פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפולנים שרוצים לפתוח את פצעי המלחמה: "הסיפור שלנו הושתק"

      צילום: עיבוד תמונה, אורן נהרי

      בקרב על "מי סבל יותר" תחת הכיבוש הנאצי נראה שהתשובה ברורה, אבל בפולין מבקשים להכיר בכך שגם הם היו קורבן. בראיון עם וואלה! NEWS תיאר סגן ראש הממשלה: "זו טרגדיה שלא יודעים עליה בעולם". מסע בין פצעיה של אומה

      מוזיאון ההתנגדות הפולנית מרשים. הוא מספר את סיפורו של צבא המולדת, ארמיה קראיובה, ובעיקר התקוממות ורשה, אך הסיפור הידוע יותר על מרד גטו ורשה נעדר. זו אחת הטענות העיקריות של הפולנים במאבק שהם מנהלים נגד ישראל והעולם כולו בשאלה מי היה הקורבן הגדול יותר של המלחמה. ברחבי תבל שמעו על המרד ועל 25 אלף ההרוגים שגבה, אבל איש לא שמע על מרד ורשה שהתרחש מעט יותר משנה אחר כך, במהלכו נהרגו ונרצחו כמעט פי עשרה.

      הסיפור אכן הרואי, במיוחד כשהוא נשמע באוזן יהודית בפולין. המדריכה אלכסנדרה סיפרה על הגבורה חסרת התוחלת ועל בגידת הצבא הסובייטי, שהמתין מעברו האחר של נהר הוויסלה עד שהנאצים יחסלו את הצבא הלאומי המתנגד לקומוניסטים ותומך המערב. בסופו של המרד הורה היטלר למפקד ה-SS, גנרל אריך פון דאם באך צלבסקי, להרוג את כולם.

      היא תיארה בזעזוע את רצח 31 הלוחמים שניסו להימלט בתעלות הביוב, תעו בדרכם ולא לקחו אותם בשבי. האירוע זכה לעיבוד קולנועי של הבמאי הפולני, אנדז'יי וידה, בחלק השני של טרילוגיית סרטי המלחמה שלו, "תעלה". "זו הפרה של חוקי המלחמה", העירה בסרקסטיות המדריכה כשהיא רומזת שבאוגוסט 1944 הנאצים כבר עשו כמה דברים גרועים יותר מרצח 31 בני אדם תוך הפרה של חוקי מלחמה. הערתה לא עברה יפה, כנראה כי שניות אחר כך היא סיפרה כיצד נרצחו אזרחים על ידי האס.אס. כנקמה וכינתה זאת "הפשע הגדול ביותר שנעשה בפולין". "באמת הכי גדול?", הקשיתי. היא נסוגה, חלקית.

      למרות זאת, אין לזלזל בזוועה. נרצחו רבבות, בהם נשים וילדים, ששמות וזהות רבים מהם לא ייוודעו לעולם. על המספרים ניתן ללמוד מכמות האפר: בשכונה מסוימת נאספו 12 טונות, כשאדם מבוגר שווה ערך לשני קילוגרם וחצי.

      בית העלמין בורשה, פולין (אתר רשמי , Ignacy Matuszewski)
      הסיפור על מרד גטו ורשה נעדר. בית העלמין היהודי בוורשה (צילום: Ignacy Matuszewski)

      אולי זו רגישות אישית, אך קשה להתעלם מהכתובית שהוצגה בתום הסרט הממחיש את חורבנה של בירת פולין במרד. הסרט צולם מתוך מטוס סיור סובייטי שבו חלקים מוורשה נראים בדיוק כמו הירושימה. בכתובית צוין כי בתחילת המלחמה חיו בוורשה 1.2 מיליון בני אדם ובערב ההתקוממות 900 אלף. בתום המלחמה חיו בין עיי החורבות של ורשה אלף איש.

      משהו במסר הזה גורם להתקוממות: מדוע אין הסבר לשאלה, שלא נשאלת, כיצד יש פער של 300 אלף בני אדם בין 1939 ל-1944? מה קרה להם? לאן נעלמו? אנו יודעים שאלה יהודי העיר, רבע ויותר מתושבי ורשה, שחייהם צומצמו לגטו, ואז שולחו ממנו לטרבלינקה - הגדול במחנות ההשמדה שהופעלו במבצע ריינהרד, עם סוביבור ובלז'ץ. אבל הפולנים לא נזכרים. נוכחים נפקדים.

      תקרית אחת מציגה את תמצית המאבק על הזיכרון בין העם היהודי שחי בפולין והושמד על אדמתה, כשבמיטב ההומור והקלישאות שני הצדדים מתבצרים בקורבנותם, בכבודם העצמי ובמאבקם על האמת והצדק. וכמו בבדיחה הידועה - שלנו יותר. העם היהודי אכן סבל יותר והושמד יותר, ועם זאת, מדי פעם צריך להקשיב גם לפולנים ולשמוע את הצד שלהם. לא חייבים להסכים.

      מוזיאון ההתקוממות נוגע גם ביהודים. אין בו עיסוק במרד גטו וורשה (מוזיאון שבימים אלה ממשלת פולין מקימה), אך יש ראיון ארוך שנעשה עם אחד מגיבורי המדינה, מרק אדלמן, שנלחם במרד גטו ורשה, ובמרד ורשה.

