינטרסים נותרו כפי שהיו אז.