למבצעים להעלאת ביתא ישראל קדמו פעולות חשאיות בסודאן, אתיופיה ומדינות נוספות, שלאחרונה התעורר בהם עניין נוכח העלאתו לאקרנים של סרט הריגול של גידי רף, "אתר צלילה בים האדום". באחד המבצעים, שלא פורסם עד כה, לקח חלק טייס חיל האוויר תת-אלוף (במיל') יהושע "שיקי" שני, המכהן כיום כמנכ"ל לוקהיד מרטין ישראל.
שיקי, כפי שקוראים לו כולם, החל את שירותו בצה"ל בשנת 1963 וסיים לאחר כשנתיים את קורס הטיס. לימים נודע לבוגרי קורס 46 כי חוות הדעת והציונים שלו היו מספיקים למגמת הקרב, אך הוחלט לשבץ אותו למגמת תובלה בבית הספר לטיסה.
במשך השנים הבאות, ביצע שני פעולות חשאיות וטיפס עד לתפקיד מפקד טייסת. בשנת 1972 זומן לפגישה עם מפקד חיל האוויר, אלוף מוטי הוד, שבמהלכה הוטלה עליו משימה סודית ביותר: להטיס את ראשת הממשלה גולדה מאיר לאיראן.
לפי פרטי המבצע, שהוגדר כסודי ביותר באותם הימים, היה מדובר בפגישה היסטורית עם השאה של איראן, מוחמד רזא פהלווי, בערב חג השבועות, 18 במאי 1972. הפגישה נולדה בעקבות מפגש בין ראשת הממשלה לשאה בנורבגיה ומגעים שנמשכו על ידי שגריר ישראל באיראן, מאיר עזרי, עם גנרל נמאטולה נסירי, מפקד הסאוואק - המשטרה החשאית ושירות המודיעין האיראני, גורם בעל השפעה רבה וכוח. מטרת הפגישה הייתה תיאום עמדות בענייני המזרח התיכון, אך לא רק זאת. בטהראן השתתף בפגישה לא אחר מאשר מלך ירדן, חוסיין בן טלאל.
במסגרת התיאומים, התבקש שני כקברניט מטוס ה"קרנף" להגיע ללשכתה של מאיר כמה פעמים לתדרוכים ותיאומים אחרונים לפני הטיסה. "זו הייתה טיסה ארוכה וקשה של ארבע-חמש שעות, למיטב זכרוני בלילה. היא הייתה צריכה לנוח לפני הפגישה. אז סידרנו לה מיטה באמצע האווירון. סידרנו וילונות מאולתרים כדי שהיא תוכל לישון, מיטה צחורה, סדין מתוח יפה. והגברת הלכה לישון", סיפר שני בריאיון לוואלה NEWS.
בטיסה השתתף צוות מצומצם מאוד כדי לשמור על עיתוי המפגש והתוכן שלו בחשאיות רבה. המטוס שעליו ראשת ממשלת ישראל חצה את המרחב האווירי של טורקיה, שניהלה אז יחסים קרירים מאוד עם ישראל, והגיע לאיראן. "פתאום היא עולה במדרגות של ההרקולס. יש סולם קצר, היא נכנסת לקוקפיט, אני יושב בכיסא שמאל. היא ניגשת בין שני הטייסים ויש לה כתם דם כזה בחזה שלה", תיאר שני וסימן בידו עיגול בקוטר של כ-30 ס"מ. "היא הייתה עם כותנת לילה לבנה. אמרתי לעצמי: 'אוקיי'. לטייסים יש מחשבות בראש: מה קורה עכשיו? ראש ממשלת ישראל מתה אצלי במטוס? איפה אני נמצא, בגבול של טורקיה ואיראן, איך אני נלחץ מהצרה הזאת?".
"חשבתי קדימה", הוסיף שני. "כזה כתם דם גדול, כנראה שזה שטף דם ענקי, או פריצה של עורק ראשי, ואני לא מפסיק. גומר לחשוב את העשר שניות שלי שנראות כמו נצח והיא מחייכת וצוחקת. אני אומר לעצמי: 'מה קורה פה? אני הוזה? זה חלום?'. היא צוחקת ואומרת משפט שאני לא אשכח", הוא מחקה את המבטא הייחודי לה וחוזר על דבירה: "שיקי, תראי מה קרה לי".
בתגובה, שאל שני "מה זה?". המכונאי שתגבר את צוות הטיסה עלה מיד אחריה והסביר כי ראשת הממשלה נרדמה על מיטה מתחת לצינורות השמן ההידראולי של המטוס, שידוע כבעל צבע אדום. כתוצאה מנזילה באחד הצינורות, השמן טפטף על הכותנת הלבנה שלה. "אבן נגולה מעל ליבי", שחזר שני כשהוא נושם לרווחה. "כל זה נמשך כמו חצי דקה, אבל הרגיש כמו נצח".
