פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פלא, עולם

      האנשים שחזרו עם מוות בעיניים ותקווה לאנושות

      צילום: Giphy

      מגלי העולמות ראו במי נהר הנילוס מוות, גזל, אכזריות ואת תחילת אימפריית העבדים, אבל שום דבר לא הצליח למנוע מהם לחזור

      בשנת 140 לפני הספירה הרכיב היווני אנטיפטר מצידון רשימה של אתרים שחייבים לבקר בהם. אם תרצו, המקבילה של אז לספרי התיירות מפעם או לטריפ אדוויזר של היום. הוא מנה שבעה, והם מוכרים כיום כשבעת פלאי העולם העתיק (כמובן, העולם העתיק של הים התיכון והמזרח התיכון, שרק אותם הכיר). ברשימה נמצאים חמישה פלאים יווניים במובן הרחב של המילה - מקדש ארטמיס באפסוס, פסל זאוס באולימפיה, המאוזוליאום בהליקרנסוס, הקולוסוס מרודוס, המגדלור באלכסנדריה - ושניים נוספים - הגנים התלויים בבבל והפירמידה הגדולה של גיזה. הקולוסוס מרודוס, אגב, החליף ברשימה את שער אשתר בבבל, אחת הדוגמאות הראשונות (מעבר לרשימה עצמה כמובן) של הטייה תרבותית, שהרי השער, הנמצא היום בברלין, מדהים לכשעצמו.

      היו בסך הכל כחמישים שנה שבהן כל הפלאים האלה עמדו על תילם במקביל, אבל אני רוצה להתמקד באחד מהם. הפירמידה הגדולה של גיזה אינה רק הפלא היחיד ששרדה אחרי השאר, היא גם הקדימה את כל השאר. ולא בשנה או שנתיים. בנייתה הסתיימה ב-2561 לפני הספירה, בדיוק אלפיים שנה לפני הפלא העתיק ביותר אחריה - הגנים התלויים בבבל. כלומר, כשהיוונים, הרומאים או העברים בכנען עלו אל במת העולם, מצרים כבר הייתה ציביליזציה עתיקה.

      כינויה, לא בלי סיבה, הוא "מתנת הנילוס". 90% מאוכלוסיית מצרים, המונה יותר ממאה מיליון בני אדם, חיה לאורך הנילוס. בלעדיו אין חיים, ואין את הדלתא המפורסמת של העיר הנקראת על שם אלכסנדר הגדול. הנילוס הוא הארוך בנהרות העולם, 6,655 קילומטרים, בתחרות צמודה עם האמזונס, תלוי איך סופרים כל יובל וכל נהר. שטח אגן הניקוז שלו לבדו - 3.5 מיליון קילומטרים רבועים - הוא כעשירית משטח אפריקה, ופי מאה וחמישים משטח ישראל. הוא אחד מארבעת נהרות העולם המונצחים במזרקה המפורסמת שפיסל ברניני בפיאצה נאבונה בלב רומא באמצע המאה ה-17, לצד הדנובה האירופית, הגנגס האסיאתי וריו דל פלטה האמריקני. כל נהר מיוצג על ידי דמות, וראשה של הדמות המייצגת את הנילוס כוסה קפלי בד, כי באותה עת מקורותיו לא היו ידועים.

      הנילוס היה מוכר. קרבות התנהלו בו והעולם העתיק של המזרח התיכון הכיר אותו, אבל היכן בעצם הוא מתחיל? איש לא ידע. כשהפורטוגלים, ולימים אירופים אחרים, התחילו לשלוח את ספינותיהם לכיוון הודו במאה ה-14, הם מפליגים בהיסוס אל אסיה כשהם מקיפים את אפריקה. בעיקרון, הם שטים קרוב-קרוב לחוף, ירדו לאסוף מצרכים ולסחור, אבל לא נכנסו לתוך היבשת. היא הפחידה. יש בה מחלות, ג'ונגלים, שבטים פראיים, חיות טרף ואין בה מקומות לאדם הלבן להתיישב בהם. למעט דרום אפריקה, ושם הם עשו זאת. לימים, מסעות המחקר (והכיבוש והביזה) הגיעו לכל נקודה בעולם. כלומר, לכל נקודה שנושאת רווח. התעלומה הגדולה האחרונה ביבשה הייתה לב אפריקה. מה מסתתר בה? וכך יוצאות לדרך משלחות גדודיות של חוקרים, מחפשי אוצרות, הרפתקנים, סוחרי עבדים, עיתונאים, מיסיונרים וקונסולים. חלקם באו עם הכוונות הטובות בעולם. כולם, ברמה זו או אחרת, המיטו אסון על היבשת, מורשת שממנה לא התאוששה עד היום.