      מאחר ובחר להישאר בפולין ולא היה ציוני, ישראל כמעט ומחקה אותו מהזיכרון הרשמי של הגבורה. ישנו גם "מיקי הפרחח", זלמן הוכמן, נער בן 13, שהוא ואחיו הגדול פרץ היו בין המבריחים הידועים מכיכר שלושת הצלבים. מיקי העביר מסרים בין הלוחמים בוורשה, וכשהפולנים נכנעו, אחרי 63 ימי לחימה הוא היה זה שהעביר את המסרים על תיאום הכניעה בין המפקד הפולני, טדאוש "בור" קומורובסקי למפקד האס.אס., שכמובן לא ידע שהילד מולו הוא יהודי. הוא ניצל ועלה לישראל. קומורובסקי מת בלונדון, גולה.

      ככר שלושת הצלבים, ורשה, פולין, 13 יולי 2019 (עיבוד תמונה , אורן נהרי)
      העברת מסרים בין הלוחמים בוורשה. כיכר שלושת הצלבים (צילום: אורן נהרי)

      פולין לא שוחררה בידי מגיניה ב-1944, אלא נכבשה למעשה בידי הצבא האדום בינואר 1945. בכל שנה נחגג התאריך כציון לשחרור העיר, אך סימל יום אבל. מפקד האס.אס. באך צלבסקי מת בשנת 1961 ומעולם לא נתן את הדין על פשעיו בפולין. הוא ישב בכלא הגרמני זמן קצר על שהרג קומוניסטים גרמנים בראשית שנות ה-30. קרוביו, שלא נקראים צלבסקי אלא ז'לבסקי, חיים בפולין.

      בשנים האחרונות, מדי 1 באוגוסט בשעה 17:00, אז החל המרד, נשמעת צפירה בת שתי דקות. התנועה נעצרת, ואנשים עומדים דום בכל ורשה. צפירת יום השואה, המהדורה הפולנית. בשנתיים האחרונות נוספה לכך גם צפירה נוספת ב-10 באפריל - אז החל מרד גטו ורשה. סמל לכך שפולין, בדרכה המגושמת והבעייתית, נאבקת על הנראטיב שלה ומנסה לעשות תיקון. וכמעט כל תיקון גורם לנזק נוסף לזיכרון השברירי.

      קבר י.ל. פרץ, פולין, 13 יולי 2019 (עיבוד תמונה , אורן נהרי)
      קבר הסופרים במאוזוליאום (צילום: אורן נהרי)

      בכניסה לבית הקברות היהודי הגדול של ורשה מוציא מיכל לשצ'רסקי כיפה מכיסו, ובתנועה מתורגלת מניח אותה על ראשו. לשצ'רסקי, העומד בראש הקרן למורשת לאומית בפולין אינו יהודי, אך אחרי מאבק הצליח לקבל ממשרד התרבות קרן בסך 100 מיליון זלוטי (כמאה מיליון שקלים) לשיפוץ בית הקברות היהודי.

      אנו עוברים על פני ההיסטוריה. במאוזוליאום, קבר הסופרים, קבורים הסופר היהודי החשוב בעולם בשעתו, י.ל. פרץ, יחד עם יעקוב דימון ומחבר הדיבוק ש.אנ-סקי. לצדם רבנים, משכילים וגבירים גם סגן ראש משטרת הגטו שנרצח בידי יהודים, יעקב לייקין קבור במקום, וכן יוזף רוז'נסקי, איש המשטרה החשאית לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהיהודים ושורות הצבא האדום ביקשו נקם על מה שנעשה למשפחותיהם והיה אולי האדם השנוא בוורשה. והנה מחבוא - כאן הסתתרו לוחמי הגטו בימים האחרונים של המרד. בקצה בית הקברות היה המעבר שבו עברו המבריחים הקטנים שהביאו לחם מ"שם", מהעולם החיצוני.

      כעת מבקשים לשקם את בית הקברות. בעיני הוא מושלם כפי שהוא - לא פלסטיקי, לא הוליוודי, לא מטופח מדי. ברחבי הדשא פזורות מצבות, במקום בו פרחה ונספתה הקהילה היהודית הגדולה בעולם. באחריות הקהילה היהודית בוורשה, המונה כ-300 איש מעל גיל 60, יש 15 בתי קברות. לעיתים קרובות כלל לא יודעים בבעלות מי הקרקע ומה גבולותיו.

      מחבוא בבית הקברות שבו הסתתרו במרד גטו ורשה, פולין, 13 יולי 2019 (עיבוד תמונה , אורן נהרי)
      מחבוא בבית הקברות שבו הסתתרו במרד גטו ורשה (צילום: אורן נהרי)

      ממשלת פולין הנוכחית החליטה לצאת למבצע שימור בתי הקברות היהודיים, בראשם החשוב מכולם, אך הוא נהרס. מאה מצבות מתקופת הגטו נמצאו ריקות, וללא חריתה. ממש באחרונה נמצאה מצבתה של פרלה פיינסטר, שמתה בספטמבר 1942, ועליה אין חריתה, אלא כתובת בצבע. כעת החל מרוץ נגד הזמן לנסות ולפענח מה כתוב על המצבות. מתנדבים שאינם יהודים סורקים את בית הקברות ומעבירים את אותן מצבות לאקדמיה לאמנות לשימור במטרה לנסות ולמצוא מי היו האנשים הקבורים כאן.

