פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      180 שנה ליום שבו נולד הצילום

      צילום: ShutterStock

      מאז שנוצרו תרבויות, ואף לפניהן, עלו השאלות איך מעבירים ומשמרים ידע. היו לה תשובות - ציורי הקיר במערות לסקו ואלטמירה, המצאת הכתב, ולימים הדפוס. כל אלה היו קריטיים בשימור הידע. עם זאת, מעבר לשימור הידע, נותרה השאלה מה עם שימור הרגע. כמה היינו מוכנים לתת כדי לראות את שייקספיר משחק באחד ממחזותיו, או סרט תיעודי העוקב אחרי מיכלאנג'לו המצייר את הקפלה הסיסטינית. הקפלה נמצאת וגם מחזותיו של שייקספיר, אבל שימוריהם אין פירושו שימור ביצוע המחזה.



      זה מביא אותנו אל הצילום, שכמה מעקרונותיו היו ידועים כבר ליוונים הקדומים. הם, והסינים, השתמשו במה שייקרא לימים חדר אפל - קאמרה אובסקורה. חדר אטום, ובו חור זעיר שדרכו חודר אור, ודרך החור הזה דימוי של חפץ מבחוץ מוקרן על הקיר ממול. לימים תחליף עדשה את החור. לימים הפרופסור יוהאן היינריך שולץ, מגרמניה, יגלה בשנת 1727 שתהליך ההשחרה של כלוריד הכסף נגרם מאור ולא מחום. הוא הראה איך כשהוא מאיר על החומר מתגלות מילים. השאלה הגדולה, כמו בקאמרה אובסקורה, לא הייתה רק איך להראות את הדימוי, אלא איך לשמר אותו.

      רבים מאד החלו לחקור את הנושא החל מסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18. נראה היה שהאנגלים מובילים במחקר, במיוחד בעל בית החרושת לחרסינה הידוע וודג'ווד וממציא בשם טלבוט, אבל יהיו אלה הצרפתים שיפצחו את הבעיה.

      מצלמה פולרויד מקורית (יח"צ , ניר הוגו)
      מצלמה פולרויד

      ז'וזף ניספור נייפס נולד למשפחה עשירה, אבל בעיתוי גרוע, בשנת 1765. כשהוא בן 14 מתרחש אירוע מצער, מבחינת משפחתו לפחות, המהפכה הצרפתית. הוא הצליח להימלט, חזר כדי לשרת בצבא צרפת בזמן נפוליאון, שוחרר בגלל בריאות לקויה ופרש לביתו ושם עסק במחקר כל חייו, עד מותו בשנת 1833. הוא עסק בשורת ניסויים בתחומים שונים עם אחיו, כשהם מסתמכים על הון המשפחה שהוחזר לאחר נפילת נפוליאון, והוא מנסה לפתור את החידה - איך לקבע את הדימוי שהקאמרה אובסקורה משליכה על הקיר? הוא חוקר חומרים שונים, רגישים לאור, הוא עובר לבדיקה של קונטקט - הדפסים על לוחות - ובסופו של דבר, בשנת 1827, הוא מצליח לצלם את מה שייכנס להיסטוריה כצילום הראשון אי פעם - נוף מחלון בלה גרא. כלומר הנוף מחלון הסטודיו שלו.

      התהליך לא פשוט ולא קצר: הוא הכין לוח פְּיוּטֶר שנמשח בתמיסת ביטומן. את הלוח הניח בגב קמרה אובסקורה בעלת עדשה קעורה כפולה, וחשף אותו לאור במשך למעלה משמונה שעות; הביטומן התקשה באזורים שנחשפו לאור. לאחר החשיפה נשטף הלוח באמצעות שמן לבנדר ונפט, שהמיסו את הביטומן באזורים שלא נחשפו לאור ולכן לא התקשו. התוצאה שהתקבלה הייתה תמונה פוזיטיבית קבועה ובלתי ניתנת לשכפול - אבל תמונה נאמנה למקור הקיימת עד היום.

      הוא קורא לתהליך שהמציא בשם הליוגרפיה - על שם הליוס, אל השמש. הוא מתחבר לאדם נוסף המנסה לקבע דימויים, מעצב תפאורות וצייר, צרפתי אף הוא, לואי ז'אק מנדה דאגר. השניים ייכנסו לשותפות, ובאחד המקרים הרבים למרבה הצער בהיסטוריה הממציא שתרם הרבה לפיתוח נשכח ונעלם או בעצם הושכח, והתורם פחות - לפחות בזמן השותפות ביניהם - נכנס להיסטוריה כממציא הצילום.