      מגזין הנילוס נהר נילוס אורן נהרי (ShutterStock)
      שניים גילו, השלישי זכה בקרדיט. הנילוס בין אוגנדה לסודן, 1864 (תצלום: ShutterStock)

      כשחושבים על גילוי מקורות הנילוס, עולה מיד הדרמה בהגעת דמויות גדולות מהחיים אל לב היבשת, האגם שייקרא על שמה של המלכה הצדקנית, נעדרת ההומור ולובשת השחורים מלונדון. כמו במקרים רבים אחרים, עם זאת, המיתוס והמציאות לא זהים.

      לנהר שני מקורות עיקריים - הנילוס הלבן והנילוס הכחול. הלבן על שם הגיר המומס במימיו, הכחול מדבר בעד עצמו. הלבן, המפורסם יותר, מתחיל בקו המשווה. הכחול, הצנוע, באתיופיה. הם נפגשים בחרטום בירת סודן וממשיכים יחד לים התיכון. הכחול תורם 90% מהמים ו-95% מהסחף של הנילוס המאוחד, ומתגלה מאה שנים לפני הלבן, על ידי ג'יימס ברוס הסקוטי, מגלה עולם אלמוני. כמעט כרגיל בסיפורים אלה, הוא לא היה הראשון.

      ברוס נולד ב-1730, בן למשפחה סקוטית מכובדת שהתעתד להיות עורך דין, אבל נישא לבתו של סוחר יינות והפך לכזה בעצמו. לאחר תשעה חודשי נישואים אשתו מתה, וברוס עושה שינוי די קיצוני בחייו, יוצא לאירופה ולמזרח התיכון, מסייר בפורטוגל וספרד ומחליט ללמוד שפות. בחירת השפות שלו מקורית ומשנה חיים: ערבית וגעז, השפה של אימפריית אקסום, שפרחה בחבש (כיום אתיופיה) בזמנם של יוליוס קיסר, נירון וקליגולה. ממנה צמחו השפות המוכרות כיום באזור - טיגרינית, אמהרית - אך תהליך שהחל לפני כאלף שנים הפך אותה משפה מדוברת לשפת קודש בלבד.

      ב-1758, כשהוא בן 28, הוא ירש את אחוזת אביו. משוחרר מחובות ומחויבויות, הוא יוצא לחפש עתיקות במזרח התיכון. הוא מונה לקונסול האנגלי באלג'יר, אז משכן לשודדי ים, סייר בצפון אפריקה, באיי יוון, בסוריה ובלבנון, ואחרי עשר שנות נדודים החליט לחקור את מקורות הנילוס, שהוא האמין שהם בחבש.

      הוא שוהה בחבש שנתיים, קונה לו שם כרופא, קושר קשרים בבית המלוכה בגונדר, ויוצא לדרך. אחרי שלושה חודשים של טיפוס, בארבעה בנובמבר 1770, הגיע ברוס לכנסייה קטנה סמוך לביצה, ושמע ממדריכו שזה מקור הנילוס. הוא לא השתכנע, סייר בסביבה ואחרי עשרה ימים הגיע לאגם טאנה שעליו הכריז, ובצדק, כמקור. המדריך היה יווני בשם סטארטס שגר באתיופיה, הכיר אותה מצוין וכנראה היה המגלה האמיתי.

      אבל רגע - מאיפה צצה אותה כנסייה ומי בנה אותה?

