בתוך המולת המתקפות המוצדקות עליו, כשבמוקד שיחת התן-וקח שלו עם נשיא אוקראינה, היה השבוע לדונלד טראמפ רגע של נחת. הוא ניצח על טקס הבאתו בבריתו של ג'ורג' וושינגטון אבינו של גנרל מארק מילי, היו"ר החדש של המטות המשולבים בפנטגון - בכיר הקצינים בצבא האמריקני, אם גם לא מפקדם העליון, סמכות השמורה לנשיא.
מילי, שהיה עד עתה ראש מטה זרוע היבשה, הגיע לגמר המועמדות ליו"ר בחורף שעבר, אך הפסיד שם לראש מטה חיל האוויר, גנרל דייוויד גולדפיין. כך אצל שר ההגנה דאז, ג'יימס מאטיס, כהמלצה לטראמפ. אבל טראמפ ניער את הדירוג והזדרז להודיע שבחר במילי. דומה, אך הפוך, למעשה שהתרחש במקביל במינוי רמטכ"ל צה"ל, כאשר אביגדור ליברמן כפה את רצון שר הביטחון על ראש הממשלה בנימין נתניהו והכתיב את מינוי האלוף אביב כוכבי; נתניהו רצה במועמד אחר, מזכירו הצבאי לשעבר איל זמיר. ימים מעטים לאחר ההודעות על מינויי מילי - תשעה חודשים מראש - וכוכבי התפטרו השרים מאטיס וליברמן מתפקידיהם.
גולדפיין, אילו התמנה, היה היהודי הראשון בתפקיד הקצין מספר 1. לא אובחנה נימה אנטישמית ברתיעת טראמפ ממינויו, אף שבקרוב צפויה להסתנן רוח רעה לציוצים נגד הקשים ביריבי הנשיא - יו"ר ועדת המודיעין בבית הנבחרים אדם שיף, יו"ר ועדת המשפט שם ג'רי נדלר, מנהיג הסיעה הדמוקרטית בסנאט צ'רלס שומר, ראשת המיעוט בוועדת המודיעין בסנאט דיאן גולדמן ברמן פיינסטיין (שמה המלא, לכבוד בעליה בעבר ובהווה).
העדפת מילי התבססה אצל טראמפ בעיקר על חיבה אישית ועל דרישתו המופגנת של הגנרל מפקודיו להתייעל ולחסוך, אך התוצאה משפיעה על המדיניות. מילי יוצק יסודות תורתיים המשתלבים היטב בתחושות הבטן של טראמפ, בעד התקפלות צבאית מהמזרח התיכון ונגד מלחמה עם איראן. במועצות הממשל, יו"ר המטות רק ממליץ, אך כך גם השרים, ומחליט יש רק אחד. לטראמפ חשובות הופעותיו המשכנעות של מילי בקונגרס, בשימועים משודרים. נוח לפוליטיקאי להסתתר מאחורי גבו הרחב של לוחם ותיק, רבוע לסת ועטור סרטי מערכה בצנחנים ובכוחות המיוחדים (וקצרצרות גם בכוח הרב-לאומי בסיני).
מילי מטיף להימנעות מהתנגשות קרבית באיראן מפני שהיא תסיח את הדעת והמשאבים מהמשימה העיקרית - התכוננות לעימות עתידי עם היריבות הגדולות סין ורוסיה. זה מקרה פרטי, עכשווי, של השקפתו הכללית, המסתייגת ממלחמות ברירה שסופן מי ישורנו. ההשקפה מנוסחת באזהרה מפני ארבעה מיתוסים: שהמלחמה תהיה קצרה (כך הישלו עצמן מעצמות אירופה לקראת שתי מלחמות העולם), שהיא תנוהל ממרחקים (בעוצמה אווירית, טילית וימית בלבד, ללא צורך בכוחות יבשה), שבניין הכוח יוכל להיעשות במרוצת המלחמה (מי שלא טרח בערב שבת יאכל איכשהו בשבת) ושישתתפו בה צבאות בלבד (בהקשר האמריקאי, במיוחד בקו הראשון, רק שכירי קבע וקצת מילואים לפרנסתם כתומכי לחימה) - צבאות, להבדיל מאומות, חברות, אזרחים, עורף.