      1,200 בתי קברות יהודיים נמצאים בפולין. לשאלה מדוע משקיעה המדינה משאבים לא מעטים בשימור בתי קברות של עם, שאיננו עוד, ישנן לא מעט תשובות.

      מצבה ועליה אין חריתה – אבל יש כתובת בצבע, פולין, 13 יולי 2019 (עיבוד תמונה , וויטק סוראלה, קרן המורשת הלאומית, פולין)
      כתובת צבע במקום חריתה. אחת המצבות שנמצאו בפולין (צילום: וויטק סוראלה, קרן המורשת הלאומית, פולין)

      קבוצת עיתונאים ישראלים הוזמנה לפולין ביוזמה של הקרן למורשת לאומית של פולין ושיתוף פעולה של מועדוני העיתונות של ורשה וירושלים. לכל נסיעה כזו יש אג'נדה וכל הצדדים מודעים אליה. בייחוד בימים אלה, כשהיחסים מלאי המטען ההיסטורי בין הפולנים היהודים לבין הקתולים ובין ישראל לפולין, רגישים מתמיד.

      הסיור נפתח בבית הקברות היהודי, שם לשצ'רסקי, ראש הקרן למורשת לאומית של פולין וההיסטוריון העובד עמו, ווייטק סוראלה, מבקשים לעשות תיקון. "אתה צריך להבין", אמר לי לשצ'רסקי. "כשהתחלתי לעבוד כאן היה טקס, והזמנתי את אמי להשתתף בו. הייתה לה סוכנות נסיעות והיא אמרה לי שאם היא תיראה בבית הקברות היהודי המסקנה תהיה שהיא יהודייה - והעסק שלה ייהרס".

      הפרויקט המרכזי שעליו מוציאים כעת את הכסף הוא גיזום העצים המאיימים על בית הקברות. אבל גאוותם היא על הקמת אנדרטה ללוחמים היהודים שלחמו במלחמת העצמאות הפולנית, שהגיעה בעקבות מלחמת העולם השנייה. "יש פתגם בפולנית: מתאים כמו יהודי ורובה", אמר לשצ'רסקי. כלומר יהודי אמור להיות מלווה בריבית, סוחר, או אולי, לימים, עורך דין או רופא. אבל הפולנים כלל אינם יודעים שיהודים לחמו למען פולין, ומתו כפולנים במרידות הכושלות עתירות הגבורה במאה ה-19, במלחמת העצמאות במאה ה-20 ובטבח יער קאטין. כאן מדגישים את אלה שנהרגו כפולנים, כפטריוטים.

      מפגש עיתונאים בכירים פולנים, פולין, 13 יולי 2019 (עיבוד תמונה)
      כשיחסים מלאי המטען ההיסטורי רגישים מתמיד. מפגש העיתונאים בפולין

      אולם מה עם הנצחתם של אלה שנרצחו כיהודים? איפה הנצחתם של עוד מאות אלפי יהודים פולנים? סגן ראש ממשלת פולין ושר התרבות והמורשת הלאומית, פרופסור פיוטר גלינסקי, הסביר כי היא קיימת והדגיש כי המורשת הלאומית כוללת גם את היהודים. "הקמנו את מוזיאון פולין, המדגיש את 800 שנות החיים המשותפים, אבל בסוף התצוגה נמצא גם מותה של הקהילה. כעת עובדים על הקמת מוזיאון גטו ורשה ויש אחרים ומשקיעים בשיפוץ ובשימור", הוסיף גלינסקי, שנחשב לאחד הפוליטיקאים החזקים במדינה.

      לדבריו, "אנחנו מרגישים שהסיפור של הפולנים במלחמת העולם השנייה לא נשמע. ולצערי, במשך הרבה שנים לא היו מספיק גופים פולניים שהפיצו את האמת. קשה להשוות לשואה, אבל ההפסדים של פולין היו עצומים. לאנשים אין זכר מהסבא והסבתא שלהם. אמי למשל, הייתה לוחמת במחתרת הפולנית ונלקחה למחנה עבודה. החיסול הגרמני של האליטה הפולנית היה שיטתי. זו טרגדיה שלא יודעים עליה בעולם".

      בנושא רגיש אחר, פולין מסרבת לשלם פיצויים ליהודים. לדעת ורשה, היא זכאית לפיצויים מהגרמנים שכן הייתה קורבן שלה, ואין שום צדק בכך שקורבן ישלם לקורבן אחר. יו"ר התפעול של הארגון היהודי העולמי להשבת רכוש (איל"ר), גדעון טיילור, מסכים כי פולין סבלה במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, מדגיש כי "איל"ר אינו מבקש מפולין להשיב את מה שהנאצים לקחו, אנחנו דורשים להשיב או לפצות על הרכוש שפולין לקחה. רכושם של ניצולי השואה הולאם על ידי פולין לאחר המלחמה יחד עם רכושם של לא יהודים. מדובר בצדק בסיסי".