      התשובה היא פדרו פאיש, מיסיונר ישועי פורטוגלי שנשלח לחזק את המיסיון בחבש ב-1618, יותר ממאה וחמישים שנה לפני ברוס. בדרכו מגואה לחבש דרך עומן נתפס ונמכר לעבדות עם עמיתו, והשניים היו שבויים שבע שנים, למדו ערבית עד שחרורם, הגיעו לחבש, ושם פאיש מצא חן בעיני הקיסר סוסניוס, שהמיר בהשפעתו את דתו לקתוליות. הוא סייר בנהר אבי הנשפך לאגם טאנה, נהר שמימיו מקודשים לאתיופים והם מזהים אותו עם נהר הגיחון, אחד מארבעת הנהרות המשקים את גן העדן, קיבל אדמות ובנה בהן כנסיות שהשפיעו על הארכיטקטורה החבשית. בזכרונותיו, סיפר איך הקיסר נתן לו לשתות משקה מר ומוזר, במה שהפך להיות התיעוד המערבי הראשון של קפה. סוסניוס, אגב, הכריע את גדעון, מלך ביתא ישראל, וטען שזה בזכות המרת הדת שלו.

      הכנסייה שברוס מצא הוקמה במקום לציון גילוי מקור הנילוס הכחול על ידי פאיש. אחריו, מיסיונר אחר, בשם ז'רונימו לובו גילה אף הוא את המקורות וכך תועדו לפחות שני אירופים לפני ברוס, אך הוא נותר רשום בספרי ההיסטוריה. הוא המשיך מחבש לנוביה - כיום סודן, היה לראשון שזיהה את מפגש הנילוס הכחול עם הנילוס הלבן, שב לארצו, פרסם את סיפור מסעותיו ומחקריו, ופרש לאחוזתו מבלי שאיש האמין לו.

      מגזין הנילוס נהר נילוס אורן נהרי אגם ויקטוריה (ShutterStock)
      המיתוס והמציאות לא זהים. אגם ויקטוריה (תצלום: ShutterStock)

      חבש הייתה חלק מהעולם שאירופה יחסית הכירה, אבל מה קרה הלאה, דרומה יותר? חוקרים החלו לצאת, בהיסוס, אל תוך היבשת - ממערב, ממזרח, מדרום, מצפון. לעתים, בעצם בדרך כלל, לא למטרות מחקר, אלא ממניעים אחרים, גרועים בהרבה.

      המשנה למלך מצרים מוחמד עלי שלח שתי משלחות דרומה, הראשונה ב-1839 והשנייה שנתיים אחר כך. הידע היה משני, המטרה החשובה יותר הייתה הרחבת שליטתו לסודן. הן הגיעו לגונדוקורו, סמוך לג'ובה, בירת דרום סודן של ימינו, ולא יכלו להמשיך בגלל האשדות. הם הקימו בסיס שממנו יצאו להביא עבדים ושנהב, ולעתים נתנו לחוקרים ולמיסיונרים להתלוות אליהם. שלושה מיסיונרים גרמניים, לודוויג קרפף, יוהן רבמן ויוהן ארהארדט סיפרו שראו הרים מושלגים. כולם לגלגו עליהם - מי חשב על שלג תמיד באזור קו המשווה הלוהט? - אבל הם צדקו ותיארו במדויק את הקילימנג'רו והר קניה. ההרים אמנם אינם חלק ממערכת הנילוס, אבל המחשבה שניתן להגיע למקורותיו ממזרח, מהאזור שהוא היום קניה וטנזניה, התבררה כנכונה. ארהארדט גם שרטט מפה טנטטיבית ובה ימת ענק בלב אפריקה, שלימים יתברר שהייתה בעצם שלוש ימות - ויקטוריה, אלברט וטנגנייקה.

      מציאת מקורות הנילוס הכחול הייתה כמעט פשוטה, נעדרת דרמה. ההרפתקאות והמאבקים יהיו בדרך למקורות הנילוס הלבן, בלב אפריקה, ובבסיסם ג'ון הנינג ספיק וריצ'רד פרנסיס ברטון, שני חברים שיצאו לדרך.

