הניצחון של הקומוניסטים במלחמת האזרחים בסין היה כמעט אנטי שיא כשהגיע, מבחינת העולם שבחוץ. מלחמת האזרחים הייתה בת עשרות שנים - גם אם סופרים מנפילת הקיסרות הסינית ותחילת מלחמת הכל בכול, או מאז שהקומוניסטים החלו במלחמתם נגד הממשלה הלאומית של צ'יאנג קאי שק - עד שהיא כבר הייתה חלק מהכותרות הפנימיות, אלה של שאר העולם.
היא נבלעה במהלך השנים בכותרות על המשבר הגדול, עליית הנאצים, מלחמת האזרחים בספרד, פלישת יפן לסין, ומלחמת העולם השנייה. אחריה החלה המלחמה הקרה, המצור על ברלין, אך בסין המשיכו להילחם עד שלפני 70 שנה, ב-1 באוקטובר 1949, המלחמה הסתיימה. נאמני צ'אינג קאי שק נמלטו לטייוואן - כשני מיליון בני אדם, כבשו את פורמוזה, כפי שנודעה אז, והכריזו שסין היא חלק מפורמוזה והם ממתינים לאיחוד. הצהרה נמהרת, שהיום מן הסתם אזרחי טייוואן מצטערים עד מאוד שלא הכריזו אז על התנתקות מסין ומנעו את המשברים הנוכחיים.
באותו הזמן, מאו דזה דונג ואנשיו נכנסו לחצר הקיסרית. מעצמה קומוניסטית שנייה קמה והמערב נכנס לפאניקה משתי סיבות. האחת הייתה המחשבה על שתי מדינות הענק - ברית המועצות וסין, עתירות אוכלוסיה ושטח, העומדות לכרות ברית איתנה על בסיס האידיאולוגיה המשותפת. המונוליט הסובייטי-סיני, קראו המדינאים והדיפלומטים המערביים לברית הזו.
ואולם, לא הייתה באמת ברית. היו יחסים חשדניים, לעתים טובים יותר, ולעתים מלחמות גבול ומאבק. זה כלל מאבק אידיאולוגי כשחינה של ברית המועצות סר סופית, גם בעיני אינטלקטואלים מן השמאל בפריז, והם עברו להעריץ את מאו, פשוט ההליכות, האיכר המוביל את סין לגן העדן הסוציאליסטי. או כך לפחות הם חשבו אז.
הסיבה השנייה לבהלה הייתה השאלה איך ייתכן שהאיכרים הטובים, שמיסיונרים אמריקנים בעלי כוונות טובות לימדו אותם על ישו וקפיטליזם, פנו לקומוניזם עוכר האל. התשובה הייתה ברורה - קונספירציה אדירה. אנשי משרד החוץ, מומחי סין שטענו שמאו ינצח במלחמת האזרחים כי הוא פופולרי ומאורגן יותר לא העריכו שינצח - הם סייעו לו לנצח. בגידה במשרד החוץ. זו הייתה התיזה שהזניקה את הקריירה של ג'ו מקארתי, שהחלה את המקארתיזם.
"מי איבד את סין?", זעקה התקשורת הימנית, בין השאר האימפריה של הנרי לוס, המו"ל של טיים לייף אדירי ההשפעה, בנם של מיסיונרים בסין.
15 שנים אחרי המצעד הארוך, מאו כבש את סין. הוא ירש את הקיסרים והוא עבר להשלטת הקומוניזם על המדינה כולה. ניסיון לעשות את מה שסטלין עשה: להפוך את המדינה הענקית והמפגרת טכנולוגית למעצמה תעשייתית מטילת אימה. הוא ילאים את החקלאות, יעשה את "הזינוק הגדול קדימה", ולימים את מהפכת התרבות כשינסה להשתלט מחדש על המהפכה שרצה. כל אחד מהם יעלה בחיי מיליוני בני אדם.
סין הפכה אט-אט למעצמה גרעינית והיא הגיעה לתיקו מדמם עם ארצות הברית במלחמת קוריאה, מעט אחרי השתלטות מאו על סין. עם זאת, השפעתה הגדולה על העולם תתחיל באמת אחרי מותו של מאו, כשמי שהיה לצדו ובצלו כל השנים האלה, מהמצעד הארוך עד הכניסה לבייג'ינג, דנג שיאופינג, יעלה לשלטון, וישנה את הכול.
70 שנה אחרי כינון המשטר הקומוניסטי, סין חוגגת את ההצלחה שלה. למרות זאת, הדבר היחיד שנשאר מהמאואיזם הוא שהמפלגה הקומוניסטית שולטת במדינה, וראש המפלגה - כיום הנשיא שי ג'ינפינג - הוא יורש לקיסרים מבחינת עוצמתו.
כשבסין יש יותר מיליארדרים מאשר בכל מדינה כמעט בעולם, קצת קשה לזכור שלפני 70 שנה צבא של איכרים מרופטים נכנס לככר טיאננמן כשהם מבקשים להשליט קומוניזם על ארצם ובהמשך על העולם.
