פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כשטסתי מעל "קן הנשרים" של היטלר: אבי מסוק היסעור מדבר

      צילום: ראובן קסטרו

      תא"ל במיל' נחמיה דגן רצה להיות בקומנדו, החיים הובילו אותו להיות אחד ממייסדי מערך המסוקים. בריאיון מיוחד הוא מספר בהתרגשות על חוויית הטיסה מעל מחנה הריכוז ברגן בלזן, משחזר את המבצעים המיוחדים ומצהיר: הטייס שחילץ את הפצועים בתקרית בחאן יונס זכאי לעיטור העוז

      "מעשה גבורה בלתי רגיל", כך תיאר תת-אלוף (במיל') נחמיה דגן, ממייסדי מערך מסוקי היסעור בחיל האוויר, את חילוץ הכוח המיוחד מחאן יונס. "הקברניט היה בתוך האש. אתה יודע שאתה מרים את הקולקטיב (מוט היגוי ששולט בציר האנכי של המסוק - א"ב) אתה תוך חמש דקות בטוח. ואתה עומד שם, יסעור בגודל של בית. וכולם רואים אותך. לדעתי הקברניט צריך לקבל את אות העוז", הכריז הטייס המעוטר לאחר הענקת צל"ש מפקד חיל האוויר לצוות המסוק.

      חמישה עשורים לאחר קליטת מסוקי היסעור בחיל האוויר, מדגיש דגן את חשיבותו של כלי הטיס הוותיק. "כל זמן שיהיה צורך להנחית חיילים בעורף האויב או לחלץ פצועים - יהיו מסוקים. אין דרך אחרת להביא אותם", הבהיר. "הרקולסים נוחתים בכל מיני חורים, עדיין הם לא יכולים לעשות מה שיסעור עושה".

      מסוקי יסעור, אוגוסט 2012 (דובר צה"ל)
      "כל זמן שיהיה צורך להנחית חיילים בעורף האויב או לחלץ פצועים - יהיו מסוקים". מסוק יסעור (צילום: דובר צה"ל)

      דגן נולד בשנת 1940 בכפר חיטים, המושב השיתופי הראשון בישראל. בגיל 16 התייצב ביוזמתו בשער בסיס הקומנדו הימי בעתלית כדי להתגייס לשורותיו, אך נדחה במקום על ידי בחור בשם "פפר" שהראה לו את הדרך החוצה. "לימים הוא ראה אותי כשהייתי טייס יסעור", סיפר דגן. "עשינו הרבה תרגילים ביחד ותמיד זרקתי אותו יותר גבוה למים. אמרתי לו: 'פפר, זה אני...'".

      מאוכזב, הוא שב לכפר חיטים והחליט להתנדב לצנחנים. אך חודש לפני הגיוס לצה"ל קיבל דגן שיחת טלפון ובה הוזמן להתמיין לקורס טיס. תחילה סירב והסביר שאין לו בגרות מלאה, אולם בסוף השתכנע. אחרי מבדקים והמתנה בת חודש, התבשר כי נכשל מאחר ואין ברשותו את מבחני הבגרות הנחוצים. "הם הרי ידעו כבר בתחילת התהליך שאין לי את הבגרויות, אז למה קראו לי?" התרעם, עד שחיילת מבסיס תל נוף הבחינה בו והתעקשה לסייע לו. "בגללה אנחנו יושבים ומדברים פה. חזרתי לקורס".

      במהלך ההכשרה הודח ממגמת קרב, עבד למטוסים קלים ולאחר ארבעה חודשים סיים את קורס טיס 29. אחרי כחצי שנה הגיע להבנה כי הוא לא מתעניין בתחום התובלה, וביקש שחרור מוקדם.

      הוא נישא לשוש, עבד ברפת במשק שבכפר חיטים ואפילו היה מנהל המוסך. כעבור שנתיים, כשהתגבר זרם הצעירים שעזבו את בית ילדותו והנהלת המושב סירבה להעניק סיוע, החליט לעזוב.

      נחמיה דגן (ראובן קסטרו)
      ביקש שחרור מוקדם ושקל לפתח קריירה כמורה לנהיגה. דגן (צילום: ראובן קסטרו)

      לאחר הולדת בנו החל לחפש עבודה וחשב לפתח קריירה כמורה נהיגה. עד שבפגישה אקראית עם ישעיהו (שייע) גזית, מפקד בית הספר לטיסה ואחד מראשוני טייסי חיל האוויר, קיבל הצעה לחזור לשירות מילואים. "הוא אמר לי 'בוא, תעשה מילואים בתנאי קבע, תקבל משכורת ותשתחרר ברגע שתמצא מקום עבודה'. הוא הציל את חיי", שחזר דגן. "גזית אמר לי: 'צריכים טייסי הליקופטרים. תחתום שנה ויש על מה לדבר'. לא היה נראה לי קורץ לחזור לשירות, אף פעם לא חתמתי חתימות ארוכות ואז אמרו לי שאני יוצא לחו"ל ללמוד".