"בית הכנסת - כמו ליד הבית שלי"
המטוס נחת כמתכונן בשעה 5:00 לפנות בוקר בטהראן ואת פניה של מאיר קיבלו בכירים איראנים. הפגישה הניבה יחסים צבאיים הדוקים ופריצות דרך כלכליות. לימים, חשף ארכיון המדינה פרטים על אודות השיחה. בפתק שמסרה לשר הביטחון משה דיין כתבה ראשת הממשלה על הפגישה בהומור: "מה דעתך על הרומן שלי עם השאה? נדמה שזה יותר מדי טוב". דיין השיב לה על אותו הפתק: "יותר טוב שיהיה 'יותר מדי טוב' מאשר רע".
מאיר סיפרה כי נשאלה על ידי השאה מדוע נשיא מצרים אנואר אסאדת לא פתח במלחמה נגד ישראל, והשיבה לו כי "אין לו סיכוי לנצח". כשהתעקש המנהיג האיראני, ושאל מדוע מדבר סאדא תעל מלחמה, אמרה מאיר ש"אכן אין לו אומץ לעשות שלום".
ההיסטוריה התבררה כהפוכה מדבריה של מאיר, ושנה מאוחר מדי פרצה מלחמת יום הכיפורים. במהלך המלחמה העקובה מדם, השתתף שני בפעולות רבות כמפקד טייסת "ענקי המדבר", ובשנת 1976 הוביל רביעיית מטוסי "קרנף" כמפקד טייסת הציפור הצהובה באחד המבצעים המפורסמים של חיל האוויר: מבצע אנטבה (מבצע יונתן).
אחרי המבצע העניק מפקד חיל האוויר בני פלד לטייסת בפיקודו של שני בקבוק ויסקי גדול. "הבקבוק נמצא עד היום בטייסת", אמר שני. "אני חושב ששתינו אותו ושמנו בפנים תה. מפקד חיל האוויר כתב על הבקבוק 'לטייסת הקרב 131'. זו הייתה תקופה שבה חיל האוויר התחיל לקלוט את היכולות של מערך ה'הרקולסים'. בגלל זה הוא אישר לנו לטוס במבצעים הבאים למקומות כמו סודאן".
כשנשאל שני מה אתגר אותו אחרי אנטבה, התחלפה ארשת פניו המוקפדת בצחוק גדול. "אתגר אותי להתמודד עם אשתי על כך שלא אמרתי לה שאני יוצא למבצע", השיב.
אחרי אותו המבצע, שנערך במרחק של 3,800 ק"מ מישראל, עשוי היה להיווצר הרושם שהמשך פעילותו המבצעית של שני תהיה פחות מרגשת. עם זאת, בקורות חייו מופיעים מבצעים לא פחות מאתגרים, שאחד מהם קדם למבצע משה. במהלך שנות ה-70 החלה להתחמם מערכת היחסים בין ישראל לאתיופיה, שבמסגרתה נחתו מטוסי חיל האוויר בשדה התעופה "דה ברזאט" כדי להעביר אספקה שתסייע לממשלה המקומית. "יום אחד הם לקחו אותנו לסיור. זו הייתה נסיעה ארוכה מאוד מאדיס אבבה, במיני-ואן קטן. הגענו לבית כנסת של יהודי אתיופיה, שלא ידעתי שום דבר על הקשר שלה עם היהדות. נכנסתי לבית כנסת כמו זה שליד הבית שלי, אותו הדבר", סיפר שני.
לדבריו, מראהו של בית הכנסת - עם אותם תשמישי הקדושה המוכרים לו - הגיע בהפתעה גמורה. "רק אז התחלתי להבין, והחלטתי לחקור את הקשר של מלכת שבא עם שלמה וסיפורים נוספים, וגיליתי מידע רב", אמר. "אני לא אשכח שהייתה שם מנורה, ארון קודש, בית כנסת לכל דבר התפעלתי ודיברתי על זה ארוכות עם אורנה אשתי. תמיד התעניינתי בהיסטוריה של העם היהודי ופתאום נחשפתי לפרק שלא הכרתי אותו בכלל".
חלומות, דיבורים וכריכים
בשנת 1982 התגבשה ההחלטה בממשלה להעלות לישראל אלפי בני העדה האתיופית, שבמסגרתה נבחנו כמה חלופות. במקביל לרעיון להקים כפר צלילה בחופי סודאן באמצעות סוכני מוסד, הוחלט לבחון נחיתה חשאית ונועזת במדבריות סודאן באמצעות מטוסי ה"קרנף".