      פרופסור פיוטר גלינסקי, שר התרבות והמורשת הלאומית, סגן ראש ממשלת פולין, פולין, 13 יולי 2019 (עיבוד תמונה , אורן נהרי)
      "לא היו מספיק גופים פולניים שהפיצו את האמת. סגן ראש ממשלת פולין גלינסקי (צילום: אורן נהרי)

      שאלתי את גלינסקי לגבי ההנצחה. אחרי המלחמה נרצחו מאות יהודים, במהלכה כ-200 אלף בידי שכניהם. יש אנדרטה ויש שלט שהם נרצחו, אך חסרות לי המילים "בידי שכניהם". השר נאנח. גם אם היה רוצה, יש דברים שאין להם היתכנות פוליטית. מאחוריי, לשצ'רסקי, סוראלה וראש מועדון העיתונות בוורשה, ירוסלב "יארק" וולודארסקי, שואלים אותי כמה שלטי זיכרון ראיתי שבהם נאמר שיהודים אלה נרצחו או הוסגרו בידי שכניהם. בברלין, בפריז, או בכל מקום? מדוע מאיתנו אתה מבקש זאת?

      הפרויקט הראשון בתהליך המלחמה ב"דה-יהדות" הוא בית הקברות היהודי בוורשה. ההחלטה לשקמו ולהקצות את הכסף עברה בדצמבר 2017, ברוב מוחלט, וכל תהליך החקיקה נמשך 13 ימים בלבד - מהגשת הצעת החוק עד שעברה בשני בתי הפרלמנט. אם תרצו, רצון לשקם אתר שיכול להביא תיירים, רגשי אשמה, או רצון טוב של פולין להכיר בכך שהיהודים היו חלק בלתי נפרד מחיי המדינה ותרבותה. יש הרומזים כי חלק מהאצבעות שהורמו למען ההקצאה עשו זאת מחשש שאם פולין לא תקצה את הכסף העיתונות העולמית תאשים אותה באנטישמיות.

      אחרי בית הקברות היהודי תשפץ אותה קרן למורשת לאומית גם את שני בתי הקברות הצמודים אליו - הקתולי והמוסלמי. לא מדובר במוסלמים המעטים שהיגרו לאחרונה לפולין מעיראק וסוריה, אלא בטטרים שהטילו אימה על אירופה והתיישבו גם בפולין. הקרן גם עובדת לשיפוץ המורשת הפולנית במקומות נוספים, בהם אוקראינה שהייתה בשליטה פולנית והמדינות הבלטיות. יש הטוענים כי זהו ניסיון מעודן לומר כי מקומות אלה עדיין פולנים.

      המסע לארצות הדמים

      אחד הפרויקטים הוא שחזור בית הכנסת בזו'לקיב, כיום אוקראינה. למקום יש ערך מוסף מבחינת פולין - מלך פולין, יאן סובייסקי, המכונה מציל אירופה, שהגעת כוחותיו בזמן הצילה את וינה בזמן המצור העותומאני השני, הלווה כסף לקהילה היהודית כדי להקימו. אנו מכירים את ההיסטוריה של יהודים שהלוו כספים לפריץ - כאן זה היה הפוך. נבנה בית כנסת מפואר, ויש להצילו. פולין עושה זאת ואפילו לא בגבולותיה. שני פולנים צעירים, קתולים, עובדים עם יד ושם כדי לפענח מי קבור בכל מקום. לעתים יש ניצחון קטן בדמות צילום משפחה ליד קבר אי אז בשנות ה-20 או ה-30, שמביא לאיתור גורל של עוד יהודים.

      כאן היו ארצות הדמים, כפי שקרא להם ההיסטוריון טימוטי סניידר, בהן במשך כמה עשרות שנים, ששיאן מלחמת העולם השנייה, נהרגו נרצחו וגורשו עשרות מיליוני בני אדם: יהודים, אוקראינים, פולנים, רוסים, גרמנים. בעיר לבוב שבאוקראינה נולדו שני מלומדים פולנים יהודים - רפאל למקין והרש לאוטרפכט. הם גדלו במרחק פעוט זה מזה, שניהם היו לאורים ותומים במשפט הבינלאומי - למקין יכניס למשפט הבינלאומי את המושג שהמציא, ג'נוסייד (רצח עם), לאוטרפכט את מושג הפשעים נגד האנושות. הדברים אינם זהים, אלא הפוכים. למקין התמקד ברצח קבוצה בשל דתה, צבעה ושונותה, בעוד לאוטרפכט במאפייניו של היחיד הנרצח.

      הפולנים זוכרים, למשל, את טבח יער קאטין הנודע, שבו רצחה ברית המועצות את כל האליטה הפולנית. היא ביקשה להכחיד את מנהיגי הלאומיות הפולנית, רבים מהם היו יהודים, ועשתה זאת די בהצלחה.

