בעלות הברית לא רצו לשחרר את פריז, לפחות לא מפקד כוחות הברית באירופה המערבית, דווייט אייזנהואר, וודאי לא בעיתוי הזה.
כשאנו חושבים על מלחמות אנו חושבים על קרבות הרואיים, על ניצחונות המושגים ברגע האחרון, על אימפריות הקמות ונופלות במסעי מלחמה, בריתות צבאיות מופרות, נשק קטלני וחדיש המשנה הכל. הם כמובן קיימים - אבל הלוגיסטיקה היא קריטית. השלט הישן שכל שיריונר ישראלי זוכר - האדם שבטנק ינצח? אז מה שלא כתוב בשלט הוא שאם לטנק אין דלק ותחמושת אז הוא כלוב ברזל נייח ותו לא.
המשימה של אייזנהואר פשוטה, לכאורה - להביס את הנאצים. למטרה זו הוא רוצה לחצות את הריין, הגבול הטבעי האחרון של האימפריה הנאצית, מוקדם ככל האפשר, ולהגיע לקרבות הכרעה עם הכוחות הגרמנים בחזית המערבית.
כפי שאמר נפוליאון, הצבא צועד על קיבתו. למטרה זו, היה זקוק אייזנהואר לכל ליטר דלק, לכל פחית מזון, לכל פגז תותח שאת כולם צריך להעביר מבריטניה בדרך הים, כשאין לו מספיק נמלים - וחלק ניכר מהציוד אינו מיוצר בבריטניה עצמה אלא מגיע מארצות הברית. הדבר האחרון שאייזנהואר צריך, מבחינתו - וכן הגנרלים שלו, האמריקנים והבריטים, הוא להפנות אספקה יקרה מפז לאזרחים בפריז. הוא היה שמח שהם יתאפקו ויחזיקו מעמד כשהצבאות עוקפים אותם בדהרה לברלין.
הצרפתים ראו את הדברים בעיניים אחרות לחלוטין ומה ששינה את מהלך המלחמה בפריז יהיו כמה גורמים קריטיים. הראשון והחשוב שבהם הוא שכלל לא ברור בשלב זה מי מדבר בשם צרפת. הגנרל שארל דה גול אמנם משוכנע שהוא הדובר בשם צרפת, והוא מנהיג צרפת החופשית, ובשלב זה גם בריטניה וארצות הברית - אמנם תוך רטינות - מגבות את דה גול.
במקביל, קיים משטר וישי, שבשלב זה ברור שהלגיטימיות שלו תסתיים עם הנסיגה הגרמנית, אבל עד לא מזמן ייצגו את רוב צרפת, ולבסוף, וחשוב מכל היו הרזיסטאנס. המחתרת הצרפתית, שהורכבה מגופים שונים, אבל ככל שהמלחמה התקדמה התברר שהגוף החשוב ביותר והמשפיע ביותר הוא הקומוניסטים.
גם בלי זה, מאבק הכוחות המסתמן בין מנגדי הנאצים הצרפתים מלונדון ומתנגדי הנאצים הצרפתים מצרפת היה ברור. הפרס לא היה מי ישחרר את פריז - הפרס היה מי ינהיג את צרפת החופשית. ובהמשך לכך - מי יכתוב, או ישכתב את ההיסטוריה. ושני הצדדים היו נחושים לנצח בקרב הזה.
על כן המחתרת יוזמת את ההתקוממות. ההתקוממות, אגב באה בדיוק במקביל להתקוממות מאד דומה, ממניעים דומים בצד האחר של אירופה, ורשה בירת פולין, שם הארמיה קראיובה - צבא המולדת הלאומי מתקומם כדי לשחרר את ורשה ולא להמתין לצבא האדום, בניסיון לקבוע עובדות בשטח.
ההוראות של היטלר היו ברורות לגמרי - למחוק את שתי ערי הבירה ההיסטוריות האלה מעל המפה. בורשה זה בוצע. בפריז לא. השאלה של היטלר למפקד הגרמני בשטח, הגנרל דיטריך פון קולכיץ "האם פריס בוערת היתה לשם של ספר, סרט ומה לא. פון קולכיץ הימרה את פי מפקדו העליון, לא ביצע את הפקודה. לימים אמר שלא רצה להיכנס להיסטוריה כאדם שהחריב את העיר היפה בעולם. ייתכן. ייתכן גם שהוא הבין היטב שהמלחמה תסתיים בקרוב מאד, יש לו לא מעט דם - וגם פשעי מלחמה - על ידיו, וכדאי שיהיה משהו גם בטור הזכות.
המחתרת חשה מתחילת אוגוסט שהגרמנים נסוגים, ויצאה לרחובות. בורשה הצבא האדום המתין בשלוה מעברו האחר של נהר ויסלה עד שהגרמנים יחסלו את צבא המולדת, וכך יחסכו עבודה לסובייטים שעמדו להשתלט על פולין בעצמם. ארצות הברית אינה ברית המועצות, רוזוולט אינו סטלין וגם לא היו אותם שיקולים ציניים. אייזנהואר נעתר לתחינות צבא צרפת החופשית, ומחשש למרחץ דמים נתן את ההוראה לשחרר את פריז.
