היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, יודע משהו - סוד כמוס או גלוי לעין כל - על שרה נתניהו. לחילופין, היא יודעת משהו עליו; ואולי שתי האפשרויות כאחת נכונות, במאזן אימה או שמא מאזן בושה.
אין הסבר הגיוני אחר ליחסו הרך של ראש התביעה הכללית לחשודה, נאשמת וכעת גם מורשעת הנשואה לראש הממשלה. מנדלבליט בחר להתעלם מפרקים בעייתיים ביותר במסכת התנהגותה, כולל מעשים שהתרחשו בהיותו מזכיר הממשלה מתחת לחוטמו. אז היה כנראה תתרן ובהמשך - ותרן. ויתוריו חילצו אותה מצרות גדולות. זו שמחתה הפרטית, אבל הפטור שהעניק לה בתיק 4000 עלול לפגוע באחד הצירים המרכזיים של התביעה נגד בעלה ונאשמים אחרים.
תיק 4000 נשען על ראיות מעטות מדי לקשר ישיר בין שר התקשורת וראש הממשלה בנימין נתניהו לבין שאול אלוביץ', שליט וואלה ובזק. יש שפע הוכחות כלליות בדבר הקשרים שביניהם והחשדות כלפיהם משקפים פרשנות הגיונית ביותר, שלילית בתכלית, להתנהגותם. תום לב לא היה שם. אבל מאחר שנתניהו נטול הטלפון הנייד צמצם עד למזער את התקשרויותיו הניתנות למעקב או לשחזור, הגוש העיקרי של הראיות עקיף בלבד - מה שאמרו נתניהו ואלוביץ' למקורבים או לכפיפים, לא זה לזה.
מאחר שבתיק יש שני עדי מדינה - שלמה פילבר וניר חפץ - ומסמכים רבים, קל יחסית להראות פעולות ותוצאות, המאמתות לכאורה השערות. אדם סביר היה חותם על כתב החשדות שהנפיק מנדלבליט בסוף פברואר; אלא שמנדלבליט יידרש לשכנע לא אדם סביר כלשהו, אלא שופט, ולא רק במרמה ובהפרת אמונים, אם יוכיח שנתניהו סטה מהשורה כשהרעיף על אלוביץ' הטבות בשווי כמיליארד שקלים, אלא בשוחד של תן וקח, תרומה ותמורה.
מפגש אינטרסים ומאוויים
מומחה הבקי היטב בתיק המשיל לאחרונה את נתניהו ואלוביץ' לשניים המהלכים על גדותיו הנגדיות של נהר. הם צופים זה בזה במשקפות, מקווים שפעולותיהם יועילו הדדית, אך ללא תקשורת ביניהם. מפגש אינטרסים ומאוויים, בלי מפגש פשוטו כמשמעו, כי תוכנן של פגישות קודמות, כביכול על רקע חברתי, לא תועד. מה נאמר בהן, אפשר לנחש, לא להוכיח.
על פי החשד, נתניהו הורה לפקידים להיטיב עם אלוביץ', ואילו אלוביץ' הורה לעורכים להיטיב עם נתניהו. אלה רק גילויים מרגשים של אמפטיה וטלפטיה, כל עוד שתי גדות הנהר מנותקות זו מזו. שליחים עוברים לעתים בסירות ובפיהם מסרים מפי הגבורה, לטענתם, אך לא נבנה גשר מוצק בין הגדות, אף לא גשר גלילים. רק גשר דוברות, תמסחים, אם להמשיך את ההקבלה לצליחת הסואץ במלחמת יום הכיפורים - וכל דוברה חיונית. אם נשמטת חוליה כזו, אין גשר, והכרח לדלג מעל לפער, באופן שקבילותו תלויה בשופטים המסויימים שאליהם ינותב התיק.
