פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אל-מוות, אהבה ותמנונים

      צילום: אתר רשמי

      היום שבו הגנים ייעלמו, מה התרחש בתחילת החיים וההתרחקות של הירח: שיחה מרתקת עם מחבר "אבולוציות"

      מה הנושא של ספר הנקרא "אבולוציות"? הקורא הסביר רואה שהמחבר הוא פרופסור, מומחה לביולוגיה והיסטוריה של המדע, יחשוב מן הסתם שמדובר בספר מדע פופולרי המנגיש לקורא את ההיסטוריה של רעיון האבולוציה ממנדל עד ימינו, ואולי מתאר אבולוציות בבעלי חיים, מהחד-תאיים דרך הטי-רקס ועד ההומו ספיינס.

      אך אז עינו של אותו קורא נופלת על השורה הבאה בשם הספר, ממש מתחת למילה "אבולוציות" - "חמישה עשר מיתוסים שמסבירים את עולמנו" - והכול משתנה. הרי יש סתירה בין המילה אבולוציה, אולי הטעונה ביותר במדע מבחינת האדם המאמין, ובין המילה מיתוסים. ואיך בכלל מיתוסים קשורים לאבולוציות וההיפך? הרי לכאורה, ואולי לא לכאורה, יש שתי דרכים להסביר את העולם: הדתית מייחסת את הבריאה וכל מה שקרה בעקבותיה לבורא, לאל, לישות תבונית כל יכולה, והמדעית מסתכלת בנתונים, מחפשת תיאוריה, בודקת אותה, תרה אחר ההסבר הטוב ביותר (שאינו מתייחס לאלוהות, קסם או כוח על טבעי) ודבקה בה. לכל אחת מהן המקום שלה, אך מה הן עושות בספר אחד?

      אורן הרמן, ראש התכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן, ועמית מחקר במכון ואן ליר בירושלים (עיר הולדתו, שאליה חזר באחרונה אחרי חמש עשרה שנים), עוסק בביולוגיה ובהיסטוריה של המדע ואוהב לחבר דברים שלכאורה לא מתחברים. מיתוסים עתיקים ומדע מודרני, למשל. "בגיל 6 קיבלתי במתנה את הספר 'עולם המיתוסים והאגדות'. אני זוכר את הפליאה, היראה ואת הנשימה העצורה שבהן קראתי על עלילות ארתור ואבירי השולחן העגול, איקרוס שריחף קרוב מדי לשמש, והמינותאור", סיפר בראיון מיוחד לוואלה! NEWS, "לימים, בכיתה ז', הביאה המורה לביולוגיה מיקרוסקופ לכיתה. ראיתי בעינית מיטוכונדריות והיא סיפרה שהן מפיקות כמעט את כל האנרגיה של בני האדם. גם כאן עברה בי תחושת הפליאה, חוסר האמון - איך משהו כה זעיר יוצר את הכל?. כאן החל החיבור".

      יפה מאוד, אני אומר להרמן, אבל מרבית בני האדם קראו את המיתוסים בהנאה אדירה (ולראייה הצלחות ספרי הפנטזיה, במיוחד של ניל גיימן וריק ריורדן, החוזרים אל עולמות האלים הקדומים והמיתוסים שלהם) בלי לחשוש שמא איקרוס יעוף קרוב מדי לשמש שתמיס את כנפי השעווה שלו. אתה לא מסביר את העולם באמצעות המיתוסים, אתה מסביר אותו בעזרת מדע. "כן ולא" הוא משיב, "אני יודע רציונלית שהמדע המודרני הגיח כתחליף למחשבה המסבירה הכל באמצעות מיתוסים (ודתות), אבל הרי גם המיתוסים היו, ועודם, שיטה להסביר את העולם. בספר אני לוקח את המדע הכי עכשווי, את התיאוריות המעודכנות ביותר, ומשתמש בהם כדי לבחון מחדש את הנושאים שמיתולוגיות עסקו בהם. המיתוסים ניסו להסביר לנו את העולם, הפחדים והתקוות עם סיפורים. המדע משתמש בתצפית ובתזה שיש להפריך או להוכיח, אך המטרה דומה - להסביר את העולם".