המגמה הנסוגה של טראמפ-מילי מהמתיחות המלאכותית עם איראן שחולל טראמפ בשנתיים וחצי הראשונות לנשיאותו, כהתרסה כלפי קודמו ברק אובמה ובעידוד נתניהו, מקרינה מיידית על צה"ל. אם שד הגרעין יוחזר לבקבוק ההסכם מ-2015, ולו גם כשמודבק על הבקבוק הלוגו של טראמפ או כשתכולתו נמזגת לצנצנת כדי להתכחש למהותה, תיחסך מישראל חזית רדומה, מיותרת, שאיימה להתעורר.
ולא שחסרים לצה"ל אתגרים. הוא דרוך בצפון, במזרח, בדרום ואם לשפוט לפי קבוצת הקצינים שנראתה לאחרונה בקרייה בדרכה לבניין המטכ"ל - מפקד חיל הים אלי שרביט, ראש חטיבת המבצעים יניב עשור ומפקד שייטת 13 אל"מ ד' - כשהיא צופנת סוד, גם במערב. 360 מעלות, חישב קצין בכיר את גזרת האיומים הפעילים, כשבאותה עת מוכרח הצבא גם להיבנות לעשור הבא ואף מעבר לו, לטפח את אנשיו ולשמר את המעולים שביניהם.
זה 70 שנה, מאז תום מלחמת תש"ח בתש"ט, כמעט ולא עמדה ישראל בפני מצב כזה, מבחינת החזיתות, אף שאין להגזים בעוצמת חיזבאללה, חמאס וכוח קודס האיראני בסוריה, לעומת צבאות ערב של שנות ה-50' עד ה-80'. בהנחיית כוכבי, חזרו בצה"ל וחקרו את מאפייני מלחמות העבר, כדי להסיק אם מי מהם ישים להווה. נסקרו "קדש", ששת הימים, יום הכיפורים, לבנון והמערכות התת-מלחמתיות הבאות.
איום הייחוס המירבי, "מקרה הכל", לא התממש מעולם. הוא התקרב לכך במפקדה הערבית המאוחדת מצרים-סוריה-ירדן ערב מלחמת ששת הימים. שני שלישים ממנו, בניכוי ירדן, מתחו עד קצה היכולת את שרירי ישראל ועצביה בסוף השבוע הנוכחי לפני 46 שנה. בכל המקרים האחרים לא היה איום קיומי, אלא מטרד. מתיש, מקיז, מערער, אך עדיין מטרד. במלחמת ההתשה, בסוף שנות ה-60', עבר הדגש ממרדפי הבקעה להפגזות התעלה. הנטל הכבד רבץ על מחזורים מסוימים של חיילי חובה, יחידות מילואים וקצונת קבע, אך לא על ישראל כולה.
כוכבי קיבל ח"ח - לא חיזוק חיובי, כי אם חמאס-חיזבאללה. נוצרו משוואות בעייתיות. חסן נסראללה האמין שאירגונו חסין בביתו ושישראל תפעל רק בנתיבים המובילים ללבנון ותירתע מתקיפה ישירה ורועשת שתזמין גמול. חמאס, שתחילתו לפני שלושה עשורים כתנועת התעוררות דתית ורוחנית, חברה ורווחה, הולך וחוזר לשורשיו תחת כובד אחריותו השלטונית לשני מיליון עזתים - פי שלושה ממספר היהודים בישראל בהקמתה. זו בשורה חיובית בהיבט אחד, של הסיכוי להגיע עם חמאס להסדר רגיעה ארוכת טווח, אך שלילית בהיבט אחר, של רפיון גובר באכיפת מרות על הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וביתר מיקוד על סוררים בעלי שררה בתוכו, דוגמת מפקד החטיבה הצפונית בהא אל-עטא.