בחיל האוויר חששו מהרעיון, אך לבסוף החליט מפקד חיל האוויר דאז, עמוס לפידות, לבחון את המבצע ולאשר לבצע פעולה חשאית. הובלת המבצע הוטלה על מפקד בסיס לוד של חיל האוויר, שהיה שני באותם הימים, כשלצדו כטייס משנה מפקד הטייסת עמוס פארן. אלה היו הגיחות המבצעיות האחרונות שלו. הוא סיפר כי "חיל האוויר לא רצה לאשר לנו לנחות עם ה'הרקולסים' במדבר לקראת מבצע משה. היה חשש שהמטוסים ישקעו בחול. בצה"ל לא היו מוכנים לקחת את הסיכון באותו שלב".
לאחר התייעצויות רבות ותכנון מדוקדק אושר לבסוף המבצע: מטוס ההרקולס, בפיקודו של שני, יחד עם שני מסוקי יסעור שעליהם יחידת הנחתה קדמית (יה"ק), יטוסו לסודאן. "זו טיסה ארוכה מאוד, משהו כמו 14 שעות טיסה. עברנו דרומה, טסנו מעל הים האדום בנתיב מאוד מוקפד ומתוכנן. בדרך, תדלקתי את שני המסוקים ארבע פעמים. במטוס ההרקולס שלי היה צוות מוגבר", הוא נזכר במבצע.
הוא הוסיף, תוך כדי שהוא מתאר בידיו את התדלוק האווירי המאתגר: "אני הרי טס במהירות כפולה מהיסעור. אני לא יכול לטוס במהירות שלו כל הזמן. אני מתדלק את שניהם, עוזב את שניהם, מתרחק מהם 300 מייל דרומה, מסתובב בחזרה, מוריד מהירות ועוקף אותם לאט-לאט מצד שמאל במהירות שלהם. וברגע שהם רואים אותי, מתחברים אליי במקביל ויונקים דלק". שני הוסיף כי "התדלוק בלילה קשה מאוד. בגלל אורך הטיסה, ביסעורים ישבו המון שעות, כשבהרקולס טיפה יותר נוח. את התדלוק האווירי עשינו כמה פעמים - כל פעם התרחקתי, התקרבתי ותדלקתי שוב".
ברגע שהבחין שני בנקודות הציון שנקבעו מראש במדבר סודאן, בהתייעצויות עם אנשי המוסד, התרחק מהאזור, המתין מעל הים, ואפשר למסוקי היסעור להיכנס למרחב. "המסוקים נחתו במדבר והורידו ג'יפ אל הקרקע. כדי למדוד את הקרקע, הג'יפ היה נוסע במהירות של 80 קמ"ש ותוקע ברקס כדי לראות כמה הגלגל שוקע בחול. זה היה האמצעי המתוחכם של אותה תקופה. הם גמרו את הבדיקה, חזרו אליי וחזרנו הביתה. מה עושים בטיסה ארוכה? חולמים, מדברים ואוכלים כריכים".
הוא מדגיש את חשיבות פעילותם של מסוקי היסעור: "הם עשו עבודה מטורפת, יותר קשה מאיתנו. ידענו לתדלק יסעורים עוד הרבה קודם לכן, אבל לא בטווחים האלה ולא באינטנסיביות הזאת. עד אז היינו עושים את זה בגיחות קצרות לפעילות בסוריה. זה היה פורץ דרך מצד מפקד חיל האוויר לקבל החלטה שהוא יכול לשלוח הרקולסים לנחות באמצע המדבר".
במהלך הריאיון, נראה ששני, שראה הרבה בחייו והשתתף במבצעים מורכבים, התרגש מאותה הפעולה והתמלא בגאווה על חלקו בהעלאות יהודי אתיופיה. "המבצע הזה במדבר סודאן לא היה מסובך, אבל הוא היה קשה פיזית בצורה בלתי רגילה, והוא היה משמעותי מאוד כי הוא אפשר את מבצע משה".
שני סיפר כי מאוחר יותר הגיעו לאוזניו השמועות על כפר הצלילה בחופי סודאן, שאת אחד האחראים עליו הכיר מפעולות חשאיות שביצעו יחד בעבר. זכורה לו במיוחד סגירת מעגל מהמבצע שבו לקח חלק, מחודש מאי 1991, אז נערך ביקור של יהודי אתיופיה בבסיס חיל האוויר לוד (בח"א 27): "אני זוכר שהם ירדו מהמטוס כמו שאתה רואה בסרטים. כולם נשכבו על הרצפה ונישקו את האדמה. האירוע הזה התחבר בעיניי לאותו בית הכנסת".