      ברטון נולד ב-1821, ספיק צעיר ממנו בשש שנים. ברטון חי חיים סוערים ומופלאים, אחד מגדולי ההרפתקנים בהיסטוריה שזכור כאגדה. אבל ספיק צדק בוויכוח על מקורות הנילוס. ברטון נולד למשפחה טובה - אביו קולונל בצבא, אמו יורשת הון, וכבר בגיל צעיר התבלט אחד מכשרונותיו - שפות. מסופר עליו שידע 29 שפות ועוד 11 ניבים. בגיל 19 התקבל לאוקספורד, למד עברית, סיף וציד באמצעות בזים, הפר את חוקי המוסד וגורש. על פי תיאורו, הוא לא התאים לכלום פרט לזה שיירו עליו תמורת שישה פני ליום, וכך התגייס לצבא חברת הודו המזרחית. בניגוד לעמיתיו, הוא התענין עניין אמיתי וכנה בעמים שפגש. לא התנשאות סנובית כמקובל בחוגי הקצונה הוויקטוריאנית, אלא ניסיון להבין אותם, את תרבותם, את שפתם וחייהם. חבריו כמובן לא הבינו כיצד אנגלי, נזר הבריאה, מתעניין בהודים, פרסים וערבים. הם טענו שהוא הופך ליליד וכינו אותו "הכושי הלבן".

      ב-1853, אחרי שבע שנים בהודו, הוא עושה את מה שיהפוך אותו מפורסם לראשונה - מתחפש לסוחר מוסלמי, עושה לעצמו ברית מילה כדי להקטין את הסיכון האדיר שלקח על עצמו ועושה את החאג' למכה. אם היה נחשף כנוצרי, היה מוצא להורג, אך הוא הצליח, המשיך לעדן, ושם יפגוש לראשונה צייד נלהב, סגן ג'ון הנינג ספיק, שיצטרף אליו למשלחת לאזור האגמים הגדולים בלב אפריקה, בשלב זה רק שמועה שאפריקנים מספרים למיסיונרים וסוחרי עבדים. המשלחת הותקפה בסומליה, חנית פילחה את פניו של ברטון, ספיק נפצע גם הוא. הוא החלים, יצא להשתתף במלחמת קרים כי כנראה חסר לו ריגוש בחיים, וב-1856 החברה הגיאוגרפית המלכותית מממנת משלחת נוספת שתצא למרכז אפריקה.

      ב-27 ביוני 1857 יצאו ספיק וברטון מזנזיבר, בסיס סוחרי העבדים והשנהב הערבים, מערבה לתוך היבשת. ציודם נגנב, הם הותקפו וחלו מאוד בדרך: ברטון למעשה נסחב על ידי הסבלים, ספיק התעוור לזמן ארוך עקב מחלה והתחרש באוזן אחת בגלל מחלה אחרת. הם המשיכו, כמובן, ובפברואר הגיעו לאגם טנגנייקה. ספיק לא יכול היה לראות אותו, ובשלב זה כל ציוד המדידה שלהם נהרס או נגנב. הצידה לא הספיקה לבדיקה יסודית של האגם, והם לא יכלו להשיג סירה שבה ישוטו - אחד משותק ברגליו והשני עיוור וחירש - לנהר בצד הצפוני, שאולי יוצא מהאגם או נשפך לתוכו. האפשרות הראשונה מלמדת על כך שאולי זה מקור הנילוס, השנייה פוסלת אותה. רק כשליווינגסטון וסטנלי יגיעו לצד הצפוני של האגם 14 שנים אחר כך, יתברר סופית שהרוזיזי אכן נשפך אליו. הם נפרדו, כי ברטון חלה שוב, וספיק המשיך צפונה. הוא הגיע לאגם ויקטוריה והודיע מיד, בניחוש מלא השראה, שזה מקור הנילוס. ברטון היה משוכנע שאגם טנגנייקה הוא המקור. לאיש מהם לא היו הוכחות.


      הם חזרו בנפרד, חולים, על סף מוות. כל אחד כתב את זיכרונותיו בנפרד. ברטון, הרפתקן פוחז אבל מדען מוכשר, כתב יומן מפורט ומעולה לא רק על הגיאוגרפיה אלא גם על המנהגים והשפות של השבטים שפגש. "המסע הוא הניצחון", הוסיף משפט המגלם את רוח החוקר במיטבה.

