פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קאובויז על טילים

      צילום: AP

      המרוץ לחלל שינה את אמריקה ושיפר את העולם, אך שנים ספורות לאחר מכן הובהר ששלמות לאורך זמן אינה אפשרית, ושכל פעילות אנושית מועדת לטעויות קטלניות

      ג'פרי אדוארד, תינוק חמוד, נולד בברוקלין ב-20 בינואר 1953. המאורע לא סוקר ושום כותרת לא בישרה עתידות. העיניים היו נשואות לוושינגטון, להשבעת הנשיא החדש, הגנרל בדימוס דווייט אייזנהאואר.

      ברבות השנים נודע ג'פרי לשמצה כמיליארדר הפדופיל אפשטיין, שתחילה שיגשג ולבסוף נחשף ומובטח שייתן את הדין על פשעיו. זאת כבר אמריקה אחרת, שונה לחלוטין מארץ ינקותו, עם כוכבית - היא בחרה בדונלד טראמפ לנשיאות. אמריקה העכשווית, עתירת המשאבים, אדירת הטכנולוגיה, לא תוכל לשחזר את החוויה הראשונית של תוכנית החלל, בדיוק כמו שקולומבוס היה רק אחד. את הירח אי אפשר לגלות פעמיים.

      הנחיתה על הירח ב"שידור חי"

      "באנו בשלום", הבטיחו האסטרונאוטים של אפולו 11 למארחיהם השקופים, באותיות של קידוש לבנה, אבל תוכנית החלל היתה נגזרת של מלחמה עולמית, המלחמה הקרה; ובישראל שקוע עד צוואר אותו אירוע מסעיר במלחמה חמה מאד - ההתשה.


      במקלט הקטן, בשחור-לבן, ריצדו ארמסטרונג ואולדרין ללא קול בעוד הרמטכ"ל חיים בר-לב משווק לכתבים הצבאיים את גרסת צה"ל למבצעי היממה החולפת - פשיטת שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על האי גרין שבפתחה הדרומי של תעלת סואץ (שישה הרוגים) ותקיפות חיל האוויר בגזרה הצפונית של התעלה. "בולמוס" למטה, "בוקסר" למעלה, במאמץ לשבור את המשוואה המדממת והמדשדשת של ההתשה שהושקה רשמית בפי הנשיא נאצר כארבעה חודשים וחצי לפני כן.


      במדיו המגוהצים, מאוזני הכנפיים על חזהו (גם "ק" של טייס קישור; טיסה עם בר-לב היתה התנסות מטלטלת); בבלוריתו המסורקת; בדיבורו המתון; אפילו בראש לשכתו קפוץ השפתיים מסיירת מטכ"ל, עוזי יאירי, היה בר-לב דוגמן מעולה של מצביאות. הרוגע המתנגן שליווה את הסבריו הסתיר את המאבק במטכ"ל בין שתי אסכולות הגנת סיני - שלו, עם פיקוד הדרום (גביש) וגייסות השריון (אדן), נגד זו של האלופים טל ושרון. נייחת נגד ניידת, כשעל הגדר ביניהן יושב כרגיל שר הביטחון משה דיין, בעוד ראשת הממשלה החדשה גולדה מאיר, שחיבבה את בר-לב ובנתה אותו כמשקל-נגד פנים-מפלגתי לדיין, מגבה את הרמטכ"ל.


      קו בר-לב היה רק אוסף לא-רציף של מוצבים, זעיר בהרבה מחומת סין. מהירח לא ראו אותו. אך לישראלים היה קרב הלילה בתעלה כואב ומוחשי ומיידי ומנבא עוד רעות ותלאות. הנשגב והכביר והכלל-אנושי למרגלות הדגל האמריקני, ליד הנשר שנחת - לא דיקדקו במונח "עיטם" - ימתין לעיכול במועד מאוחר יותר. שם החלל, כאן קוברים את חללינו, פה לא אפולו.


      עד אז הייתה ישראל שותפה מלאה, מהיציע, במועדון העולמי המשתאה מהפלא הנרקם לנגד עיני כל. שיגור אחר שיגור, רקטה אחר רקטה, חללית אחר חללית. הטיסות הראשונות, הקצרצרות, ביחידות. הצמדים. השלשות שהקיפו את כדור הארץ. בחורף 1968, בגבור ההכנות להבקעה הסופית אל הירח, יצא סגל בסיס הטירונים של גולני לעוד פשיטה לילית בלבנון. התורן שהושאר מאחור, מפקד הכיתה מיקי קאופמן, עודד בדרכו את האסטרונאוטים בורמן, אנדרס ולובל. חניכיו של קאופמן, המיועדים לסיירת גולני ולגדוד 12, שקלו בחיוב את המלצתו - כתחליף לתרגול נוסף - להקיף את ביתן השירותים שמונה פעמים, בקריאות "אני אפולו 8".

      האסטרונאוטים הראשונים, כפי שהפליא לתאר לאחר עשור טום וולף בספרו "The Right Stuff" שריתק את עזר ויצמן בהיותו שר הביטחון וטייס מקורקע, היו גיבורי התקופה, טייסי קרב וניסוי בהסבה לנהגי חלליות, קאובויז רכובים על גב טילים. היום היו עפים על טיל, רובם אם לא כולם - ג'ון גלן היה צדיק בדורותיו - כחשודים בסדרה ארוכה של הטרדות מיניות ועבירות משמעת. אז סלחו לחלוצים, למייבשי ביצות החלל, למגלי העולמות הרחוקים, למחרפי נפשם העלולים להיבעט ברגל אדירה לשחקים ולא לחזור. כולם, כמובן, זכרים לבנים, שאיש מהם לא סומן כמועמד לטיפולי המרה.