      מתנדבים עובדים בבית קברות בפולין, 13 יולי 2019 (עיבוד תמונה , אורן נהרי)
      מצליחים לאתר גורל של יהודים נוספים. מתנדבים בפולנים בבית הקברות (צילום: אורן נהרי)

      בשנה שעברה יצא ספר בשם "הד", שזכה בפרס ספר הצילום של השנה. בעל ואישה, מכסימיליאן ומגדלנה ריגמורטי יצאו לווליניה שבווהלין לתעד את הטבח שאירע שם בקיץ 1943. כמאה אלף פולנים (רובם המוחלט קתולים, אבל גם יהודים) נרצחו בידי האוקראינים וכ-1,200 כפרים הושמדו לחלוטין. מכסימיליאן צילם, במצלמת רולופלקס ישנה מתקופת המלחמה, במכוון, אשתו כתבה את הטקסטים המלווים.

      הם לא באו לשפוט, או להאשים - הספר עושה זאת במקומם. הם לא חיפשו עדים, לעתים שאלו אנשים שפגשו בדרך. למשל את אירנה הזקנה מהכפר מיידנסקה, שסיפרה להם איך בילדותה הייתה משחקת במקלות לבנים שמצאה באחו, רק כשהוריה לקחו אותם ממנה בחיפזון הבינה שהיא משחקת בעצמות אדם. הטבח נעשה בידי אנשי סטפן בנדרה, הלאומן האוקראיני שלחם לצד היטלר.

      אוקראינה טוענת כי מדובר באירוע מבודד, שלא היה מכוון. 20 אלף שרדו, חלקם בסיוע שכניהם, ופולין בימים אלה מתכננת להעניק להם עיטור מיוחד - חסידי אומות העולם של פולין. אותן האשמות ממש שאנו מטיחים בפולין על רצח בחסות זוועות המשטר הנאצי, פולין מטיחה באוקראינים על טבח ווהלין. בקייב יסבירו כי בנדרה הוא גיבורי אוקראיני, לוחם חירות למען עמו.

      ספר echo book (הד) שזכה בפרס ספר הצילום של השנה בו מתועד הטבח בפולנים, פולין, 13 יולי 2019 (אתר רשמי , מקסימיליון ומגדלנה ריגומנטי, מתוך הספר אקו, הוצאת מועדון העיתונות ורשה)
      לא שופטים או מאשימים (צילום: מקסימיליון ומגדלנה ריגומנטי, מתוך הספר אקו, הוצאת מועדון העיתונות ורשה)
      ספר echo book (הד) שזכה בפרס ספר הצילום של השנה בו מתועד הטבח בפולנים, פולין, 13 יולי 2019 (עיבוד תמונה , echo book)
      (צילום: מקסימיליון ומגדלנה ריגומנטי, מתוך הספר אקו, הוצאת מועדון העיתונות ורשה)

      מפגש אחר מפגש ראינו את עוצמת הרגש, את תחושת הקורבן והרדיפה ואת חוסר ההבנה או האמפתיה משני הצדדים. במפגש עם עיתונאים פולנים בכירים הוזכרו שוב ושוב מילותיו של שר החוץ, ישראל כץ, שציטט את דבריו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, שהפולנים ינקו את האנטישמיות מחלב אימם. איך אתם אומרים שהפולנים היו יותר גרועים מהנאצים? הרי לחמנו בהם, לא שיתפנו פעולה. היו מצילי יהודים רבים, חלקם שילמו על כך בחייהם. יהודי שנתקל בנאצי הוצא להורג מיד ולא שרד לספר על כך. לכן, הם טוענים, כי מה שאומרים שהפולנים היו גרועים יותר מהנאצים הם כאלה ששרדו, מטבע הדברים, חלקם כי פולנים עזרו להם.

      לדבריהם, לא הכול הוסתר. באחרונה יצא ספר ששמו "עדיין לילה", קריאת חובה בקרב אינטלקטואלים פולנים על השוד והרצח של יהודי פולין, שיצא בהוצאת האקדמיה למדעים. שמו של ספר נוסף שראה אור לאחרונה לא פשוט לעיכול עבור הפולנים, ונקרא "כיצד הפולנים סייעו לגרמנים לרצוח את היהודים". הידע על היהודים ישנו, אומרים לנו, אך מה עם הידע על הפולנים?

      "גם אנו היינו קורבנות"

      אחרי נפילת מסך הברזל לקחנו אחריות, אומרים מארחינו, ואז שמנו לב שהאחריות מועברת אלינו. כשאנו רואים שקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל מודיעה בטקס יום השנה לנחיתה בנורמנדי שכאן החל שחרור גרמניה אנו צוחקים צחוק מר - גרמניה לא שוחררה, היא נכבשה. הרוב המוחלט תמך בהיטלר. פולין מודעת לכך שהיא מקברת לקבל על עצמה אשמה קולקטיבית ומטילה אותה על גרמניה, אבל לטעמה בצדק, הרי אכן הרוב המוחלט של העם הגרמני תמך בהיטלר.