      המיתוס של איקרוס ודדלוס

      הגישה לא לגמרי מפתיעה בהתחשב בתפקידו של הרמן. "התכנית למדע, טכנולוגיה וחברה הוקמה לפני עשרים שנה, ואני עומד בראשה כבר 11 שנים", סיפר, "מדובר בסוג של מגדל בבל המנסה לחבר בין מדעי הרוח, החברה, המדעים המדויקים, היי-טק, ביו-טק, ארכיטקטורה, משפט, שפות ומה לא. אנו באים לשאול שאלות על תפקיד המדע והטכנולוגיה בתרבות, וכמובן גם תפקיד התרבות במדע ובטכנולוגיה".

      אז האם התכנית מגיעה למחוזות הרדיקליות, כלומר שגם מדע הוא תלוי תרבות? דברים שהיו למשל ושנינה במתיחה המפורסמת של אלן סוקל, פיזיקאי אמריקני שפרסם בירחון פוסט-מודרני מאמר שכותרתו "מעבר לגבולות: לקראת פרשנות טרנספורמיטיבית של כבידה קוונטית" - מאמר שקרי, או פרודיה שהיה לסמל לעידן הפוסט-מודרני ומלחמות המדע בין המדעים המדויקים למדעי החברה, או לפחות לאגף השמאלי שלהם? הרי לכאורה מדע הוא מדע. הוא נזקק לתצפיות, ואם התצפית מפריכה גם את התיאוריה הנפלאה בעולם - ולא משנה אם מקורה בבייג'ין, בר-אילן או הרווארד - אז היא מושלכת לפח. אותה תצפית אמורה להיות זהה בכל מקום וכל זמן, לא כן? לא, אומר הרמן, "יש הטוענים שהכל הבניה תרבותית, כולל מדע קשה. הרי הספר המפורסם של תומס קון על פריצות דרך מדעיות אומר שאף שבירת הפרדיגמות היא עניין סוציולוגי, תלוי תרבות, תלוי חברה".



      הרמן ממהר להביר כי הוא לא סוציולוג רדיקלי, אבל כן מודע לכוחה של התרבות. "את המוח, לדוגמה, אפשר להחזיק ביד, לחוש, (אפשר גם לאכול אותו, אם אתה חניבעל לקטר..., א.נ). פעם חשבו על המוח כעל מערכת הידראולית מיניאטורית בגולגולת. לימים השתנתה הראייה שלנו את המוח לשעון מכני ואז הדימוי היה של מרכזיית טלגרף. ואז של רשת ניורונים. היום הדימוי הוא של מחשב קוונטי, ומי יודע מה יהיה בעתיד. כתבתי באחרונה מאמר תחת הכותרת 'הערך את הגנים שלך כי בקרוב הם לא יהיו'. למה הכוונה? היום אנו מסבירים ביולוגיה באמצעות הגנים, והם לא מטאפורה, הם קיימים. אפשר לראות אותם, אפשר לחתוך ולהדביק אותם, ואפשר לנבא מה יעשו כשישתלבו זה עם זה, אבל אסור להוציא מכלל אפשרות שבעתיד נגיע למסקנה שסך כל האינטראקציות של חלבונים בתא ייקרא 'לן' נניח, והוא יסביר טוב יותר מ'גן' את מה שאנחנו רוצים להבין. אז לא נשתמש בביטוי 'גן' יותר. הקונספטים המדעיים משחקים תפקיד חשוב. פעם כל האסטרונומים הסבירו את תנועות גרמי השמיים באמצעות אפיציקלים. גדולי הגדולים - מקסוול, קלווין, טסלה האמינו שיש אתר הממלא את כל החלל ונושא את השדה האלקטרו-מגנטי. דברים משתנים".

      משתנים ללא ספק. גם מיתוסים התחלפו בדתות, אבל השאלה הגדולה מתחילת השיחה נותרה גם בסיומה - האם הסבר העולם באמצעות אמונה וההסבר באמצעות תצפית נמצאים בכלל באותו שדה? אמורים להתחרות זה בזה? יכולים להשלים זה עם זה? "המדע הוא המפעל האינטלקטואלי המשמעותי של 500 השנים האחרונות", אמר הרמן, "אבל דווקא בגלל הכוח האדיר שלו אל לנו לבלבל בין ידע לבינה וחוכמה, בין נוחות לאושר. יש אנשים לוחמנים - אתאיסטים כמו ריצ'רד דוקינס, סם האריס ואחרים, המאמינים שלמדע יש יומרות לתת מענה לכל השאלות החשובות. שאם אתה רוצה לחיות חיים טובים, אם אתה רוצה תשובות ולא בערות או בורות, האנושות חייבת לאמץ את השיטה המדעית ורק בה נסתכל נכוחה ביקום שלנו. כל השפות האחרות - דתות בראש ובראשונה - הן פחות טובות. הם ממשיכים את הפילוסופיה הפוזיטיביסטית. בעיניהם הדת מובילה לעיוורון, אבל לדעתי הם לא מבינים שהמדע אינו יכול לגעת בנושאים חשובים כמו שיכולה לגעת למשל האומנות".