      בשנת 1963 המריא יחד עם חמישה טייסים ישראלים למרסיי שבצרפת, משם עלו על רכבת לעיר צלה שבגרמניה. שם החלה חוויה מטלטלת במרחק 15 דקות ממחנה הריכוז בברגן בלזן, 18 שנים בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. "ב-1945 עצרה בצלה הרכבת האחרונה של היהודים לברגן בלזן. נגמרה המלחמה, הגסטאפו קפצו מהרכבת, היהודים קפצו מהרכבת ורצו אל היער, ותושבי צלה יצאו עם רובי ציד והרגו את כולם".

      טיסה מעל קורבנות השואה

      "אנחנו יורדים שם ופוגשים את האנשים שהרגו את היהודים", תיאר דגן. "זה לא הסבא שלו, זה אותם אנשים. עכשיו הם מגישים לי קפה ובא טייס גרמני בלונדיני עם עיניים כחולות ולוקח אותנו לבסיס של הרמן גרינג, סגנו של היטלר והקצין הכי מושחת ברייך (במשפטי נירנברג נידון לעונש מוות, אך התאבד בכלא עם כדור ציאניד - א"ב)".

      במשך שנה למד להכיר את שטח הטיסה מעל מחנה הריכוז לשעבר. "אני מסתכל למטה, רואה את הקברים ואומר לעצמי שהיהודים שמתו פה רק לפני 18 שנה לא היו מעלים בחלום הכי פרוע שלהם שטייס יהודי יטוס כאן. אז הבנתי ששום דבר לא חקוק בסלע".

      במהלך השהות עם הטייסים הגרמנים עלו השאלות על תקופת המלחמה. "טסנו לקן הנשרים של היטלר, שאז הוא עוד היה הרוס", סיפר דגן. "הם הסבירו לנו שהייתה קנאה בכישרון היהודי".

      טייס המסוקים וקצין חינוך ראשי לשעבר נחמיה דגן (באדיבות המצולמים)
      "לא היו מעלים בחלום הכי פרוע שלהם שטייס יהודי יטוס עם טייס נאצי". דגן (צילום: באדיבות המצולם)

      עם חזרתו ארצה עבר להתגורר בתל אביב והחל לשרת כטייס מסוקים בטייסת "החרב המתהפכת". זמן קצר לאחר מכן המריא לצרפת כחלק מהמשלחת שיצאה במסגרת קליטת מסוקי הסופר פרלון והקמת טייסת "מובילי הלילה". בעודו נזכר בימי הטיסה על המסוק הצרפתי, הסביר כי "הראשון שחלם על הליקופטרים בצה"ל היה אורי ירום. עוד לפני שידעו מה זה הליקופטר. צחקו עליו, הוא חלם והגשים. מי שכניס את מסוק הסופר פרלון לשדה הקרב היה אליעזר (צ'יטה) כהן, ואחר כך הגיע חיים נווה שהכניס את המסוקים לעולם המבצעים המיוחדים. אלו היסודות של ההליקופטרים".

      בפברואר 1967 השתתף דגן ב"מבצע ירגזי", מבצע משולב של חיל האוויר וסיירת מטכ"ל במהלכו חדרו מסוקי הסופר פרלון לעומק השטח המצרי לצורך איסוף מודיעין. זאת הייתה הפעם הראשונה שצה"ל הפעיל את המסוק החדש במבצע מיוחד, ללא אמצעים לניווט וראיית לילה ועם מספר רב של משתתפים. על חלקו במבצע כטייס משנה קיבל דגן את עיטור המופת.

      52 שנים אחרי, דגן עדיין מסרב לדבר על פרטי המבצע. רק דבר אחד היה מוכן לציין: "בימי המתח הגדול לקראת מלחמת ששת הימים הגיע הרמטכ"ל יצחק רבין לטייסת ואמר לנו: 'מה שאתם עשיתם מציל עכשיו את מדינת ישראל'".