שתי דוגמאות ממחישות את חשיבותן העילאית של החוליות המרכזיות בשרשרת שלטענת התביעה נמצאים בשני קצותיה נתניהו ואלוביץ':
דוגמה אחת היא מתחום ההגבלים העסקיים. אם שתי מאפיות קובעות ביניהן מחיר מוסכם לכיכר לחם, הן מסתכנות באישום כחברות בקרטל (וכך גם מאפיות נוספות, שלא השתתפו בקרטל המקורי, אך החליטו להתיישר - או להתעקם - לפיו). לא כך אופה הרואה בחנות כמה עולה לחם של מתחרהו ומחליט משיקוליו לגבות מחיר זהה.
דוגמה שנייה לקוחה מתחום יחסי האיבה בין ישראל למצרים בשנות ה-50. במבצע סוזנה, "עסק הביש", חיבלו חברי רשת של אמ"ן ביעדים בריטיים ואמריקנים, כדי ליצור מצג של משטר מצרי שאינו מסוגל לשמור על ביטחון תעלת סואץ ובכך לתמוך בהתנגדות בלונדון למימוש ההסכם לפינוי התעלה. עובדתית, בשלב זה של דעיכת העוצמה הבריטית נחלשו מאד החוגים בקיסרות המתפוררת שעדיין ניסו לעצור את גלגל הפינוי, אך בתל אביב, אצל שר הביטחון פנחס לבון וראש אמ"ן בנימין גבלי, פעל דימוי מיושן ושגוי של הבריטים. העוקץ הוא שהחשבון נעשה במוחם של הישראלים, במעמד צד אחד, בלי לתאם עם האמורים ליהנות מהמבצע.
בניגוד לעסק הביש של יולי 1954, לאחר שנתיים נרקמה תוכנית משולשת, צרפתית-בריטית-ישראלית, להשתלט על סואץ ולהפיל את הנשיא נאצר. מבצע "מוסקטיר", שלושה מוסקטרים, בפי השוכנים על גדות הלמאנש, "קדש" בצה"ל. זאת הייתה בעליל קנוניה שסוכמה במפגש (ועידת סוור) בין בכירי שלושת השותפים ושתועדה בזיכרון דברים שהבריטים ניסו זמן-מה להתכחש לקיומו ולתוכנו.
הפרט האחרון אינו שולי. אדולף היטלר ויאסר ערפאת נזהרו שלא להשאיר עדות להחלטות רצחניות. כשגברה העירנות לחדירה מודיעינית, הסתפקו שליטים בהקשבה ללא תגובה לדיווחים על פעולות קודמות או עתידיות, בהנחה שבדרג העליון שתיקה אינה הודאה מספקת לסיכול ממוקד.
וזאת, בדיוק, הבעייה שביסוד דו"ח החקירה של הפרקליט המיוחד רוברט מולר בפרשת ההתערבות הרוסית בבחירות 2016 לנשיאות האמריקנית וזיקתה לדונלד טראמפ ואנשיו.
הוכח מעל לכל ספק, עוד בתחקיר הסי-איי-אי והאפ-בי-אי שקדם לשנתיים של עבודת מולר, שכוחותיו של ולדימיר פוטין פעלו לסיכול נצחון של הילרי קלינטון. מאליו מובן שבהפסדה רצה גם יריבה, טראמפ. עד כאן אלה קווים מקבילים, שתי גדות מיצר ברינג, המפריד בין אלסקה לסיביר. לפוטין היתה אספירציה, שאיפה. גם לטראמפ. המועמד הרפובליקני אף קרא פומבית לרוסיה לפשפש בתכתובת הפנימית של המפלגה הדמוקרטית. אך האם נחצה הקו ההופך שתי אספירציות לקונספירציה?
נמנע מלקבוע, לא הוקיע
מולר, בזהירותו המשפטנית, נמנע מלקבוע זאת באשר לטראמפ. הוא מצא קשרים רבים בין אנשי טראמפ לבין רוסים והגיש כתבי אישום, אך לא הוקיע את טראמפ, אישית, כמנצח על מקהלת התככים, כשותף לחלוקת כוחות ומשימות בברית נגד קלינטון. על כך אמר טראמפ, בסילוף של האמת, שמולר טיהר אותו מהחשד למעורבות בקנוניה (נכון יותר, אם לטראמפ אכפת מה נכון, קשירת קשר).