      לדבריו, "סטיבן פינקר מראה ב-75 אינדקסים שונים שמצב האנושות משתפר. ואכן יש נאורות - אנו מאריכים ימים, מתים הרבה פחות מאלימות, לרבים יותר ויותר יש גג מעל לראש ואוכל בצלחת. אבל השאלה נותרת בעינה - מהו מדע ובאיזה תחום הוא פועל? בימים אלה, למשל, מושקעים מאות מיליוני דולרים בדיסציפלינות שונות, מכלכלה ועד גנטיקה, תחת השם הכולל מדעי השמחה. מנסים לעשות רדוקציה לשמחה, למצוא הסבר מדעי לדבר סובייקטיבי כל כך כמו האושר".

      מגזין הנחיתה על הירח ירח אפולו 11 (AP)
      שלנו ולא שלנו. הנחיתה על הירח (תצלום: AP)

      עבודת הדוקטורט של הרמן עסקה בסיריל דרלינגטון, שניסה להסביר את ההיסטוריה באמצעות גנטיקה, והיה למעשה לאחד מראשוני הסוציו-ביולוגים. העבודה הייתה לספר "האיש שהמציא את הכרומוזום" שיצא בהוצאת הרווארד. ספרו הבא היה "מחיר האלטרואיזם" וכעת מגיע "אבולוציות" (שני האחרונים תורגמו לעברית ויצאו בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים). כולם זכו לשבחים, עניין לא מובן מאליו בהתחשב בנושא הקשה להגדרה ובשילוב שיכול לעניין את המאמינים במיתוסים ואת המאמינים במדע - אך גם לספוג מהם חצים.

      בספר 15 פרקים, כל אחד מהם עוסק בנושא ענק - גורל, אל-מוות, סקרנות, אמת, תקווה ועוד - וניגש אליו מזווית שונה לחלוטין. בסוף כל פרק יש הארות, שהן ההסבר המדעי הטהור המתחבר לנושא. הפרק על אהבה, למשל, הוא דוגמה לייחוד הכתיבה - הנושא הכי רגשי, זה שנכתבו עליו אינספור מילים, מחזות, ספרים, סרטים, מה לא. זה שאין להסבירו, אבל כל מי שחווה אותו יודע בדיוק במה מדובר - ודווקא פה הפרק הוא מדעי לחלוטין. "בחרתי לעסוק בו בהתחלות של חיים, ברגעים הראשונים שבהם ניסו להחדיר די. אן. איי זה לזה. לא הרגש, לא הייחודיות של מי שאתה מתאהב בו אלא הישרדות, ההבנות מה התרחש בתחילת החיים", אמר הרמן. "מצד שני, בפרק על אימהות דיברתי גם על הירח. הרי הצלחנו להנחית אדם על הירח לפני שלמדנו מאיפה הירח בא. כיום אנו מאמינים שהירח ניתק מכדור הארץ בעקבות פגיעת גרם שמימי. הוא היה הרבה יותר קרוב אלינו, הגאות והשפל פעלו עליו כמו גם עלינו, והוא מתרחק מאיתנו בקצב של 4 סנטימטר בשנה. הוא בא מכדור הארץ - אבל הוא לא לגמרי שלנו. הוא הילד של כדור הארץ, המתרחק מההורה, מהאם אם תרצה - שלנו ולא שלנו".