מקרה אל-עטא, שאינו נשמע למפקדיו בג'יהאד ועוד פחות מכך למתחריו בחמאס, הוא סוג של טרור בודדים, אבל בודדים החמושים ברקטות ולא רק בסכינים. אריק ברבינג ("האריס"), לשעבר ראש מרחב ירושלים והגדה המערבית בשירות הביטחון הכללי, מתאר - בעזרת סרן אור גליק - במאמר מאלף בכתב העת הצבאי "בין הקטבים" את התמודדות השב"כ עם הסכינאים ונהגי הדריסות באירועים שהחלו לפני ארבע שנים ושקוטלגו במערכת הביטחון תחת הכינוי "גודל השעה". על השב"כ, כמו גם על פיקוד המרכז, אוגדת איו"ש, אמ"ן והמשטרה היה לעדכן את היערכותם ותובנותיהם בעולם חדש, דיגיטלי ורווי רשתות חברתיות ומצלמות אבטחה. המעקב אחר חמאס לא הועיל להתרעה מפני יחידים שהתעוררו ללא הכנה לבוקר של פיגוע. התרכובת של דת, דם, דמים - הקנסות האוויליים שהטיל טראמפ על הרשות הפלסטינית - והתקדרות האופק המדיני היוו תשתית לפיגועים קשי סיכול. דוגמה לטיפשות ישראלית, כשהדרג הפוליטי סירב - גם בלחץ משפחתי - לשעות לאזהרות מקצועיות: פרשת המגנומטרים בהר הבית לפני שנתיים, שתחילתה ברצח שוטרים ושסופה בפיגוע בחלמיש.
השב"כ וצה"ל מסכלים מאות פיגועים. הכשלונות היקרים נמדדים בשברי אחוזים. בסדקים שבין המאמצים העיקריים חומקים לעתים איומים ישנים, שנחבאו אך לא נעלמו. כשנרצחה רנה שנרב, הצביעו הכל - בביטחון, בפוליטיקה, בתקשורת - על אחריות חמאס, בהכוונה מעזה. אבל בשבוע שעבר, רגע אחרי שתא"ל ערן ניב הזדכה על הגדה והטיל אותה לחיקו של יניב אלאלוף, התברר שהפיגוע הוא מעשה ידי חוליה של החזית העממית, מעין הד נשכח מהסיקסטיז.
מעצרו של ראש החוליה, החשוד העיקרי, בוצע בידי הימ"מ, תחת מעטפת כללית של חטיבת בנימין, אך לא למשטרה ולא לצבא היה כל קשר לפציעתו הקשה של העציר בחקירת שב"כ. למזלם של הקרבנות העתידיים של נקמת מותו, הוא אושפז, טופל והתאושש. האירוע המחיש את אזלת-היד של פרקליטות המדינה בבואה לחקור את החוקרים. מבת"ן, הממונה על בדיקת תלונות נחקרים, התגלה כבעבר כראשי-תיבות של מנוחה, בטלה, תנומה. כשראשת מבת"ן עד אשתקד, אל"מ במילואים בפרקליטות הצבאית (שנודעה כתובעת במשפטו של מפקד אוגדת עזה צ'יקו תמיר) חיפשה כוח-עזר, היא פרסמה קריאה לסטודנטיות היודעות להבחין בין עיקר לטפל. כנראה שלאחר האיבחון זורקים במבת"ן את העיקר ומתרכזים בטפל.
כוכבי התמחה, בתפקידיו כאל"מ וכתא"ל, בלבנון ובעזה. בגדה הוא לחם, ב"חומת מגן" ומשני עברי המבצע, אך לא משל, בתושבים ובמתנחלים. יועצו הקרוב לתחום רגיש זה הוא אלוף פיקוד המרכז נדב פדן, שהוא לכל תכלית מעשית סמנכ"ל הצבא, או סגן הרמטכ"ל, לסוגיות טעונות הדקויות של הגדה ואוכלוסייתה.
כמי שהיה עוד כראש חטיבת המבצעים לפני עשור חבר בצוות שהוביל מתקופת גבי אשכנזי סגן הרמטכ"ל (דן הראל, בני גנץ ובהמשך יאיר נווה, גדי איזנקוט וכך הלאה) להתכוננות לקפיצה למי התהום של התמודדות עם הגרעין האיראני, וכראש אמ"ן שהנפיק מדי שנה את ההערכה הממעיטה בסכנת המלחמה, נתקל כוכבי לפני תשעה חודשים במציאות חדשה - סבירות גוברת להתלקחות בו-זמנית בשתי חזיתות או יותר. וכמו שמתריע מקבילו האמריקני, גלומה בכך סכנה נוספת, של התמקדות יתר ביומיום על חשבון המחרתיים.