בפרק השני של הדו"ח, שעסק בשיבוש הליכי חקירה ומשפט, קבע מולר כי נמנע מלפסוק אם אכן נמצאה תשתית ראייתית נגד טראמפ, ולא - כפי שטראמפ הציג זאת - שפסק כי אין תשתית ראייתית. מולר הסביר שלא היה טעם בהמשך המאמץ הראייתי בגזרת טראמפ, משום שתכלית החקירה אינה ירידה מופשטת לחקר האמת, אלא החלטה על הגשה או אי-הגשה של כתב אישום. בדיוק כך נימקה כבר לפני 20 שנה פרקליטת המדינה עדנה ארבל החלטות בצמתי חקירה נגד אישי ציבור בישראל.
מולר נתקע, מפני שההלכה הנקוטה במחלקת הייעוץ והחקיקה של משרד המשפטים האמריקני ב-45 השנים האחרונות היא שהנשיא חסין, בעת כהונתו, מהעמדה לדין - פרשנות בנוסח "החוק הצרפתי", שלא הועמדה במבחן בית המשפט העליון. ריצ'רד ניקסון הוגדר, כאשר אנשיו נשפטו והורשעו בעבירות ווטרגייט, כ"שותף לקשירת קשר שנגדו לא הוגש כתב אישום". מונח מסורבל, שלא היה מגן עליו מהעמדה לדין לאחר גירושו מהנשיאות כשהרוב הדמוקרטי בקונגרס נושף בעורפו, לולא זכה בחנינה מיורשו ג'רלד פורד.
בהקבלת תיק 4000 לווטרגייט, פילבר וחפץ הם כמו הולדמן וארליכמן של ניקסון, עם הקלטות הבית הלבן כמייתרות את הצורך בעדי מדינה (ומהעבר השני של וואלה-גייט, מתעדות הקלטות אילן ישועה את הנחיות אלוביץ', איך לרצות את משפחת נתניהו). משלושת תיקי נתניהו, 4000 נותר - בעקבות הדילול שערך בהם מנדלבליט - החמור ביותר, תיק השוחד היחיד, המזדקר מעל תיקי המרמה והפרת האמונים. תיק דגל, המחייב ריכוז מאמץ; ומנדלבליט ויתר בו, למרבה התמיהה וללא הצדקה, על שרה נתניהו, אותה דוברה מרכזית בגשר.
עד שתיק 4000 הגיע בגרסתו הכמעט סופית למנדלבליט - שפיקח עליו הדוקות עוד בעת החקירה - הייתה שרה במעמד של חשודה בצוותא עם בעלה בלקיחת שוחד. זו הייתה עמדת שלושת הדרגים הבכירים במערכת החוק שמתחת ליועץ - ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה, ניצב גדי סיסו; פרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) ליאת בן ארי; ופרקליט המדינה שי ניצן. משמע, אילו היתה ההחלטה בידי ניצן, כתב החשדות היה נוקב גם בשמה של שרה נתניהו כמועמדת לאישום שוחד, בכפוף לשימוע.
איריס אלוביץ', רעיית שאול, חשודה יחד עם בעלה בשיחוד בנימין נתניהו, וידיד משפחת נתניהו, זאב רובינשטיין, חשוד בסיוע לשוחד, אבל שרה נתניהו חמקה מאישום, בהחלטת מנדלבליט. לא טבעי, לא סימטרי, לא משכנע. שרירותי, בדיוק כמו ההחלטה המקדימה, שמנדלבליט ולא אחר, גם לא ניצן, יחליט בעניין שרה נתניהו.
התירוץ הקדום לכך, משנת 2015, הוא שהיועץ לבדו מוסמך להחליט בעניינו של ראש הממשלה, ועל כן כל הקשור ברה"מ הוא "תיק יועץ". כך קבע עו"ד יהודה וינשטיין כשהתגלגל תיק המעונות. מנדלבליט חלק על וינשטיין בנושאים אחרים, ביניהם יושרו של מנדלבליט עצמו, אבל בעניין נתניהו, מעונו ומשפחתו נלהב לאמץ את גישת וינשטיין, כאילו היא מסורת מחייבת. כך הפכה שרה נתניהו, אף שמעמדה כאשתו-של אינו מצדיק מעורבות של הדרג התביעתי הרם ביותר, לבת חסותו המיוחסת של מנדלבליט, שמנע מפרקליט המדינה להאשים אותה בשוחד.