      אייזנהואר התחיל את המרוץ לחלל כשקלט את גודל האיום הסובייטי להכות את אמריקה בביתה, לראשונה מאז עלו הבריטים על וושינגטון הבירה במלחמת 1812, אם מתמקדים באויבים חיצוניים ומתעלמים ממלחמת האזרחים. מול מפציצי פיקוד האוויר האסטרטגי, חמושים בפצצות גרעין, שהתאמנו בגיחות ממערב למזרח, אל מוסקבה ולנינגרד, איימו להישלח נחילים רבי-קטל דומים. ברקע ביצבצה הסכנה החדשה, הטילית, הבין-יבשתית, מגמאת האוקיינוסים לתוככי מצודת אמריקה השאננה.

      רגע החרדה היה יום כיפור 1957, ה"ספוטניק". אייזנהואר, מדעניו, קציניו, הציבור האמריקני כולו, בעצם כל מי שצרך חדשות בעולם, קלטו את המשמעות: אם הסובייטים יכולים להביא חפץ למסלול סביב הכדור, הם גם מסוגלים להבריג במקומו לשלב השלישי של הטיל חומר-נפץ, מסוג כלשהו לבחירתם. אמריקה פגיעה, חשופה, חסרת מיגון. תקיפתה, במגמת השמדה, היא בעיקר עניין של החלטה ושל כמות; חשיבות הדיוק היחסי תלויה בבחירת המטרות.


      ממרחק הזמן, מדהימה המהירות. מסוף מלחמת העולם השנייה והתחרות בין האמריקנים והסובייטים על תפיסת מדעני הטילים הגרמנים וגיוסם לפיתוח מערכות נגד בעלת-הברית מאתמול, עד לספוטניק, חלפו רק תריסר שנים. עוד תריסר שנים - ומייקל קולינס ממתין באפולו 11, שלא נחתה על הירח (אלא הנחתת "איגל", שאלה מכשילה בחידונים), לשובם של שני חבריו.

      מגזין הנחיתה על הירח ירח אפולו 11 (AP)
      החלל שינה את אמריקה. אולדרין על הירח (תצלום: נאס"א, אי-פי)

      ודאי שהיה גם צד תעמולתי, יורי גגארין מקדים את אלן שפארד ואפולו חוצה את הקו לפני סויוז; אבל במוקד עמד גיוס המשאבים לאתגר שהציב ג'ון קנדי, אדם על הירח ובחזרה בשנות ה-60. תמונת קנדי שזרע ויריבו ריצ'רד ניקסון שקצר מפתה יותר ממדויקת. המאמץ היה של ממשלי ארבעה נשיאים, אייזנהואר וסגנו ניקסון, קנדי וסגנו לינדון ג'ונסון.

      החלל שינה את אמריקה. פלורידה, טקסס וחלקים נידחים בקליפורניה צמחו סביב תעשיית האוויר-חלל. המחשבים, האלקטרוניקה, חקר הביצועים ועוד עשרות תחומים והתמחויות זינקו. שיתוף פעולה נכפה על זרועות הצבא, שהתנצחו בסוגיית השיוך הזרועי של הטילים מאז הפרדת האוויר מהיבשה. הפעילות, גם לאחר הקמת מינהל החלל נאס"א, היתה צבאית-למחצה בתכלית וצבאית-פלוס בצוות שמימש את חזון קנדי, בנה את הרקטות והחלליות, חישב את הכוחות והזוויות ושברירי השניות, הכשיר את האסטרונאוטים לחירום, אייש את המשימות, ניהל את השליטה והבקרה וקלע בחבטה אחת את כדור הגולף לתוך הגומה.

      תקלת אפולו 13 ואסונות צ'לנג'ר וקולומביה אמנם הזכירו ששלמות לאורך זמן אינה אפשרית ושכל פעילות אנושית מועדת לטעויות, מהן קטלניות. מאלף גם להיווכח כמה מהר - שלוש שנים וחצי, שש פעמים, תריסר בני אדם - הפכו הנחיתות על הירח מהפלא השמיני לזוטה מובנת מאליה. השיגורים היו לשיגרה.

      שורשי כל מה שאירע טכנולוגית מאז, אינטרנט וג'י-פי-אס ומחשב בכל טלפון, נמצאים בהתמודדות הבין-גושית של סוף שנות ה-40 ואילך בכלל ובתוכנית החלל בפרט; ובעוד המעטפת העליונה משנה את פניה, התחוללו עלי אדמות תמורות חשובות אחרות, דמוגרפיות ופוליטיות ואסטרטגיות. הרתימה הריכוזית של הכוחות הלאומיים שאיפיינה את השאיפה לירח סייעה לג'ונסון לתעל את המאבק בעד זכויות האזרח ונגד הגזענות הממוסדת לחקיקה מקדמת שוויון, אך אותו מבנה שליטה נשיאותית יצר אצלו ובהמשך אצל ניקסון גם את ביצת וייטנאם ומשבר ווטרגייט. ניקסון נחלש מדי, נרתע מדי מלהתעמת עם היהדות האמריקנית ותומכיה הפוליטיים. הוא ויתר על כוונתו להעמיד את ישראל בפני יוזמת שלום תמורת שטחים בתום מלחמת ההתשה, או לכל המאוחר בעקבות השבעתו לכהונה שנייה, 20 שנה לאחר אותה השבעה ראשונה של אייזנהואר. ישראל שמחה: החשש מלחץ חלף. התוצאה: מלחמת יום הכיפורים.

      ערן שמידט (עיבוד תמונה)