      אחרי מותו של נייפס ב-1833 המשיך דאגר בפיתוח התהליך, קיצר את זמן החשיפה לשמש, שכלל את הטכנולוגיה ובסוף הציג לעולם את ה"דאגרוטיפ" - על שמו, כמובן. בשנת 1838 הוא יצר את הצילום הראשון שבו רואים אדם. הדאגרוטיפ אינו תהליך הצילום הראשון, אך היה מתהליכי הצילום הראשונים שהצליחו לרשום ולקבע בצורה טובה ויציבה את הדימוי המצולם.

      הוא פנה לממשלת צרפת עם שותפו, איזידור נייפס, בנו של המנוח, וצרפת מקבלת החלטה לא מובנת מאליה - היא רוכשת את הפטנט מהשניים, מעניקה להם מענק לכל החיים - 6000 פרנק לשנה לדאגר, 4000 לנייפס, ומשחררת את הפטנט לעולם כולו. והיום לפני 180 שנה, היום שבו הוצג התהליך לעולם ושוחרר לכל אחד לכל שימוש, 19 באוגוסט 1839 הוא היום המוכר רשמית כיום המצאת הצילום.

      ההמצאה התשפטה במהירות בעולם. תוך עשרים שנה צולמו כשלושים מיליון דאגרוטיפים בארצות הברית לבדה. בפעם הראשונה הדיוקן האמיתי של בני אדם הונצח - לא עוד הנצחה רק של מלכים ואצילים היושבים בפני ציירי דיוקנאות, גם המעמד הבינוני, גם העניים יכולים להצטלם, ודאי ביום חג, חתונה למשל.

      הפיתוחים הבאים יהיו קריטיים - התעשיין האמריקני ג'ורג' איסטמן ימציא רצועת נייר - לימים פלסטיק - סרט הצילום. הוא יקים חברה בשם קודאק שתפתח את המצאותיו, ותהיה מזוהה עם פיתוח סרטי צילום.

      "נוף מחלון בלה-גרא", הליוגרפיה, התצלום הראשון בהיסטוריה (אתר רשמי)
      נוף מחלון בלה-גרא", התצלום הראשון בהיסטוריה ששרד

      השלב הבא כמעט מובן מאליו - אם אפשר לצלם צילום בודד, מה עם ללכוד תנועה? סרט הצילום של איסטמן בהחלט יעשה את העבודה, אבל הבעייה היא ליצור מצלמה עם מנוע שיכול ללכוד דימוי, לזוז, ללכוד את הדימוי הבא, לזוז, ללכוד את הדימוי הבא - ולעשות את כל זאת, כשהסרט מסונכרן עם המצלמה כמה עשרות פעמים בשנייה. העיקרון ברור - אבל מישהו, נניח ממציא הידוע בעקשנותו, ביכולותיו צריך להתגייס למשימה. במקרה היה בנמצא אדם כזה - תומס אלווה אדיסון, ממציא הפונוגרף - מכשיר ההקלטה הראשון, וממציא מצלמת הקולנוע הראשונה, והמקרנה הראשונה.

      הצילום יהפוך לאמנות. צאצאית הצילום, הצילום בתנועה, יהפוך צורת הבידור והאמנות הנפוצה והפופולארית במאה העשרים. והיום כשאנו חושבים על אירועים אנו חושבים עליהם לא רק בעזרת הדמיון - הם צרובים בתודעתנו. ילד מרים את ידיו בגטו ורשה, פועלי בניין סועדים על קורת ברזל בשמי ניו יורק, אדם בודד מול טנק בככר טייננמן, אדם על הירח, שלושה צנחנים מתבוננים בכותל, נשיא אמריקני נרצח לעיני המצלמה בדאלאס, ילדה שרופה נמלטת מפצצת נפאלם, ילד בחולצה אדומה מת, במים. יומני חדשות, סדרות תיעודיות, צילומי עיתונות, סרטי קולנוע - והכל החל עם הקמרה אובסקורה, ממציאים שרצו לשמר את מה שראו - וממשלה המחליטה לשחרר את הפטנט לעולם.