לפני שבועות מעטים התארח במשרדו של כוכבי גנרל ג'ון מארי, מפקד פיקוד עתידים של זרוע היבשה, מחמל-עינו של גנרל מילי בתפקידו הקודם. על השולחן הונחה תקרובת צנועה, כולל קוביות שוקולד - כשר, פרווה - שעטיפתן נושאת את סמל הרמטכ"ל. לכל רוחב הקיר, מאחורי גבו של כוכבי, התנוסס תצלום של עמק יזרעאל ממצפה פסלו של אלכסנדר זייד ליד בית שערים, במקרה גם נוף ילדותו של מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין.
לזר אדיב או אדיש, שאינו יודע לשאול, יכול השומר האגדי זייד להיראות כעוד מפקד פרשים ממלחמת האזרחים, איזה ג'ב סטיוארט על סוסו בריצ'מונד, וירג'יניה. לכוכבי, שזייד וחבריו הם גיבורי הספר הראשון שקרא, "אנשי בראשית" של אליעזר שמאלי, העמק ובר גיורא והשומר, ההתיישבות העובדת וההגנה והפלמ"ח, יחידה 101 וגדוד 890 של פעולות הגמול הם תמצית הישראליות והגחלת שהביאה אותו לצנחנים והשאירה אותו בצבא. מי שיסתקרן לפענח מרקע זה את השקפת העולם של כוכבי, על ישראל מאין ולאן, יתבקש להתאזר בעוד שלוש שנות סבלנות ורבע.
מארי הוא בן מחזורו של כוכבי, גיוס 1982, בהבדל חשוב אחד - בצבא האמריקני שירותם של בוגרי אוניברסיטה (אזרחית או ווסט פוינט, לא משנה) נחשב מרגע ההסמכה לקצונה, לא מהחיול בבקו"ם. בשנתון של כוכבי היו מפקדים מוכשרים ושאפתנים נוספים, בצנחנים ובגולני ובשריון - גל הירש, צ'יקו תמיר, סמי תורג'מן. כל אחד מהם היה מסוגל לטפס לעמדות הגבוהות ביותר. תקלות או תחרות חסמו אותם, עד שלבסוף שרד מאותה שנה ראשונה של מלחמת לבנון כוכבי לבדו.
מארי קיבל ממילי פיקוד חדש, פשוטו כמשמעו. תריסר אנשי צוות שתפחו בתוך שנה ל-24 אלף, תקציב חומש של 30 מיליארד דולר, מיקום מחוץ לבסיס צבאי - באוסטין, בירת ההשכלה וההיי-טק של טקסס - והנחיה לחשוב קדימה ולהמריא אל צרכי העתיד. חידוש שבעצמו אינו כה חדש: בסוף שנות ה-90', אחרי המלחמה הקרה ולפני 11 בספטמבר, ניסו מפקדיהם של מילי ומארי להיפטר בזהירות מאבני-הריחיים של המורשת וליילד את "הצבא שלאחר הבא". הניסוי נגנז באפגניסטן ובעיראק.
גם לכוכבי, שנעלב כשלדעתו מייחסים לו שגרת מחשבה - לו, פורץ הקירות, מנחית מסוק הפינוי המדומה בגבול לבנון (מה שעשה לראשונה בתקרית קודמת, כשהיה מפקד הצפון והאלוף הנוכחי אמיר ברעם פיקד על אוגדת הגליל 91) - יש פיקוד עתידים. בהתחשב בסדרי-הגודל השונים של שני הצבאות ובעובדה שכסף אמריקני מממן את ישראל ולא להיפך, צה"ל מסתפק בגוף-מטה רזה, שילו"ח (שיטות לחימה וחדשנות). על מפקדו, ניב, שהתמנה כשמייסד שילו"ח הדי זילברמן הוסט לדובר צה"ל (מה שלא יפריע לו להתקדם במטכ"ל, לפי תקדימי גנץ וכוכבי שהתנדבו לפקד על אוגדות שחסרו פתאום מפקדים), הוטל ללקט אליו את ביצי החדשנות מהלולים הנפרדים של הזרועות, האגפים וגורמי המחקר והפיתוח במערכת הביטחון. הסגל ההולך ונבנה בשילו"ח כולל גם חיילים צעירים, בני הדור שידע רק את ג'ובס וצוקרברג, שאותרו פרטנית וביניהם מי שנאבקו על שירות בתחביבם-מקצועם עד כדי נכונות להיכלא. ייתכן שימוקמו בסביבה אזרחית, בחלל עבודה משותף ולא בנוף המוכר של המשרדים הצבאיים.