      היום מדגישים את המחתרת שכללה את הקצינים שניסו לרצוח את היטלר כשהיה ברור שגלגל המלחמה מתהפך, אבל הם היו אנשים ספורים. במחתרת הפולנית היו עשרות אלפים, ועוד עשרות אלפים שלחמו לצד הבריטים, האמריקנים והרוסים. גרמניה מצדה מדגישה בשנים האחרונות את הסבל שלה - את טביעת האונייה "וילהלם גוסטלוף", ההפצצות, האונס ההמוני. גם אנו היו קורבנות, זה המסר החדש של גרמניה, אומרת פולין, ושוכחים אותנו.

      בניית מוזולאום בפולין, 13 יולי 2019 (עיבוד תמונה , Ignacy Matuszewski)
      בניית מאוזוליאום בפולין (צילום: Ignacy Matuszewski)

      כשהבינו בפולין כי הביטוי מחנות המוות הפולניים קונה אחיזה, החלה התקוממות והעיתון "ג'ספוספוליטה" פתח בקמפיין. מי שעומד מאחוריו הסביר כי את האחריות לקח דווקא עיתון ולא משרד החוץ בשל תחושת עוול. לדבריו, יש מודעות לכך שהיו פולנים שרצחו יהודים מאנטישמיות, מבצע כסף או משנאה. אני טוען כי ליהודי שנשרף חי בידוובנה לא חשוב אם הוא נרצח מאנטישמיות קתולית ישנה או תורת גזע נאצית חדשה - אבל לפולין זה החשוב, שאין להאשים את העם הפולני או המדינה הפולנית ובעיקר שהמעשים לא היו חלק מהשואה. ההאשמה בשיתוף פעולה היא הקשה מכול, עבורם.

      בנושא זה, כמו השואה אצלנו, השורות מצטופפות. ליברלים עד שמרנים, חילונים וקתולים אדוקים - מורשת הגבורה חשובה להם, למדינה שהייתה מעצמה, שחולקה ונכבשה בידי שכניה, שתרבותה שרדה בגלות, שמרדה פעם אחר פעם, שחרבה. שבמלחמה איבדה שישה מיליון בני אדם - מחציתם קתולים, מחציתם יהודים. הם גוזרים גזרה שווה, אנחנו לא. כי הקתולים היו יכולים להינצל, אך היהודים לא. גרמניה לא שמה לה למטרה להשמיד כל פולני קתולי בעולם, כי אלה נהרגו כפולנים ואלה כיהודים.

      הסיבות לעלבון הפולני

      ועדיין, חלק מהעלבון הפולני מוצדק, או לפחות יש לו סיבות. גם אם חלק מההשוואות שנעשו באמת לא קבילות. שר התרבות, האדם שדחף לשימור בתי הקברות היהודים, ניסה להסביר את החשיבה הפולנית ובשלב מסוים אמר שיש להילחם בשתי הרעות החולות - אנטישמיות ואנטי-פולניות. הוא הניח על כפות המאזניים מצד אחד תקריות אנטישמיות ומהצד השני את התקרית שבה הייתה אלימות כלפי מכוניתו של שגריר פולין בישראל. יש להילחם בכל סטיגמה, אבל בכל זאת, הדברים אינם דומים. גם לקנה המידה יש משמעות.

      העיתונאים הפולנים טוענים כי הסיפור הפולני הושתק בעקבות שילוב בין בורות לזדון, אך בעיקר בעקבות זדון. בהכחשה, בהטלת האימה עליהם ובכך הסטתה מהאשמים - גרמניה הנאצית ובנות בריתה. השיחה מתלהטת כשאני אומר להם ששני מקומות לעולם לא יהיו ניטרליים מבחינת ישראל, והעם היהודי - גרמניה ופולין. הם מסרבים להשוואה. אני מנסה להסביר שהגרמנים רצחו את היהודים, אבל, וזו לא אשמתם, זה נעשה כאן. על אדמת פולין. כאן היו מרבית הגטאות, רוב העם היהודי חי ונרצח כאן.

      לגרמניה סלחתם, עונים לי, איך ייתכן שלנו לא? ויש צדק בדבריהם. כשמדי יום מתפרסמות כתבות על צעירים ישראלים במחוז חפצם, ברלין, התפייטות החיים הנוחים והזולים בה, אולי לכאורה לא סלחנו לנאצים, אך מעשית סלחנו לגרמנים.

      ראש ממשלת פולין, מטאוש מורבייצקי במהלך הדיון על חוק השואה בבית הנבחרים, וורשה, פולין 27 ביוני 2018 (רויטרס)
      החוק קרע את החברה הפולנית. ראש הממשלה מטאוש מורביקצי בדיון בפרלמנט, 2018 (צילום: רויטרס)

      החוק הפולני לא עבר. העיתונאים הפולנים שפגשתי מתנגדים לו, אבל השאלה מבחינתי היא מדוע - האם כי הוא חוק רע, לא נכון, או בגלל שאינו ניתן ליישום? הם השיבו לי כי החוק קרע את החברה הפולנית מאחר ונוסח לא נכון. לדעתי זה קרוב יותר לאפשרות השנייה, אבל השורה התחתונה והחשובה היא שהחוק נמחק. שוב ושוב יאמרו שפולין הייתה כבושה, שהיו אלפים שהסתירו יהודים בסכנה נוראית.