      ספיק חזר ראשון ומיד נתן הרצאה שבה סיפר כיצד גילה את מקור הנילוס. ברטון זעם וטען שסיכמו שישאו דברים בהרצאה משותפת. ספיק קיבל תקציב לצאת למסע נוסף להוכיח מה מקור הנילוס כי ברטון ואישיות מכובדת בשם דוקטור ליווינגסטון לא היו משוכנעים בצדקתו. הוא יצא ב-1860 עם שותף בשם גרנט, נעים יותר מברטון המבריק והתמהוני. הם פילסו דרך בצד המערבי של אגם ויקטוריה אל ממלכת בוגנדה - אוגנדה של היום, והיו האירופים הראשונים שביקרו במקום. ספיק כתב תיאורים מרתקים, והסבריו על מדידת נתוניהן הגופניים של גבירות חצר המלוכה ודאי העבירו רטט של עונג וחלחלה אצל הוויקטוריאנים החסודים. הם הגיעו לצפון האגם, ראו את המפל וספיק הודיע שהנילוס אכן יוצא משם. עדיין, זו לא היתה הוכחה מספקת לברטון, והשניים אמורים היו ליישב את המחלוקת בוויכוח פומבי ביניהם, שנועד להתקיים ב-16 בספטמבר 1864. לילה לפני האירוע, שבו אמורים היו להשתתף כל מלומדי וחוקרי אפריקה, ישבו ספיק וברטון זה לצד זה בארוחה חגיגית. ספיק יצא בזעם, הלך לצוד וגופתו נמצאה לאחר מכן, ירויה על ידי רובה הציד שלו עצמו. תאונה.

      ברטון נכנס לשירות הדיפלומטי, היה במערב אפריקה ובברזיל, וב-1868 היה לקונסול בדמשק - מקום מושלם לערביסט כמוהו. זה היה בזמן "עלילת דמשק", האשמות הדם נגד היהודים. כדיפלומט הוא הצליח להשניא את עצמו על המוסלמים, הנוצרים והיהודים - אשתו ניסתה להעביר מוסלמים לנצרות, הנוצרים תיעבו את האיש הקרוב מדי לילידים עד כדי כך שהוא כותב וקורא את שפתם והיהודים שנאו אותו מהסיבה הטובה ביותר - הוא האמין בעלילה, כלומר שיהודים אופים מצות מדם ילדים נוצרים.

      הוא הועבר לטרייסט המנומנמת. כתב ספרי מסעות, אבל עיקר תרומתו לתרבות הוא תרגומים של הקאמה סוטרה ושל אלף לילה ולילה, כולל הערות שוליים והסברים. עד היום תרגומו נחשב לטוב ביותר. "אנגליה היא המדינה היחידה שבה לעולם לא ארגיש בבית", אמר ההרפתקן שמת בסופו של דבר מהתקף לב. בהחלטה אומללה, שרפה אשתו את כל כתביו ויומניו, ובהם תרגום נוסף, ל"ערוגות הבושם" - יצירה ערבית ארוטית.

      מקורות הנילוס

      אני מניח שמי שהגיע עד פה כבר מכיר את העניין העצום שלי במגלי עולם, על הרפתקאותיהם ההזויות, המדומות והאמיתיות כאחד. הנה דוגמה: כשספיק וגרנט שבו מהמסע לאגם ויקטוריה הם פגשו זוג - סמואל ופלורנס בייקר. השמות שגרתיים, החיים ממש לא. סמואל בייקר היה חובב ציד אמיד, בעל חווה בציילון שחזר לאנגליה, שם נפטרה אשתו והשאירה אותו עם ארבע בנות קטנות. האלמן עשה את הדבר המתבקש - לפחות על דעתו - השאיר את בנותיו עם אחותו ויצא לצוד בבלקנים. בעיר הבולגרית הקטנה וידין ראה מכירת עבדים ושפחות. השנה היא 1860, ומדובר במכירת הונגרים לארמונות והרמונות האימפריה העותמנית. בייקר קנה והבריח נערה יפהפייה בשם פלורנס שנועדה לפאשה המקומי, והיא הייתה לאשתו. הם החליטו לצאת לאפריקה כדי לגלות את מקורות הנילוס בדרך הפשוטה: מקהיר במעלה הנהר. הם למדו ערבית, ויצאו לדרך על גמלים במדבר נוביה, חוקרים את מערכת הנהרות המנקזים את חבש. שנה אחרי שיצאו, הגיעו לחרטום כשהם מוכנים להתחיל במסע האמיתי. שם פגשו את ספיק וגרנט, ומאוד התאכזבו לשמוע שספיק גילה את המקור באגם ויקטוריה.