מרכז הכובד
הקו המנחה של כוכבי ראוי לכותרת "קפדהו וחדשהו". קפדהו, לא בהכרח קפד ראשו - שם השיקול הוא תמיד האמנם ראש היריב הוא רק אויב מר, או גם בן-שיח אפשרי, והאם יורשו עלול להיות יעיל ממנו, ואיך תהיה תגובת הארגון או הצבא שקופד בחזית, בעורף ובחו"ל. קפדהו, במובן של שלילת היכולות ממרכזי הכובד.
כשלעצמו, המיקוד במרכז הכובד אינו חידוש, לא בצה"ל ולא בעולם. זהו הרי מונח שנדון ונדוש, מבית-מדרשו של ההוגה הצבאי קלאוזביץ במאה ה-19, כחלופה להסתערות חזיתית מגושמת במגמת כיבוש שטח - עד וכולל בירת האויב - והשמדת כוחות. פגיעה במרכז כובד אינה נזירית, היא עשויה גם להמית, אך כוונתה העיקרית למוטט. לצד שיתוק היכולת של האויב יבוא גם ביטול רצונו; הוא יוכנע ובכך יוכרע.
מבצע "מוקד" של חיל האוויר ביוני 1967 פגע במרכז הכובד של צבאות ערב - האוויריה שלהם, שבלעדיה היו כוחות היבשה בסיני ובגזרות הנוספות חשופים ונחותים. במלחמת יום הכיפורים ויתר אנואר סאדאת לכאורה על מאמץ לפגוע במרכזי הכובד של צה"ל, כי צליחת הסואץ התבצעה לרוחב כל החזית. למעשה, זה היה מימוש של תורת קלאוזביץ בשני ממדים. מבצעית, הטילים נגד מטוסים ונגד טנקים קיזזו את העוצמה האווירית והמשוריינת של צה"ל, אך חשובה עוד יותר הייתה ההשפעה האסטרטגית, בערעור אמונם של חיילים ואזרחים בתורת הביטחון ובתבונת ההנהגה המסרבת להמיר שטחים בשלום.
מגוון מרכזי הכובד שעליהם חותר כוכבי להתנפל, כדי לשלול את היכולות ואת הרצונות, אינו מפתיע. סוגים שונים של נשק, יחידות, מערכי פיקוד ושליטה. החידוש שאליו הוא שואף מתבטא יותר ב"איך" מאשר ב"מה". בצוותי הקרב החטיבתיים, למשל, המשלבים שריון, חי"ר, הנדסה ומעטפת מודיעינית ואווירית, תכלית התמרון היבשתי תוארה לרוב כהבקעה לעומק השטח וכיבוש או כיתור יעד. בעיני כוכבי, זאת החמצה של מהות האויב החמקמק והעירוני. לא הרי כיתור ארמיה 3 בסיני, הרעבתה והכנעתה, כהרי כיתור עיירה בלבנון או שכונה בעזה. הלחימה משם תימשך, אם צה"ל לא ייערך מראש להילחם ברבי-קומות וברחובות ובמנהרות. "עזה בידינו" עלולה להפוך ל"אנחנו בידי עזה", איך לעזאזל יוצאים מכאן.
הצטברות הסימנים המעידים הביאה את כוכבי, בסמוך לכניסתו לתפקידו, להערכה שמניעת מלחמה בתקופתו רצויה אך אינה ודאית. לשיטתו, כל הפעולות המבוצעות במב"ם, המערכה שבין המלחמות, נדרשות לסיכול איומים שתיקתוקם שיקף פיצוץ מיידי. הסיכון שפעולות אלה עצמן יחוללו את המלחמה קיים ונשקל, אך משני בעיניו לחיוניות הסיכול. המהלומות שאמורים חיל האוויר ושאר מערכי צה"ל להנחית אמורות להיות חזקו"ת - חזקות, זולות (בנפגעים ישראלים), קצרות ותכליתיות.