      בסרט הדוקומנטרי "מזל - וכמה אנשים טובים" שיצרה מיה טלמון-אזרזר עם אלון ולן, נשאלה אמה, ד"ר אירנה טלמון, אלמנתו של ההיסטוריון פרופ' יעקב טלמון, כיצד ניצלה. אותם פולנים שהסתירו אותה סיפקו לה מסמכים מזויפים, ביודעם שאם מישהו מהשרשרת הזו ייתפס כולם יוצאו להורג. הרוצחים היו רבים מהמצילים, והעומדים מהצד, המנסים לשרוד היו הרוב, אבל כך הדבר תמיד. פולין חיה בפרנויה שמלחמתה נגד הנאצים, מוסתרת במכוון, אבל כמו המשפט הישן גם אחרי פרנואידים רודפים.

      הנורא מכל בשנות התופת

      במהלך הביקור פגשנו את מריאן טורסקי, אגדה חיה. אינטלקטואל, בן 94, מגדולי אנשי הרוח של פולין. היסטוריון, עיתונאי, חבר בוועד הבינלאומי של אושוויץ ויושב ראש הוועד המנהל של מוזיאון פולין. הוא נולד בשם משה טורבוביץ'. סבו, בעל אותו שם, היה רב, מתנגד. אביו, אליהו טורבוביץ' היה ציוני, חבר בקבוצה שייסדה את דגניה ב', אבל נפצע במלחמת העולם הראשונה ולא עלה. הנכד, משה - מריאן - היה קומוניסט.

      הוא שרד את גטו לודג', אושוויץ, בוכנוואלד, טרזינשטט ושני מצעדי מוות. ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה נאם בפני עצרת האו"ם וסיפר מה היה הדבר הנורא מכל באותן שנות תופת. "אתם ודאי חושבים שזה היה הרעב. אתם צודקים חלקית. היום אנשים רגילים אינם רעבים, למעט בסודאן, תימן ועוד. אנשים אינם יכולים לתאר לעצמם מה פירושו של רעב. תארו לעצמכם לחלום על קליפת תפוח אדמה, פירור לחם, כף מרק".

      "אולי הקור? החורף של 1944 היה קר באופן קיצוני. 25 מעלות מתחת לאפס. מצאתי שק מלט, חתכתי אותו, ויצרתי לי מעין בגד תחתון. השומר הגרמני צרח עלי שגנבתי רכוש גרמני והיכה אותי", הוסיף. "אולי התנאים? הצטופפנו 1,200 אנשים בצריף. על דרגש מכוסה מזרון קש שכבו 6-7 אנשים. ועל מה אתה חושב? באושוויץ אתה חושב היכן עדיף להיות? בדרגש העליון או התחתון. בדרגש העליון - כי לעיתים שלפוחית השתן של שכנך שמעליך אינה מחזיקה מעמד. אבל אולי עדיף להיות בדרגש התחתון, כי יש מסדרי פתע וצריך להתייצב מיד, ואם אתה חלש וקשה לך לרדת מהדרגש העליון, ותחליק ותפצע - ומשמעות פציעה היא מוות. אז מה עדיף?".

      "אולי הכינים? הכינים היו נוראות. לעיתים נשלחנו לנקות מכרות פחם. הכול היה הרוס, ואנחנו נשלחנו לנקות. לא הייתה אפשרות להתרחץ. בצעדת המוות צעדו איתנו אלפי כינים. בצעדת המוות האחרונה גרמו לי הכינים לטיפוס, ואת המלחמה סיימתי חולה בטיפוס".

      "אבל אף אחד מאלה לא היה הנורא מכל", הסביר טורסקי. "הנורא מכל הייתה ההשפלה. בגלל שהיית יהודי לא התייחסו אליך כאל בן אנוש. התייחסו כאליך כמו לכינה, לחרק, למקק. ואיך מתנהגים לאלה? מועכים אותם, דורכים עליהם והורגים אותם".

      מריאן טורסקי, 22 ביולי 2018 (AP)
      "תארו לעצמכם לחלום על קליפת תפוח אדמה". טורסקי (צילום: אי-פי)

      בחדר השתררה דממה, ואז אמר ההיסטוריון הוותיק שהוא מוכן לענות לשאלות. מדוע נשארת בפולין?, שאלתי. מדוע חזרת ממחנות העקורים בגרמניה למדינה שבה, אתה כבר יודע - אין עוד יהודים, למקום הגיאוגרפי שיזכיר לך תמיד את אשר קרה?

      "בגלל האידיאולוגיה", ענה. הוא סיפר כי "חבריי נסעו לקנדה, לארצות הברית, לישראל. אני הייתי צעיר, ושבתי להקים את הסוציאליזם. חזרתי לכונן משטר טוב יותר. אבל השאלה החשובה יותר היא מדוע נשארתי אחרי 1968. (ב-1968 היה מסע אנטישמי מאורגן נגד, שהביא ליציאה המונית של המעטים בקהילה היהודית שנותרה בפולין - א"נ). ויש לכך תשובה פשוטה - לא, לא הקומוניזם. אמונתי בקומוניזם הסתיימה עוד קודם. לא יכולתי לנטוש את חברי. הייתי בעיתון 'פוליטיקה', שהיה היחיד שהוביל קו נגד המסע האנטישמי. חיכתה לי משרה באוניברסיטת דנבר. חלום לכל אחד - אבל לא יכולתי להוביל מסע נגד הממשלה, ואז לנטוש אותו למען החיים הנוחים במערב. ונשארתי".