      האם המיתוסים, ואף הדתות והמדע נפגשים? כן, לעתים. אחד מגדולי האסטרו-פיזיקאים, ז'ורז' למטר הבלגי, היה פרופסור וכומר. בראייתו אין שום סתירה בין הבריאה ובין המפץ הגדול - המפץ הגדול הוא רגע הבריאה. וישנם הבריאתנים - כיום תומכי תכנון תבוני - המנסים לשלב את המדע והדת (לטובת הדת כמובן), ולהוכיח את קיום הבורא לא רק באמצעות אמונה, אלא גם בעזרת מדע. וכאן אנו חוזרים לשם הספר. הדת נאלצה לקבל את זה שכדור הארץ אינו במרכז היקום, ועוד קודם לכן שלא כל העולם, והשמש במיוחד, סובב סביב כדור הארץ. לפני 400 שנים בלבד ג'ורדנו ברונו עלה על המוקד כי אמר שהארץ סובבת סביב השמש. הטלסקופ שם קץ לאמונה הזו ולאחרות. אנו יודעים היום שמגפות לא נגרמות מאוויר רע, שיש קרניים אלקטרו-מגנטיות, שהכבידה והמסה משתנות ושמהירות האור סופית, אבל בתחום מרכזי אחד האדם אינו יכול לקבל את הממצאים המדעיים - האבולוציה. משהו עמוק בתוכנו מתקומם מהמחשבה שאיננו נזר הבריאה. יתרה מזו - שקיומנו מקרי. התודעה שלנו, אותו נשק מופלא שהביא אותנו עד הלום ויצר את היופי האנושי במיטבו, את המדע והאמנות ומה לא, דוחפת לאמונה שיש לכל אחד מאיתנו משמעות, שלא נוצרנו במקרה, ולא נמות בלי להותיר חותם. האבולוציה היא השטן הגדול בעיני המאמינים.

      "כתבתי את הפרקים האלה דווקא בגלל השילוב של מדע ומיתולוגיה", אמר הרמן, "המיתולוגיה עוסקת בשאלות קיומיות. המיתוסים הם ביטוי של חידות קיומיות הנובעות מהטבע שלנו, זה המודע לוודאות המוות שלו. כל התרבויות עסקו בנושאים הנמצאים ביסוד מהותנו, בכל מקום שבו נמצא האדם, כשאנו מבינים שלא נצליח לרדת לעומקם. מוות, אמת, אהבה, אימהות, אלמוות, היבריס, גורל. אני יכול לכתוב עוד עשרה ספרים כאלה, עם 15 נושאים אחרים בכל אחד, שיהיו תקפים לשאלות הגדולות שלנו באותה מידה".

      דילמת המדף

      כך, הספר הבא של הרמן, שיעסוק בתהליך המטמורפוזה, כבר בכתיבה. עד 70% מהמינים עוברים את התהליך, והשאלה היא מדוע בעצם יצר הטבע את המנגנון היקר הזה, הדורש אנרגיה רבה ומסכן את בעל החיים הפגיע בשלב המעבר. אולי מדובר בהמשך לחידה שעסק בה בספרו הקודם - האלטרואיזם, שנוגד לכאורה את מהותנו - הורשת הגנים שלנו לדור הבא (שהרי מי שמקריב עצמו לטובת הכלל ומחלק את נכסיו פוגע בעצמו ובסיכוייו).

      הרמן מדגיש שכתיבתו אינה מדע פופולרי אלא כתיבה על מדע. יש כותבי מדע פופולרי נפלאים - דוקינס, קאקו, סייגן וגולד המנוחים, ורבים אחרים. הרמן הולך בנתיב אחר. "העזרה שלי לקורא היא ההארות. כתבתי כך שילד בן נעורים סקרן וחכם יכול לקרוא את הספר וליהנות ממנו, אבל גם קולגות באוניברסיטה". אמר.

      הספר מרתק, מעורר מחשבה, זורק כלאחר יד נתונים ועובדות - האהובות עלי עסקו בתמנונים הסקרנים, שיכולים לזהות בני אדם, שיש להם יכולות הסוואה ותקשורת באמצעות עורות רב-שכבתיים, ושמחקים 15 מינים שונים. הם גם יכולים - במשקל 50 ק"ג ועם זרועות באורך חמשיה מטרים וחצי - להשתחל דרך פתח ברוחב 2.5 סנטימטרים, קוטר גלגל העין שלהם. מה התודעה של תמנון, מעניין לדעת.

      רק שאלה אחת נותרה להוצאת הספרים האמריקנית לאחר שקנו את הזכויות (הוא יצא לאור ראשית באנגלית) - על איזה מדף יונח הספר בחנות? לאיזו סוגה הוא בעצם שייך? השאלה הזו נותרה בעינה, כמובן, אבל זו הרי מטרתו - לשבור את המחיצות ולצאת מהקיטלוגים האוטומטיים. והוא עושה זאת.