בצוותי החשיבה שכינס עם 20 אלופים ו-70 תת-אלופים (וקומץ אלופי-משנה מרכזיים) ייחס כוכבי חשיבות עליונה למהירות השגתה של ההצלחה החד-משמעית. 51 הימים של צוק איתן נזכרו כגירוי לנדר "לא עוד".
הצד השני של מטבע לא עוד הוא עדיין לא. כדי להגיע למלחמה הקצרה מעדיף כוכבי לעשות כברת דרך, וקצרי-רוח יאמרו, דרך ארוכה. לא מלחמה עכשיו: צה"ל מעוניין לפגוש את המלחמה, אם תתרגש עליו כתוצאה של מדיניות ממשלת ישראל או שכנותיה, בתוך העשור הבא ולא בעיצומו של תהליך מעבר בין שתי תוכניות רב-שנתיות, "גדעון" של גדי איזנקוט ו"תנופה" של כוכבי.
הנסיבות הפוליטיות הייחודיות של השנה החולפת הפכו את רב-אלוף כוכבי לשחקן-מפתח בנבחרת שהרכבה ומאמנה אינם ברורים. יחסי העבודה שלו עם נתניהו תקינים. כל מה שבוצע ביעבע מהמלצות כוכבי, בעקבות עבודת-המטה של קציניו, לאישור הדרג המדיני. מה שלא רצה, לא הוצע, ומה שלא בוצע - כולל אותה כמעט מלחמה ערב הבחירות - משמע שלא הוצע, בידי הצבא.
נתניהו הוא, עד להגשת כתב האישום נגדו או להרכבת הממשלה או שתיהן כאחת, הממונה הפוליטי הישיר היחיד על הרמטכ"ל, בכפוף לקבינט. יש בכך נוחות תפעולית. מסורבל וממושך יותר לאשר תוכניות אצל ראש חטיבת המבצעים, ראש האגף שמעליו, הרמטכ"ל, שהב"ט, רה"מ. מיזוג השר והראש יוצר חיסכון משמעותי בחבורת פיקוד שלילותיה וימיה נשזרים לרצף אינסופי, רובו סמוי מהעין האזרחית, של תכנונים, תרגולים, אימונים ומבצעים.
רמטכ"ל תקיף ומעורב - ולא כל קודמיו היו כאלה - פורח כאשר ראש הממשלה הוא גם שר הביטחון. ידין ודיין אצל בן-גוריון. רבין אצל אשכול. רפול בשנה של בגין בין ויצמן לשרון. ברק וליפקין-שחק אצל רבין. פחות מכך, מופז אצל ברק. ועכשיו, כוכבי אצל נתניהו.
תיאור המלחמה כממלכת אי-הוודאות קצת מקפח את הפוליטיקה: היא-היא הממלכה, או שמא הג'ונגל, של העמימות וההפתעות, באיוש ובתקציבים ובמהלכים. בתוך שבועות מעטים עשוי כוכבי להתערות במכרים ישנים וחדשים, מנתניהו וליברמן עד גנץ ואשכנזי. אם מי מקודמיו, כיום בכחול לבן, יתפקד מעליו כראש ממשלה או כשר ביטחון, טבעי שיהיה לו קל יותר בשפה משותפת בין אנשי מקצוע, אך אולי גם קשה יותר כי רמטכ"ל בדימוס עלול להביא איתו עמדות נושנות, מקובעות, שיתחככו עם חדשנותו המוצהרת של הרמטכ"ל המכהן.
כוכבי מתוחכם מכדי לעלות על מוקשים פוליטיים. הוא לא יקדים את המאוחר ולא יזדהה עם צד זה או אחר במחלוקת העשויה להפוך לממשלה משותפת שתושיב את היריבים העיקריים בקבינט. בשם אחדות הפיקוד, הסמכות והאחריות יש לו כרגע ממונה אחד, החבר של טראמפ. כוכבי נועד עם נתניהו בשלושה, בנוכחות המזכיר הצבאי תא"ל אבי בלוט, שהיה רב-סרן בצנחנים בימי המח"ט והאוגדונר כוכבי. יש ובלוט מתבקש להניח להתייחד, ורק שניהם יודעים מה נאמר ביניהם. אבל יחד עם נס הרמטכ"ל מקבל כל רב-אלוף טרי מקודמו עצת זהב, כנוגדן מפני תמימות: להקפיד שהרשמקול, עד אילם, ימשיך להקליט.