      שיפוץ קברים בבית קברות בפולין, 13 יולי 2019 (עיבוד תמונה , D. Pisarski)
      שיפוץ הקברים בבית הקברות (צילום: D. Pisarski)

      כשנשאל מה הלקח שלו מהשואה, ענה טורסקי שכשהוא נשאל על כך בעצרת האו"ם לצדו היה רב שענה שהלקח הוא ואהבת לרעך כמוך. הוא מסתפק במועט - לא לאהוב את הזולת כמונו, זה לא ריאלי, אבל אולי להפחית את השנאה במעט. לוקח 20 שנים להפחית שנאה ויום אחד להעלות אותה מחדש. זו המשימה. הוא רואה עצמו כמשמר זיכרון, לוחם על זיכרון הקהילה ממנה צמחה ההשכלה, המסורת הליטאית, החסידות.

      קרן המורשת הלאומית של פולין עושה עבודת קודש. נלחמת לשמר זיכרון של קהילה שאיננה עוד, יהודים שהיו חלק ממדינתם, שלחמו למענה, שהיו חלק מתרבותה וחייה. אלה שחיו ומתו כפולנים בני דת משה, שחיו ונרצחו כיהודים. פולין רוצה, משלל סיבות לשמר את זכרם, להקים להם יד. המניע לא חשוב, חשובה התוצאה. שהרי שני העמים האלה, שתי הדתות האלה חיו יחד זמן כה רב, השפיעו כל כך הרבה זו על זו בכל תחום.

      לוח ההנצחה בסיפור רצח היהודים בגניישובו, פולין, יולי 2019 (עיבוד תמונה , יעל אקוניס)
      פרופ' גולשטיין ליד לוח הנצחת היהודים בגניישובו, פולין (צילום: יעל אקוניס)

      בטיסה הביתה פגשתי מכרה ותיקה, יעל. לשאלתי סיפרה שחזרה מפולין, שם הייתה בפעם השנייה והאחרונה. נסעה עם משפחתה לומר קדיש, עם אביה, פרופסור יעקב גולדשטיין, ההיסטוריון, שעלה לקבר משפחתו. הוא סיפר לי שהיה ילד בזמן המלחמה שהוסתר עם מסמכים מזויפים בוורשה, שם שרד את מרד גטו ורשה ואת מרד ורשה. הוא פונה לבית חולים, שם ניחשו שהוא יהודי, אבל הוא לא נפגע. אחרי המלחמה התאחד עם הוריו ששרדו ועמם לא התראה שלוש שנים. הם חזרו לעיירתם, גנייבושוב, בתקווה שימצאו פרטים על גורל בנם האחר, אחיו הקטן שנשאר שם.

      הם הגיעו עם הדוד וחיו בעיירה כמה חודשים ובחודש ספטמבר 1945, ארבעה חודשים אחרי תום המלחמה הוריו נרצחו, עם דודו ושני יהודים נוספים. חמישה במספר, בעיירה הקטנה שבה חיו. אחד ממקרים רבים בפולין של אחרי המלחמה. דוד של אביו, שאשתו הייתה בין הנרצחים סיפר כי הם נרצחו עקב אנטישמיות. מבחינתו של גולדשטיין יש תדר של אנטישמיות בפולין. תמיד היה. תמיד יהיה.

      בכל זאת, אני שואל אותו, הפולנים גם הסתירו אותך? אתה עצמך ניצלת בזכות פולנים? נכון, הוא עונה, אבל הם קיבלו תשלום על כך. האירוניה היא, אומר לי ההיסטוריון בן ה-86, שבאותה עת שבה הפולנים נרדפו ונרצחו בידי גרמנים, רבים מהם רדפו ורצחו יהודים. וארמיה קראיובה הייתה אנטישמית, הוסיף. יש התכתבויות של מנהיגה, קומורובסקי, עם הממשלה הפולנית הגולה בלונדון שבה ביקש שלא יעזרו מדי ליהודים, שהמאבק לא ייראה "יהודי" מדי (אוסיף שתחושות כאלה בדיוק היו בבריטניה ובארצות הברית - חשש של רוזוולט במיוחד, וגם של בריטניה שהמאבק לא ייראה מאבק "למען היהודים" -א"נ). טורסקי, בחר להישאר בפולין, להיאבק על זכר השואה בה. גולדשטיין, עלה לארץ, בנה את חייו ומשפחתו כאן.

      בעוד כמה חודשים תחנך אנדרטה ללוחמים היהודים בבית הקברות היהודי המרכזי בוורשה. אנשי קרן המורשת הלאומית והעיתונאים - קתולים כולם - חשים שזה תיקון. לטענתם זאת אינה סגירת מעגל, כיוון שיש עוד הרבה לזכור ולהזכיר לעולם כולו, אבל אולי עוד צעד בניסיון להגדיל את האמפתיה דרך הזיכרון, המוות והחיים המשותפים שהיו, וחרבו.