בפעם האחרונה שראיתי את חמי רודנר מופיע בהופעה חיה, זה היה ביום שבת בצהריים באמצע רחוב אבן גבירול בתל אביב, כשהוא חמוש בגיטרה בלבד ומבצע מלהיטיו הגדולים אל מול יושבי פאב מקומי שהצטרפו בשמחה לרוקר הוותיק בפזמונים של הקלאסיקות שלו. היו שם אולי 50 איש שהתקבצו סביבו, אבל הוא שר בלהט כאילו הוא פרדי מרקיורי שמופיע מול עשרות אלפים בוומבלי. זה היה רגע תל אביבי קסום, כמה שעות לפני שנטע ברזילי זכתה באירוויזיון בליסבון. הפער בין האירועים חידד כמה מכות והשפלות עבר הרוק הישראלי מאז תור הזהב האחרון שלו בשנות התשעים של המאה הקודמת. אין הרבה להקות שמייצגות בצורה מזוקקת כל כך את הרוק התל אביבי העיקש מאשר איפה הילד?. וזה לגמרי לא משנה שזו להקה שהוקמה בכלל באזור השפלה ומורכבת משלושה קיבוצניקים במקור ומתופף מחיפה.
למרות שהוציאו שני אלבומים בעשור האחרון, עדיין יש הרגשה כאילו כל הופעה של איפה הילד? היא הופעת איחוד וקאמבק כבר בערך 20 שנה. בקהל יש תחושה של מפגש מחזור של רוקיסטים מזדקנים, בדיוק ההפך ממה שקורה על הבמה - שם חמי נשמע טוב מאי פעם, כאילו מתעקש להיות ההגדרה המילונית של "סולן רוק". בלי מניירות של כוכב, בלי ניסיונות להמציא מחדש את הלהיטים הישנים ועם מינון מדויק בין הקלאסיקות לשירים החדשים והפחות מוכרים. ויש כמובן את עניין הלוע, כשחמי רודנר פותח את הפה שלו למקסימום, הוא בכלל לא נראה אנושי - והסאונד שהחלל האקוסטי שנפער בין הלסתות שלו הוא אחד העוצמתיים והמרגשים שהרוק הישראלי הפיק אי פעם. זה כביכול לא הרבה, אבל זה הכי טוב שיש לנו.
ההופעה אמש באמפי שוני היא עוד אבן דרך בתולדות הלהקה, מין גולגולת שחברי הלהקה היו צריכים להוסיף לחגורה שלהם. זו לא הייתה הופעת איחוד חגיגית, לא הופעת השקה מיוחדת, לא הופעה לציון תאריך עגול לאיזה אלבום קלאסי - סתם מוצאי שבת קיצי עם אורח מיוחד בדמותו של ברי סחרוף וכמה אלפי ישראלים שמוכנים להגיע לאמפי הלא נוח, עם החניה הזוועתית בעולם. זו הייתה אחלה הופעה של אחלה להקה, עם אחלה שירים ואחלה קהל. לא יותר ולא פחות ממה שניתן היה לצפות מהופעה של איפה הילד?.
עם מעט מאוד מלל מיותר בין השירים, הלהקה הריצה את החלק הראשון של ההופעה די בזריזות, וקיבלה לבמה את נסיך הגיטרה לכמה ביצועים מעולים, בהם בלטו דווקא השירים של האורח. השילוב של הקול של רודנר ב"ניצוצות" הקלאסי של פורטיסחרוף עבד מעולה, והלהקה גם נתנה ביצוע מחוספס וטוב ל"כמה יוסי" הקלאסי של סחרוף ורע מוכיח. למען הסר ספק, החלק האחרון של ההופעה שהפגיש על הבמה את הגיטרה של סחרוף יחד עם אלה של אסף שריג ואופיר בן עמי היה שווה לבדו את מחיר הכרטיס של ההופעה.
בדומה לפוליטיקה הישראלית שמתקיימת מחיבורי מפלגות, החיבורים האלה בין גיבורי גיטרה ואגדות רוק מקומיות הן בדיוק צינור החמצן שהז'אנר המוזיקלי החבוט הזה צריך. משינה מארחת את שלומי שבן שמופיע יחד עם חווה אלברשטיין, אסף אמדורסקי מארח את שלום חנוך שמופיע יחד עם מתי כספי, אביב גפן מארח את אביתר בנאי שמארח את תמיר מוסקט והרשימה ממשיכה. וזה בסדר, מעבר לעובדה שהחיבורים האלה מצליחים למכור יותר כרטיסים - הם בסופו של דבר גם מפיקים לא מעט רגעי קסם מוזיקליים, כך שמדובר במצב של ווין-ווין.
חבל שהופעה מוצלחת כזאת בעיקר מדגישה את מה שאין לנו, וזה את איפה הילד? של הדור הזה או את ברי סחרוף הבא. הכישרון קיים, אבל משהו בחיבור הזה בין אמן לקהל נאמן שימשיך ללכת אחריו גם אחרי 30 שנה הלך לאיבוד, דווקא בעידן הרשתות החברתיות שכביכול אמור לשבור את הדיסטנס בין המעריץ הפשוט למוזיקאים. נותר לקוות שמשהו ישתנה והדור הבא של הרוקרים הישראלים יצליחו לשמור על הגחלת, כדי שבעוד כמה שנים הם יוכלו להתחיל להתארח אחד אצל השני בהופעות, וליצור רגעי קסם משלהם.