      פטריות עשן, הרס והצלחה

      במהלך מלחמת ששת הימים שירת כקצין המבצעים של טייסת "מובילי הלילה". בימי ההמתנה אחרי הלחימה נערך "מבצע הלם" - פשיטה מוטסת פורצת דרך לעומק שטח מצרים שהסתיימה בהצלחה. הפעולה הנועזת של מסוקי הסופר פרלון התרחשה בשלושה מוקדים שונים בעומק האויב וכללה הנחתת כוחות צנחנים בפיקודו של מתן וילנאי. הכוחות הקרקעיים חיבלו במטרות רגישות, בהן תחנת כוח גשר וסכר תוך חיסול המאבטחים בשטח. הקברניט של אחד המסוקים היה לא אחר מאשר דגן, שצרב בזיכרונו את תמונת את פטריות העשן וההרס שנותר בשטח המצרים שסיכמה את הצלחת המבצע.

      ברקע תחקירים לאחר המלחמה, שקלו בצה"ל רכש של מסוק גדול יותר מהסופר פרלון להרחבת מעטפת הביצועים, בדגש על מבצעים מיוחדים. בתוך חיל האוויר ומחוצה לו התפתח ויכוח על זהות המסוק. בחיל בדוק את מסוק הסי סטליון של חברת סיקורסקי ואת הצ'ינוק של חברת בואינג. לדברי דגן, הצנחנים רצו את הצ'ינוק, אך נווה התעקש על המסוק של חברת סיקורסקי בעיקר בגלל כושר התמרון וההתחמקות שברשותו. ויכוח דומה על זהות מסוק העתיד של חיל האוויר מתנהל גם בימים אלה בין שתי החברות. "אמרתי לנורקין (מפרד חיל האוויר אלוף עמיקם נורקין - א"ב) וגם כתבתי לו: 'אם תקנו את הצ'ינוק זה יהיה צער חייכם'". בזמן כתיבת שורות אלו טרם הוכרע הנושא.

      סיקורסקי CH-53 סי סטליון (אתר רשמי , סיקורסקי - לוקהיד מרטין)
      כעבור חודש כבר לקחו חלק בסדרת מבצעים מיוחדים. מסוק יסעור (צילום: סיקורסקי - לוקהיד מרטין)

      בסוף שנת 1968 עמד דגן בראש צוות שטס לארצות הברית לקלוט את מסוק הסי סטליון - היסעור. אחרי כמה חודשי טיסות שב ארצה והתמנה למפקד גף יסעורים בטייסת "מובילי הלילה". בנובמבר הגיעו על גבי אוניה שני המסוקים הראשונים, וכעבור חודש כבר לקחו חלק בסדרת מבצעים מיוחדים. "אין שום חבלי לידה", תיאר דגן. "מטוס אמין. אחת הסכנות הגדולות שלו שהוא כל כך אמין. כל כך בטוח שהטייס נכנס לאיזושהי שאננות... זה מרווח שיש בו כל כך הרבה אסונות".

      בתערוכת תעופה גרמנית בשנה שעברה נשאל סרגיי סיקורסקי, בנו של איגור סיקורסקי, ממציא היסעור ומייסד החברה, אם אביו דיבר בהרחבה על פעילות המסוק בשירות חיל האוויר הישראלי. קור הרוח של סיקורסקי נעלם כלא היה. על פניו הופיע חיוך רחב, הוא פרש ידיו לצדדים ואמר: "בוודאי. חיל האוויר הישראלי עשה הרבה פעולות אמיצות ומיוחדות עם המסוק שלנו. אבא שלי התגאה בך שצה"ל גנב בשנות ה-60 באמצעות המסוק שלנו את המכ"ם הרוסי ממצרים".

      "או שאתה לוקח, או שמפציצים"

      מבצע "תרנגול 53" לגניבת המכ"ם נערך בדצמבר 1969, כשברקע התנהלה מלחמת ההתשה שגבתה את חייהם של מאות חיילי צה"ל. באותם ימים ניסו בחיל האוויר לעצור את הטילים הסובייטים שהוצבו במרחב המצרים. כפתרון העלו שלל אפשרויות, בהן פגיעה בטילים, במכ"ם של סוללות הטילם או במכ"ם האזורי שזיהה ממרחק רב את החדירה של המטוסים. חיל האוויר תקף את המכ"ם, אך הוא לא חדל לעבוד.

