החבל היה על הקיר

אחד הדוחות האחרונים של מבקר המדינה הקודם, יוסף שפירא, עסק בין השאר בטיפול בעברייני מין בתקופת כליאתם. מתוך 1,400 עבריינים אלה בתקופה שנבדקה, כתב שפירא, "60 אחוז לא שולבו בתוכנית טיפולית כלשהי. רוב עברייני המין הכלואים אינם מקבלים טיפול ייעודי בבית הסוהר, החוליה הראשונה בשיקום העבריין המורשע".

השופט בדימוס שפירא לא הצליח להרכיב עדשות ורודות לעיניו. שפירע, היו בודאי מכנים אותו באכזבה המאמינים שיצר לב האדם, במיוחד איש השררה, טוב מנעוריו. והרי עם פרישתו עלתה לביקורת אסכולת מתניהו אנגלמן, המעדיפה לתאר אותן עובדות על דרך החיוב - למעלה מ-39 אחוז מהעבריינים טופלו, רק 840 לא.

אין סיבה להתבונן במחצית הריקה של הכוס; אפשר לצקת את התכולה לכוס קטנה יותר, והנה היא מלאה. מעתה יקבלו יעדי הביקורת ציונים לשבח, במתכונת עיטורי צה"ל - גבורה, עוז ומופת - ויענדו לצווארם מדליות מתניהו זהב, כסף וארד. כמו כוכבים בביקורות סרטים ומסעדות, יוצמדו אנגלמנים, מלאכי שרת, לפרקי הדו"ח העוסקים במשרדי ממשלת בנימין נתניהו. מעל כולם יתנוסס נתניהו, שיזכה בארבעה מלאכים.

לרוע מזלו של השב"ס האמריקני, בי.או.פי, לא אנגלמן מפשפש במעשיו ובמחדליו - ויש במה לפשפש. התאבדות ג'פרי אפשטיין לכדה פתאום תשומת לב ציבורית, אך כל מי שעקב אחר צרות הבי-או-פי לא נזקק להשערות מזימתיות. הזנחה של שנים, שדונלד טראמפ המשיך ובמידת מה החריף, היתה לשערוריה רק מפני שהאסיר היה אפשטיין, אובדני בעליל ונוצר סודות מביכים.

אחד מחבריו של נתניהו, צ'רלס קושנר, שהזמין אותו בתחילת העשור שעבר להרצאות מעשירות וללינה בביתו בניו ג'רזי בואכה מנהטן, הורשע בפלילים בתככים משפחתיים סבוכים וישב בכלא. בנו, ג'ארד, נשא לאשה את איוונקה טראמפ, מחמל עינו של אביה. כשטראמפ נבחר לנשיאות וצירף את חתנו לצוות הבית הלבן כיועצו, הניע את ג'ארד עלבון שנת הסוהר של אביו לפעול לתיקון מערכת הכליאה הפדראלית.

פשרת החקיקה "צעד ראשון" - בחזרה מהסורגים לחברה - שהוביל קושנר, מול חמיו מכאן ומול הרפובליקנים השמרנים מכאן ובעזרת דמוקרטים שניאותו לוותר על ריכוך בענישה, אכן משפרת את היחס לאסירים העומדים להשתחרר, להתאקלם ולהשתקם. אבל זה עוד חזון למועד, ובעיקר למי שלא ימעד שוב - אחד מכל שלושה עבריינים בכלא הפדרלי הוא לקוח חוזר. עד אז, ממשל טראמפ אחראי למצבם העלוב של בתי הסוהר.

טראמפ לא גרם במו ידיו למותו של אפשטיין. הוא תרם לתיפקוד הירוד של המערכת שהחזיקה באפשטיין במשמורת ונדרשה להשגיח עליו לבל יחמוק מלעמוד לדין ולשלם על פשעיו, אם יורשע. מליצותיו של ג'ארד קושנר, בחיבור על 15 לקחיו מאותה מלאכת חקיקה, לא חיפו על התפוררות בי-או-פי, הכפוף למשרד המישפטים.

ההנחה היא שנאשם בעבירות פדרליות ייחקר בידי הבולשת הפדרלית, יעמוד לדין בפני שופט פדרלי וירצה את עונשו בכלא פדרלי, כל זאת במנותק ממערכות המדינות והרשויות המקומיות. לפיכך יש לקונגרס מה לומר, בתקצוב ובפיקוח ובחקיקת מרחב הענישה שבתוכו נעים השופטים בגמישות מסוימת. זה, רק לכאורה, מכלול.