האירועים נעו במהירות מסחררת - באמצע אוגוסט החלו קרבות פזורים בבירת צרפת, כשבמקיל יש שיחות בין מנהיגי המחתרת לבין פון קולכיץ, חלקן בתיווך שבדי. ב17 באוגוסט החלו משתפי הפעולה הצרפתים לברוח. יום למחרת החלו קרבות כבדים, וב19 באוגוסט החלו הגרמנים לסגת מפריס. ב-20 באוגוסט קמו הבריקדות ברחבי פריס, והקרבות בין המחתרת - חסרת האמצעים - לבין הגרמנים - שמעטים מהם נשארו פריס התקיימו בשדירות המרהיבות. יום למחרת, 23 באוגוסט החלה לנוע לפריס הדיביזיה המשוריינת השנייה של כוחות בעלות הברית, דיביזיה של צבא צרפת החושפית, שנכנס לבירה ב24. וב25 באוגוסט, היום לפני 80 שנה נכנע הגנרל פון כולטיץ. פריס שוחררה.
הגנרל דה גול, שמאז כניעת צרפת באביב 1940 היה בלונדון, נציג של מדינה מובסת, אבל אדם שמעולם לא איבד את האמון במדינתו - או בשליחותו - הוכיח את גדולתו כמדינאי, פוליטיקאי - וציניקן. הוא נשא נאום מייד לאחר הכניעה סמוך לבית העירייה, ושם אמר בין השאר: " פריז! פריז ההלומה! פריז ההרוסה! פריז המעונה! אך פריז המשוחררת! משוחררת בכוחות עצמה, משוחררת על ידי תושביה, בעזרתה של צרפת כולה, כלומר צרפת הלוחמת, צרפת האמיתית, צרפת הנצחית!"
הוא נזכר לאמר משהו קטן על בעלות הברית שעזרו לצרפת לשחרר את עצמה במשפט האחרון.
זה נאום עוצר נשימה בחוצפתו. זה נאום שהמילה שכתוב היסטוריה לא מתחילה להגדיר אותו.
דה גול ידע היטב - כפי שידע כל אדם בצרפת שהרוב המוחלט של צרפת תמך בפטן, לא דה גול לא בהתלהבות, לא בשמחה אך מתוך ריאלזים שאמר, והיה בכך היגיון, שצרפת הובסה, אנגליה תובס בקרוב וצריך להגיע לעיסקה הטובה ביותר עם גרמניה. זה היה המנדט של פטן, והוא עשה אותו. עוד מעט פטן יועמד לדין על בגידה. דה גול אמר לצרפתים בנאום הזה מה עומדת להיות ההיסטוריה הרשמית מעתה ואילך - כל הצרפתים נלחמו בנאצים, אם בבית ואם בחוץ אולי היו מתי מעט משתפי פעולה אבל הם יוקעו, צרפת שיחררה את עצמה במו ידיה - האמריקנים, הבריטים, הקנדים אולי סייעו בשוליים אבל לא יותר מכך וחשוב מכך - החל ביום השחרור דה גול קבע את סדר היום. המחתרת סולקה לשוליים של ההיסטוריה - ושל הפוליטיקה. הם לא יהוו מתחרים על השלטון. דה גול חזר - ותפס את השלטון, כמעט בלי לירות אף יריה.
המיתוסים החזיקו מעמד זמן רב להתמיה, במיוחד בהתחשב בכך שכל צרפת ידעה שמדובר בשקר מוחלט. מצד שני כל אירופה קיבלה אמנזיה נוחה עם תום המלחמה. בגרמניה הסבירו שהיו נאצים רעים - אבל כל השאר לחמו בגבורה וביושר נגד האויב הבולשביקי. אוסטריה היתה בכלל הקורבן הראשון של הנאצים ולא משתפת פעולה. ברית המועצות שכחה מהסכם ריבנטרופ מולוטוב, והמלחמה הקרה כיסתה על כל העבר.
רק לימים, בזכות ציידי נאצים, בזכות חוקרי זיכרון - כמו הזוג קלארספלד, קלוד לנצמן, דברים ישתנו. משתפי פעולה שקיבלו חסינות והתקדמו בצרפת אחרי המלחמה ייחשפו. מיתוסים מוצקים יתפוררו - אמיתות תחלפנה את התעמולה. או אולי תעמולה חדשה תחליף את הקודמת, מיתוסים יחליפו מיתוסים.
שחרור פריס היקשה לוגיסטית על כוחותיו של אייזנהואר. אולי עיכב את סיום המלחמה. לעולם לא נדע. ועדיין, יום שחרור פריס היה סמל נוסף לאירופה, ששלטון הרשע והרצחנות עומד ליפול, הרייך בן אלף השנים עומד להתמוטט אחרי 12 שנים בלבד - 12 שנים ששינו את גורל העולם.