מי בעדנו, מי נגדנו
היועץ המשפטי הוא שליט יחיד בהחלטותיו. הוא מוסמך לשמוע את כל עמיתיו בפרקליטות ממליצים בעד ולהכריע נגד, או להיפך. עד שיוכח אחרת, חזקה על היועמ"שים לממשלה שהם הטובים שבתובעים ובג"ץ אינו נוהג להחזיר אותם לשולחן השרטוט. רק ליתר ביטחון, למקרים משוועים במיוחד, מתחמשים היועצים בכפיפים שעמדתם דומה להפליא לזו שהיועצים רוצים לשמוע, כדי לדלל את העמדות שהיועצים פחות אוהבים. בעניינה של שרה נתניהו, אין לחשוד במנדלבליט שחיפש אומרי הן. הוא רצה, והשיג, אומרי לאו.
השוטרים שחקרו לעומק ונגעו בחומר והתרשמו מהחשודים ומהעדים המליצו להאשים אותה בשוחד. הפרקליטים שיידרשו להוביל את התיק בבית המשפט ושיוקרתם המקצועית תלויה בהשגת הרשעה אישררו את נכונות עמדת המשטרה. פרקליט המדינה, שהוא המשנה לראש התביעה, הצטרף לדעה זו. מנדלבליט, בהגנתו על שרה נתניהו, הרחיק לכת עד כדי הבעת אי-אמון בבן ארי ובניצן. הוא מתרעם כשבנימין נתניהו תוקף אותם, אבל בהחלטתו לוותר לרעיית נתניהו בניגוד לדעתם הוא מסתייג משיפוטם.
"אין סיכוי סביר להרשעתה בשוחד", כתב מנדלבליט, אף שהוא "מסכים שהיא הייתה מעורבת מאד בדרישות הסיקור (בוואלה). אין די ראיות להוכיח שהיא הייתה מודעת לכך שהטיית הסיקור ניתנה בעד פעולותיו השלטוניות של נתניהו, כך שקיים חוסר בראיות לגבי מידת מעורבותה בליבת המסכת העבריינית ותכנונה".
כלומר, מנדלבליט - בניגוד לאנשי המשטרה והפרקליטות - יגע ולא מצא "די ראיות למודעות (שרה) לכך שהטיית הסיקור ניתנה בעד פעולות שלטוניות". כאילו המבחן הוא באזכור סעיפים מוגדרים ולוחות זמנים באישור בקשות אלוביץ'. הרי מי כמו מנדלבליט, בוגר לשכת נתניהו, יודע שהמציאות הרבה יותר פשוטה וחד-ערכית: מי בעדנו, מי נגדנו, מי טוב, מי רע, את מי נעניש, את מי לא נמנה, מי - כמו באיוש ראשות המוסד, כמו בשבועת הליכוד - נאמן.
שרה עצמה, כשנחקרה בתיק המעונות, שהסתיים בהרשעתה בהודאה בהסדר, העידה שאינה פורטת את בקשותיה (הנחיותיה, דיקדקו עובדיה) לפרטי-פרטים. היא מבקשת מהנהג להגיע מהר, לא אומרת לו לעבור לשם כך על חוקי התנועה. נהיגתו אומנותו; לא לה להתערב באותיות הקטנות של היישום.
מנדלבליט, שלא היה מגיע לדרגת אלוף כפרקליט הצבאי אילו היה מאותם קצינים קהים שאינם "חיים את יחידתם", ידע היטב מי היא הסמכות העליונה מכל עליון בבית נתניהו, גם אם אינה מבדילה בהכרח בין רגולטור לרדיאטור. השפעתה על החלטות בעלה יכולה לספק לאלוביץ' נימוק להתנהגותו, על דרך השלילה: הוא חשש להכעיס אותה, במניעת הטייתו של הסיקור לטובתה ולרעת מושאי שינאתה וקינאתה, פן יבולע לעסקיו.