      אבל ספיק אמר לבייקר המאוכזב שיש עוד אגם ממערב לוויקטוריה, המשתייך כנראה למערכת הנילוס. הם קיבלו הוראות, ברכת הדרך ומפה - ויצאו. אחרי קשיים רבים הגיעו לאגם אלברט ב-4 במרס 1864, שטו בו, וראו נהר הנשפך לאגם ויוצא ממנו כמעט מיד - הנילוס. הם ראו וגילו את מפלי מרצ'יסון, וחזרו לקהיר ב-1865. בייקר לא זכה לכבוד שקיבלו מגלים אחרים: הדרך שבה מצא את אשתו, ובעיקר העובדה שהם לא נישאו מיד כי נמלטו ממכירת העבדים, ומי יודע מה עשו בטרם נשאו כחוק, מנעה ממנו מפגש עם המלכה ויקטוריה. הוא המשיך לכתוב ספרים, השניים נסעו יחד בעולם, צדו ותיירו. נועד להם עוד מפגש מרתק אחד עם היבשת, התאזרו בסבלנות.

      סיפור מציאת מקורות הנילוס והאגמים הגדולים של מרכז אפריקה לא יהיה שלם בלי שני אנשים נוספים - האחד טעה בהערכתו מהו המקור, השני יהיה זה שיוכיח סופית שאגם ויקטוריה הוא מקור הנילוס. הטועה הוא אחד הקדושים הלבנים המעטים של אפריקה, האחר אחד הנבלים הגדולים, והשניים קשורים זה לזה בזכות משפט ההיכרות הידוע בהיסטוריה.

      דוקטור דיוויד ליווינגסטון הסקוטי (כמו רבים כל כך ממייסדי האימפריה הבריטית) נולד ב-1813 בעיירה קטנה, השני משבעה ילדים. מגיל 10 עבד 13 שעות ביממה כקושר חוטי כותנה שנקרעו במכונות האריגה והטווייה של המהפיכה התעשייתית, ואז למד בכוחות עצמו. הוא הצליח להתקבל למכללה אחרי שחסך מעט כסף, השלים פערים בהשכלתו, למד רפואה וביקש להישלח כמיסיונר לסין. מלחמת האופיום הראשונה ב-1839 שיבשה את התוכניות וליווינסטון יצא לאפריקה, כשבסיסו הראשון הוא דרום אפריקה, שמרביתה הייתה אז בשליטת הבורים. ב-1849 היה לאירופי הראשון החוצה את מדבר קלהארי. רופא, מיסיונר, רושם רשימות קפדן ושרטט מעולה, לא צעיר, המנהל מסע צלב נגד העבדות - אבל נעזר פעם אחר פעם בסוחרי עבדים להישרדותו.

      הוא האדם הלבן הראשון הרואה את Mosi-OA-Tunya ("העשן שמרעים") וקורא למפל על שם מלכתו שבלונדון. שנתיים אחר כך היה לאירופי הראשון החוצה את אפריקה ממערב למזרח - מלואנדה באוקיינוס האטלנטי לקואלימיין באוקיינוס ההודי. הוא נהג להיות קל תנועה - בלי שיירות של סבלים ועשרות חיילים חמושים - ולא הפגין איום על האנשים שפגש בדרך. הוא נסע עם כמה סבלים, סחורות להחלפה וכמה רובים להגנה. הוא לא רק איש רוחני, אלא איש האימפריה הבריטית בכל מהותו. הוא האמין ביכולתה, בחובתה להביא טוב. בבסיס הפסל שלו במפלי ויקטוריה חרוט המוטו שבו האמין כל חייו - נצרות, מסחר ותרבות. הוא קיווה שנהר הזמבזי יהיה נתיב סחר נוצרי לתוך היבשת, שהאירופים אולי יעברו מסחר העבדים אל מסחר מוסרי יותר אם ישתלם להם.