      "יום אחד, סמל במודיעין בשם רמי שלו גילה משהו בפינה של צילום אווירי לפני התקיפה", שחזר דגן. חייל המודיעין ציין כי העצם בתמונה הזכיר לו גג סוללת מכ"ם חדשה שהגיעה זמן קצר לפני כן מרוסיה למצרים. "העיפו אותו מכל המדרגות, הוא התעקש ובסוף התחבר אליו קצין מודיעין. שלחו עוד גיחת צילום ומתברר שהמצרים עשו מכ"ם דמה - שמו מכ"ם דמה ולידו חיילים רצים עם עשן. בצד, חמישה ק"מ משם היו שתי משאיות עם מכ"ם סופר משוכלל בלי הגנה מסביב שאף אחד לא יגלו והנה גילינו".

      דגן שחזר כי הרעיון היה להפציץ את המכ"ם, אך חייל המודיעין הציע להרים אותו באמצעות מסוק היסעור. במטה חיל האוויר החליטו לפנות לטייס בעל שעות הטיסה הרבות ביותר על היסעור באותם ימים ולהתייעץ איתו על יכולת ההרמה בשטח מסוכן רווי בסוללות טילי קרקע-אוויר. "אני מקבל טלפון, פרי שהיה מפקד הטייסת אמר לי שיש פה רעיון להרים את המכ"ם", תיאר. "שאלתי מה המשקל, אמרו לי 2,300 ק"ג. עשיתי את החישוב והמשקל שאני יכול להרים הוא 1,900 ק"ג".

      לאחר שתיקה העביר מפקד הטייסת את ההחלטה לידי דגן. "חיים בר לב (הרמטכ"ל דאז - א"ב) אמר: 'תעזוב אותו מהבעיות שלך'. תחליט מה שתחליט - תגיד כן אתה לוקח, תגיד לא אנחנו מפציצים. אמרתי מיד: 'לוקח'".

      טייס המסוקים וקצין חינוך ראשי לשעבר נחמיה דגן (באדיבות המצולמים)
      "זה היה תלוי בכישורים שלי וביכולת של המטוס". דגן (צילום: באדיבות המצולם)

      למרות הוראות היצרן, חיל האוויר יצא למבצע. "יום שישי בערב, אנחנו בראס סודר (עיירה בדרום-מערב סיני - א"ב), מסוקי סופר פרלון מנחיתים כוח צנחנים. הרבה רעש ומהומה. הם חתכו את המכ"ם והכינו כבלים. אני בא בגישה לנחיתה ורואה הבזקי אור, בטוח שיורים בי. בדיעבד מתברר שאלו מצלמות שהצנחנים הביאו. אני מתחבר ומתחיל להרים את המכ"ם. קודם כל אני מרגיש כבלים נקרעים... אני מסתכל במד המשקל ומגלה שהוא שוקל ארבעה טון ומאה ק"ג - זאת אומרת יותר מכפול ממה שהמטוס יכול להרים".

      "זה היה תלוי בכישורים שלי וביכולת של המטוס", הסביר דגן כיצד התמודד ברגעי המתח. "תוך כדי שאני יוצא מהמצב הזה נדלקות לי כל הנורות. מערכת הידראולית אחת הלכה. החוק אומר שכשאתה מאבד מערכת אחת ביסעור אתה חייב לנחות מיד ולכבות את הכול, כי אם המערכת השנייה הלכה אתה אפילו לא יכול לנחות, כל ההגאים קופאים ואתה מתרסק. חצי שעה חלפה מהרגע שדיווחתי עד הרגע שנחתתי. אחר כך עלינו לראות מה קרה, שני צינורות שלא שמו ביניהם בידוד, זה מה שקרה...".

      הצבא המצרי הוכה בתדהמה. היה זה אובדן טכנולוגיה יקרה ומסווגת עבור ברית המוצעות, שבאותם ימים ניהלה קרב מוחות ומרוץ חימוש עם ארצות הברית. שבוע לאחר שמהנדסים ישראלים בחנו את המכ"ם הסודי, הוא הועבר למחקר בארצות הברית.

      "ידעתי שתבואו לקחת אותי"

      המבצע המיוחד הבא בו השתתף דגן התרחש בסוף חודש יוני 1970. בעת שמטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי תקפו סוללות טילים של צבא מצרים, שניים מהמטוסים נפצעו וצוותי האוויר צנחו בשטח האויב. שלושה מהם נפלו בשבי ורק הנווט דוד יאיר הצליח לחמוק מחיילים מצרים ולהסתתר, תוך שהוא מפעיל את מכשיר ה"רינה" להעברת מיקומו.