המשוואות אינן מתכנסות, מפני שהרצון לכלוא עוד ועוד עבריינים ליותר ויותר זמן מחייב משאבים שהממשל סולד מהקצאתם לבתי הסוהר.

הכהן הגדול של הכליאה ההמונית הוא ויליאם בר, שהיה בתחילת שנות ה-90 שר המשפטים של הנשיא בוש (האב). בר עשה נפשות להחמרת עונשים ולהרחקת המורשעים מהרחובות. הוא הכחיש כל מניע גזעני, באומרו כי אף ששיעור השחורים הכלואים גדול בהרבה משיעורם באוכלוסיה, כך גם שיעור הקרבנות - גברים ובמיוחד נשים - בקהילתם, כך שהכליאה ההמונית תגדיל את הביטחון בשכונותיהם. לפי הנתונים שסיפק בר ממקומות שונים, נמצא מיתאם בין הגידול במספר האסירים לבין הקיטון במספר הפשעים.

עד שאותו בר חזר לאחר רבע מאה והתמנה לשר המשפטים השני של טראמפ, נחשפה תורתו כאשליה עצובה. הפשע לא הודבר - הוא רק נשלח להשתלמות. בתי הכלא נדחסו ונעשו למדגרות של כנופיות אלימות, שהתחזקו לקראת שחרור חבריהן; והגידול המובטח במספר האסירים לא אוזן בתוספת נאותה של סוהרים. היחס בין אסירים לסוהרים, שכמוהו כיחס טייס-מטוס כמדד במערך הקרב של חיל האוויר (לפני עידן כלי הטיס המוטסים מרחוק), הוא חמישה לאחד, 184 אלף ל-37 אלף, לעומת קצת יותר משניים בישראל ושלושה וחצי בבריטניה. גם כשמפחיתים מהסגל בישראל את אנשי המנהלה ומחשבים רק את מי ש"נוגעים באסיר", היחס כאן בשב"ס טוב יותר - 3.7 לאחד - וכולל גם אלפי אסירים ביטחוניים.

וזה רק הנתון הכמותי, הפדרלי, שאינו מתייחס כלל לאסירים במדינות - למעלה משני מיליון. איכותו הירודה של הסגל בבתי הסוהר אינה המצאה קולנועית. צעירים מוכשרים ושאפתנים החושקים במסלול של אכיפת חוק אינם מתדפקים מבחוץ על שערי הכלא ומתחננים להיקלט במערך הסוהרים. סוכני אפ.בי.אי הם כקצינים, סוהרי בי.או.פי כנגדים. שכרו החודשי הממוצע של סוהר פדרלי ותיק הוא כ-5,000 דולר בלבד. בבתי-כלא פרטיים, המופעלים בפיקוח הממשל, לרוב כאכסניות בחצי השנה האחרונה שלקראת השחרור, בתעריף המבוסס על הוצאה לגולגולת או מיטה, משתכרים עובדי קבלן, לפי שעה, רק קצת יותר ממקביליהם במקדונלד'ס או בוולמארט. להתפרנס צריך, ויש אמריקנים שביטוח הבריאות וקרן הגמלאות מפצים בעיניהם על הגמול החומרי המיידי, אבל רק מי שלא מצא חלופה טובה יותר - כשהאבטלה בשפל - קושר את עתידו עם מקומות מדכאים אלה.

בתי הכלא הפדרליים סובלים מבעיה מתמדת של תקנים ומתקנים. כשהשורות ריקות, מוטלות על הסוהרים שעות נוספות, מפרכות; סיוריהם בין התאים אינם תכופים והם מנמנמים יותר מהאסירים שבהשגחתם. פקידים וטבחים נטולי מיומנות נשלחים לשמירה. המבנים המיושנים אינם ממוחשבים. מערכות המים והחשמל קורסות.

ומאחר שסוהרים רבים קצים בתלאות הכלא ממש כאסירים, נדרשים מענקי חתימה כדי לפתות אותם להישאר בשירות ולחסוך בהכשרת טירונים; כך, בדומה לחיל האוויר האמריקני, המאבד אלפי טייסים לחברות התעופה הרעבתניות. הוסדר לשם כך תקציב מיוחד, אך דו"ח של מבקר המדינה שם גילה שתשעה מכל עשרה דולרים הוצאו על שימור רופאים, הנמלטים מבתי הכלא הממוקמים באזורים נידחים, והעשירי - על הפחתת הזליגה מארבעה בתי סוהר בקליפורניה.