בלי שרה נתניהו, כשותפת ל"ליבת המסכת העבריינית", מחליש מנדלבליט את ליבת המסכת התביעתית נגד בנימין נתניהו. זה לא יביא לביטול סעיף השוחד בעקבות השימוע לנתניהו, אך במשפט עשוי לגרום לזיכוי, גם אם לא ישפיע על סעיפי המרמה והפרת האמונים. בלי שוחד, הרשעת נתניהו לא תגרור עונש של מאסר בפועל. מנדלבליט לא יתאבל על תוצאה כזו.
מחיקת שרה נתניהו מתיק 4000 טובה לפיכך לבעלה ולמנדלבליט גם יחד. אם אין די בכך, לא נלוו לגניזה נימוקים - היעדר אשמה או חוסר ראיות - אף שהמחלוקת בין ניצן ובן ארי לבין מנדלבליט התמקדה רק בסיכויי ההרשעה לנוכח משקל הראיות.
"על פי מצוות המחוקק בסעיף 62 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי, שנכנס לתוקפו ב-1.1.19, אין באפשרותנו למסור את העילות לסגירת התיק", הגיבו השבוע בפרקליטות המדינה על שאלת סגירת תיקה של שרה נתניהו בפרשת 4000. החשוד-לשעבר עצמו, הוא ולא אחר, רשאי לבקש מסמך המציין את העילה. אם אינו עושה זאת, ממשיך לנקר ספק, שמא ניצל בזכות הראיות ולא משום שהתביעה השתכנעה שדבקה בו אשמת שווא.
ההבדל בין שתי העילות מהותי (ולכן המחוקק, שם קיבוצי לפוליטיקאים, רצה לטשטש אותו בעין הציבור). "בסגירת תיק בעילת 'חוסר ראיות' התיק נותר ברישומי המשטרה הפנימיים וקיימת אפשרות למשטרה ולגורמים מוסמכים נוספים לעיין בתיקים הסגורים", הסביר שי ניצן במאמר בכתב העת של הפרקליטות, "משפט מפתח". עשויות להיות לכך, הוסיף ניצן, השפעות "משפחתיות, חברתיות, תעסוקתיות, ציבוריות ואחרות על חיי החשוד ושמו הטוב".
לא כך כשעילת הסגירה היא "חוסר אשמה". אז, לפי ניצן, נמנע "רושם ולו למראית עין לפיו נותר חשד ממשי באשר לאשמתו של אדם. בהתאם לכך נמחק תיק החקירה גם מרישומי המשטרה הפנימיים ובעתיד לא יהיה ניתן לקבל כל מידע אודותיו". המשמעות הציבורית, הבהיר פרקליט המדינה: "המידע לא יהיה עוד גלוי לרשויות". לאיש ציבור, גם בתקופה של אדישות לנוכח שחיתות, ההבדל בין אין-אשמה לאין-ראיות מתקרב בגודלו לזה שבין הרשעה לזיכוי.
לפי התעריף המעודכן של הפרקליטות, אומדן של עד 20 אחוזי ראיות יביא לאיפוס מוחלט של המונה ולקביעת היעדר אשמה. מעל ל-20 אחוז, ולא ברור כמה קרוב ל-100, סגירת התיק תנומק בחוסר ראיות. לשרה נתניהו זה לא ממש משנה: יש לה רישום פלילי, הנובע מההרשעה בתיק המעונות.
בהחלטתו לפסול את עמדת חוקרי המשטרה, פרקליטות המחוז ופרקליט המדינה בעניין שרה נתניהו, ויהיו סיבותיו - להבדיל מנימוקיו - אשר יהיו, מנהל מנדלבליט משחק מסוכן. הוא לכל הפחות מחליש את סעיף השוחד בתיק 4000; אולי אף מכשיל אותו. מדוע הוא עושה זאת? התשובה נמצאת בפרסומת העתיקה לתכשיר של קליירול לעדכון התסרוקת, המציגה חידה, "האם היא (צובעת) או לא? רק הספר שלה" - או היועץ - "יודע בוודאות".