      במהלך נופש באשקלון הוזנק דגן לטייסת לטובת חילוץ הנווט. "אני מסתכל על המודיעין... חשבתי לעצמי סתם עוברים את התעלה ומתים, כי הוא נפל בלב הדיביזיות המצריות. למרות זאת אני טס לדבר הזה", סיפר על ההכנות לטיסה המסוכנת. "אנחנו טסים לרפידים (בסיס חיל האוויר בחלקו המערבי של סיני - א"ב) ובדרך אומרים לי לעצור. מפקד הבסיס נתן הנחיה שמי שיטוס איתי זה הטייס יוסי תרון, ולא נווט. אחר כך אני מקבל עוד טלפון וביקשו שאקח את כל השמות והמספרים האישיים של האנשים על המטוס ואשאיר אותם לפני הטיסה. אמרתי תשמעו, עד כאן. הבנתי מה אתם חושבים על הטיסה הזו. מזל שאתם לא מבקשים לשאול איפה אנחנו רוצים להיקבר".

      "אני טס בגובה של 15 רגל מחשש שיגלו אותי וישגרו טילים, יסעור ריק לתוך שטח", שחזר. "אני ממשיך לטוס לתוך החושך, ואנחנו רואים מחט שמקבלת קריאות מהמכשיר של יאיר. טסים 20 דקות וכשאנחנו עוברים מעל הראש שלו המחט מראה שהוא מאחור. בלב הצבא המצרי מסתובב יסעור ומייצר ערימת ענן אבק מואר ומחפש. יאיר תפס מקום רחוק, הוא היה חכם ועשה עבודה טובה. ואז אנחנו מסתובבים ולא מוצאים אותו. בקטע מסוים אני רואה שהמחט הפסיקה להגיב ואני מבין שהוא מנסה לדבר איתנו".

      כשהצליחו לאתר את יאיר, נחת המסוק לאחר סיבובים ותמרונים רבים באוויר. "קיבלתי ורטיגו. זו תחושה נוראית", אמר דגן. "אמרתי לטייס המשחק שלי שהוא לוקח, ואז הבנתי כמה הייתה החלטה נכונה של מפקד הבסיס להציב לידי טייס ולא נווט". כשיאיר עלה על המסוק, "הדבר הראשון שאמר היה: 'ידעתי שתבואו לקחת אותי'. זה הצבא שלנו, יש דברים שאתה עושה שהם יותר חשובים מהחיים שלך וזה היה אחד מהם. חייל שיודע שהוא יכול למות מאיבוד דם כי אין מספיק רופאים יילחם אחרת מחייל שיודע שיעשו הכול כדי להגיע אליו לנסות להציל אותו. יש הבדל עצום".

      טייס המסוקים וקצין חינוך ראשי לשעבר נחמיה דגן (באדיבות המצולמים)
      סיכת טנק מתחת לכנפיים. דגם (צילום: באדיבות המצולם)

      חודשיים לאחר מכן הקים את טייסת "דורסי הלילה" בבסיס תל נוף. בהמשך, במהלך ניסוי התרסק דגן עם היסעור אל הקרקע וניצל בנס. הוא הפך למומחה המסוקים של החיל, ובמלחמת יום כיפור היה צמוד למפקד החיל בני פלד ולרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר.

      אחרי המלחמה סייע בפיתוח עולם המסוקים בחיל האוויר. למרות התעקשות בצמרת החיל, התעקש דגן על רכש מסוקי קרב. "אחרי שהתרסק סופר פרלון בחרמון, אני ובני פלד שטפנו כלים והוא אמר לי: 'החלטתי לקנות שש קוברות (מסוקי קרב - א"ב) לצורכי חיל האוויר. קחו ותפתחו את זה".

      דגן קיבל לידיו אתגר חדש. באותו שנים ייעודו המרכזי של מסוק הקרב היה ציד אחרי טנקים, ולטובת הלימוד החליט הטיס לעבור לחיל השריון למשך שנה. במהלך התקופה סיים קורס הכשרה על טנק, קורס מפקדי טנקים, קורס קציני שריון, קורס מפקדי פלוגות שריון ולאחר מכן גם את קורס מפקדי חטיבות שריון. "רציתי לדעת איך טנק עובד", הסביר דגן. "אמרו על חיל האוויר שזה חיל זר אבל ידידותי לצה"ל. התחלתי כמו חייל עם דרגות אלוף-משנה - בבוץ, בקור, ברמת הגולן, הלכתי עם כנפיים ומתחת סיכת טנק".

      בהמשך הועלה לדרגת תת-אלוף ומונה למפקד היחידה לשיתוף פעולה בין כוחות היבשה והאוויר. בשנת 1985 החל לשמש כקצין חינוך ראשי. בתום כהונתו קיבל הצעה לשרת כאלוף שני באגף המבצעים במטכ"ל, אך סירב וסיים את שירותו הצבאי.