שני האתגרים הטכנולוגיים המעסיקים את בי.או.פי, כמו ארגונים-עמיתים בעולם, הם הטלפונים הסלולריים המוברחים לכלא (ושנגדם מנסים מיסוך נקודתי, שלא יפגע בסגל) והרחפנים, מטיסי הסמים.

ממצפה ראשות הבי.או.פי, אסיר מתוקשר כמו אפשטיין הוא רק אחד מכמעט 200 אלף ב-122 בתי סוהר, מעצר ו"תקון" - מתחרז עם נכון, המונח הישראלי המחקה את ההלבנה האמריקנית של כלאי לתיקונצ'יק. כביכול, מתקנים את נפשו המקולקלת של העבריין ומחזירים אותו על כורחו לדרך הישר, שלום ולא להתראות.

השב"ס האמריקני פועל במתכונת של מחוזות, החולשים על כ-20 מתקנים, ביניהם מחוז צפון-מזרח ובו שני בתי-הסוהר בניו יורק - בברוקלין, וזה בדרום מנהטן, בסמוך לוול סטריט, שממנו אפשטיין לא יצא בחייו. הציפיה מנציב בי.או.פי, הכפוף לשר המשפטים, הכפוף לנשיא, לוודא שלא יאונה רע לאסיר מסוים התגלתה כבלתי-מציאותית. בדיעבד, כמובן, היה אוזק אותו למכתבה במשרדו ובלבד שישרוד.

כמקובל בממשל טראמפ, וגם בממשלת נתניהו בשנה האחרונה, אין לבי.או.פי מנהל במשרה מלאה. טראמפ, בתחילת כהונתו, היה מאוהב בגנרלים, או ברעיון שגנרלים משרתים תחת מצביאותו. היו לו אז שר הגנה, שר ביטחון פנים (שעבר לראשות מטה הבית הלבן) ויועץ לביטחון לאומי (פעמיים) שהגיעו כולם מהצבא, קציני מארינס ויבשה. איש מהם לא הוציא את שנתו השנייה. דרג אחד נמוך יותר, הביאו טראמפ ושר המשפטים הראשון שלו, ג'ף סשנס, גנרל גם לבי.או.פי.

האיוש נראה סביר. לא מפקד אוגדה או איש מודיעין, אלא קצין המשטרה הצבאית הראשי בזרוע-היבשה, שתפקידו במדים כלל גם פיקוד על המשטרה הצבאית החוקרת ועל מערכת הכליאה. נסיונו של השוטר הצבאי, מרק אינץ', כלל גם פיקוח על בתי-המעצר באפגניסטן, עיראק וסומליה. לא הזיקה לו, בעיני טראמפ וסשנס, אדיקותו הדתית.

הגנרל הנוקשה נשבר בתוך שמונה חודשים. הוא נשחק בין סשנס לבין קושנר, שהפקיע לעצמו את הטיפול בענישה, כליאה, חנינה והמתקה (כשבמקרים מיוחדים של דאגה לחברים מצטרפים ללחץ על טראמפ מכריו ממשלח-ידו הקודם, הבידורי, קים קרדשיאן וקניה ווסט). קצת אחרי אינץ' ועל רקע אחר, רוסי, עף גם סשנס. בר, שהובא למשרד המשפטים כדי לסוכך הרבה יותר על טראמפ, נאלץ להתמודד בבתי-הסוהר עם התוצאות העכשוויות של מה שבישל אי-אז, לפני ארבעה נשיאים. הצפיפות גברה, הסמים התרבו, חלופות המאסר (כגון שיחרור מוקדם, למעצר בית מפוקח, לאסירים בני 65 ומעלה שלא נדונו למאסר עולם וריצו לפחות 10 שנות מאסר) שאינן חלות על עברייני מין, רצח, טרור וריגול הביאו הקלה מסוימת אך לא פתרון.

