זונה אחותך

פרשת וישלח היתה פרשת הבר מצווה של אבא שלי. אבא היה זייפן חביב מהסוג שמודע למגבלותיו הווקאליות, מה שמנע ממנו להשתתף בסבב קוראי התורה בשבת. כדי לקרוא בתורה בתפילת שבת - עבור מי שהכיפה בשבילו היא פריט שימושי רק בכנסים משפחתיים, ביקורי רבנים והארכות מעצר - יש צורך ביכולת מוזיקלית בסיסית. פעם אחת בלבד קרא אבא בתורה: בשבת בר המצווה שלו. הוא קרא את פרשת וישלח בצורה ייחודית, שגרמה לכמה ממתפללי בית הכנסת לחשוב כי הוא משתייך לעדה אבודה עם טעמי מקרא מיוחדים. אגב, תמיד הוא טען כי יש בו יסודות של מלחין, שכן בכל שבת היה שר אחרת את אותן זמירות.

מאז פרשת וישלח 1954 עברו שנים רבות. אבא הספיק למות לי בינתיים, הרבה יותר מדי מוקדם, וכל פעם שמגיעים לפרשת וישלח אני נזכר בסיפור הזיוף המיתולוגי, ובאבא - האיש שידע הכל חוץ מלקרוא בתורה.

סלחו על שאני גוזל מזמנכם, אתם הרי מעונינים בדבר תורה, אבל זה למעלה מכוחותי: עבורי, פרשת וישלח היא הפרשה של אבא, ואת היותרת של המאמר - אנחנו בערך בחצי הדרך - אני מקדיש לעילוי נשמתו. ככה נהוג אצלנו, מאמינים בני מאמינים, להקדיש דברי תורה לעילוי הנשמה. האם זה עוזר? לאלוהים פתרונים.

בפרשה מסופר כי שכם אנס את דינה. לאחר מכן הוא גם התאהב בה, שזה נורא רומנטי, אבל בקשותיו של חמור אביו (זה השם המקורי, נשבע לכם) מיעקב, לקחת אותה לבנו לאשה, לא הולידו סיפור אהבה: שמעון ולוי, צמד פמיניסטים חמומי מוח, ביקשו משכם ואנשיו לערוך ברית מילה המונית, ובעודם כואבים ביצעו בהם לינץ'. מה שנקרא, בתחבולות תעשה לך מלחמה. או כמו שאומר רש"י: מכה מתחת לחגורה.

הסיפור המדהים הזה הוא גם סיפורה של המדינאות המודרנית. יעקב מקפיד על בניו בטענה מוצדקת: "עכרתם אותי להבאישיני ביושב הארץ". גם לשמעון ולוי יש מערכת הנמקה סבירה: "ויאמרו, הכזונה יעשה את אחותינו?". ההתלבטות העכשווית, האם להבליג ועד כמה, היתה וכנראה תמשיך להיות נר לרגלינו. סיפורי האבות רלוונטיים, זה ברור, אבל זה שהם גם אקטואליים כל כך, זה חידוש. בינתיים, כל עוד אין הכרעה בשאלה מי צדק בוויכוח בין יעקב לבניו או בויכוח בין ביילין לשרון, בהתאמה, אני מעדיף לזכור את פרשת וישלח כפרשה של אבא. סתם שתדעו.