טראמפ וסשנס לא טרחו למנות יורש קבוע לאינץ'. בר מצא בבי.או.פי ממלא-מקום, יו הורוויץ, שהתקדם במעלות הארגון עד לראשות אחד האגפים - מעולם לא ניהל כלא, לא פיקד על מחוז, לא התעמת עם אסיר ובעצם לא היה סוהר. והיה כי ישאל השואל, מה לבחור יהודי נחמד במקום קשוח כזה, התשובה מרגיעה (את מי שיקיריו אינם בכלא): חוזים. עו"ד הורוויץ עסק בחוזי רכש ובינוי בבי.או.פי, יצא לתפקידים דומים במינהל התרופות ובמשרד החינוך וחזר למטה בי.או.פי כאחראי על מדיניות וקשרי ציבור ובהמשך על שלב ההכנה לשחרור, הנושא המעניין את קושנר.

כך יוצא שמותו של יהודי אחד מניו יורק במשמורתו של יהודי אחר מאותה מדינה מביא יהודי שלישי משם, יו"ר ועדת המשפט בבית-הנבחרים ג'רולד נדלר, לתבוע מהשני דין-וחשבון. נדלר שיגר להורוויץ 23 שאלות קשות על הטיפול ב"אותו אדם נאלח" וקצב לו שבוע לתשובות, עד יום רביעי. התמקדות הקונגרס בו, הפקדת חקירת המוות בידי האפ.בי.איי והתנערות בר מתפקוד הבי.או.פי מבטיחות שבקרוב יחזור הורוויץ, כצעד ראשון, לשוק העבודה.

אין לרחם עליו: בטיפשותו הסכים לקבל מינוי לתחום שהבנתו בו שטחית, כאילו היועץ הכספי לרמטכ"ל התייהר להאמין שביכולתו להיות רמטכ"ל. אבל המקרה של הורוויץ גם אופייני לממשל טראמפ. במערכת הבחירות של 2016 התעללו הרפובליקנים בהילרי קלינטון וטפלו עליה אחריות אישית למות ארבעה אמריקנים בהסתערות המון על הקונסוליה בבנגזי, לוב. בין השאר התלוננו על שחדר המלחמה במשרד החוץ, בתקופתה, סבל מתת-איוש. אחד מראשי התוקפים, להנאת המועמד טראמפ, היה חבר קונגרס זוטר מקנזס, מייק פומפיאו. טראמפ מינה אותו לראש הסי.איי.אי ובהמשך לשר החוץ. עכשיו קובע דו"ח ביקורת חמור של מפקח משרד החוץ שהקפאת האיוש בחדר המלחמה ובאגפי המשרד ונציגויותיו גורמת לסיכון ממשי. המקפיא, כדי להפגין חיסכון ולהתנצח עם הקונגרס - טראמפ בהסכמת פומפיאו.

אחת מקריאות הקרב של טראמפ נגד קלינטון היתה "לכלוא אותה!". הקהל התמוגג. כרגיל אצל טראמפ, לא הטריד אותו רצף הטיפול, מה קורה לאחר שאדם נכלא. טראמפ, סשנס, בר, נציבי בי.או.פי, קושנר - כולם נכשלו בנושא הכליאה, ששערוריית אפשטיין, ידידו לשעבר של הנשיא, האומר כיום ובניגוד לתצלומיהם המשותפים שבעצם לא כל כך חיבב אותו, היא רק דוגמית שלה.

אך מאחר שעוצמת הנשיא ומקורביו עודנה רבה, תיק החנינות המוחזק בידי קושנר עשוי לכלול עוד יהודי יקר. ג'ונתן פולארד, אסיר ברשיון עד 21 בנובמבר 2020, פתח באמצעות ערוץ 12 במסע ציבורי לקיצור עונשו, כך שיוכל להגר לישראל. נשיאים קודמים, ששקלו הפצרות של ראשי ממשלה לשחרר את פולארד טרם ריצוי מלוא 30 שנות מאסרו, נרתעו מחשש לעימות עם ראשי מערכות הביטחון, המודיעין והחוק בוושינגטון. לטראמפ, אויבם, לא אכפת מה יגידו בסי.איי.אי ובאפ.בי.איי. הוא בהחלט מסוגל, במרוצת החודש הקרוב, להעניק את פולארד כתרומת בחירות לנתניהו, בטיסה מסחרית או במטוס חיל האוויר האמריקני שיביא ארצה גם את קושנר. נתניהו, כידוע, אינו רוצה להגיע למקביל הישראלי של המתקן שאירח את מחותנו של טראמפ, ידידם המשותף צ'רלס קושנר.