      הוא חזר ללונדון, כתב ספר על מסעותיו, התפטר משליחות המיסיון ויצא בראש משלחת לחקור את הזמבזי המסע נמשך שש שנים תמימות, ובעיקרו היה כישלון. אישתו נפטרה ממלריה, אנשיו עזבו אותו. במהלכו אמר את אמירתו הידועה ביותר - "אני מוכן ללכת לכל מקום ובלבד שהוא יהיה קדימה". הזמבזי התברר כבלתי עביר לשיט, הצלחה חלקית הייתה בכך שהמשלחת גילתה את אגם מלאווי. כמעט מייד ליווינגסטון חזר לאפריקה, הפעם בסיסו בזנזיבר. הוא ביקש להכריע סופית בוויכוח על מקורות הנילוס - האם אגם ויקטוריה, אגם אלברט, אגם טנגנייקה? הוא הרכיב משלחת ובה משרתיו הנאמנים צ'ומה וסוסי, ויצא לדרך מטנזניה באפריל 1866. משרתיו נטשו אותו ברובם, הוא המשיך כשהוא חולה ונעזר, צחוק הגורל, בסוחרי עבדים שהצילו אותו. ציודו נגנב. הוא בודד בג'ונגלים, סוחרי עבדים ערבים מצילים אותו שוב ושוב. הילידים נותנים לו אוכל בתמורה לכך שיסייע להם ברפואה. יש לו כולרה, כיבים, מלריה, העונה הרטובה תופסת אותו בשטח שנה אחר שנה, ובסופו של דבר, ב-1871 הוא מצליח לחזור אחרי שש שנים בליבה של אפריקה. עם חזרתו היה לחבר כבוד בחברה הגיאוגרפית, אבל אני מקדים את המאוחר. מה קורה בזמן שליווינגסטון נמצא בלב הג'ונגלים, בודד, אולי כבר מת?

      ליווינגסטון אינו עוד הרפתקן, קצין צבא או סוחר שנעלם במעבה הג'ונגל. יש לו מעמד מיתי, וסיפור מעורר השראה של ילד שגדל במשכנות העוני האיומים ביותר ובכוחות עצמו לימד עצמו עד שהיה לרופא, מיסיונר המפיץ את בשורת הנצרות, מפיץ הערכים הבריטיים במיטבם, הקדוש עם השיער והזקן הלבנים, הלוחם האידיאליסט בסחר העבדים. כך, למשל, כתב לעורך "הניו יורק הרלד": "ואם גילויי לגבי העבדות הנוראה צריכים להוביל לדיכוי של סחר עבדי החוף המזרחי, אני אראה בזה עניין גדול יותר בהרבה מגילוי כל מקורות הנילוס יחד".

      וכשהוא נעלם למשך שש שנים יש לעורך העיתון האמריקני הברקה - לשלוח עיתונאי בעקבותיו, שיתעד את מסלולו ובשאיפה גם ימצא אותו. הפרויקט מצליח מעבר לציפיות, גם של העיתון וגם של העיתונאי. הנרי מורטון סטנלי נולד בשם ג'ון רולנד בווילס, 28 שנים אחרי ליווינסטון, ב-1841 היגר לארצות הברית והמציא עצמו מחדש, כולל שם חדש (אם כי לא ברור מדוע בדיוק ראה צורך לשנות שם). אחרי שירות במלחמת האזרחים הצטרף לעיתון, ובגיל 28 קיבל את "משימת ליווינגסטון". הוא שאל את המוציא לאור ג'יימס גורדון בנט כמה מותר לו להוציא, ונענה: משוך 1,000 לירות שטרלינג כעת. כשייגמרו משוך עוד 1,000. כשייגמרו עוד אלף, וכך הלאה - אבל מצא את ליווינגסטון.

      הוא יצא לדרך, ואחרי שנתיים, ב-1871, מצא את ליווינגסטון באוג'יג'י, העיר העתיקה ביותר בטנזניה, ומקום מרכזי לסחר בעבדים. כמו במקרים רבים אחרים, מידת האמת במפגש לא לגמרי ברורה. סטנלי כתב שאמר לו כשנפגשו את המשפט הכה ידוע: "דוקטור ליווינגסטון אני משער" - אמירה אירונית בלשון המעטה, בהתחשב בזה ששניהם היו האנשים הלבנים היחידים ברדיוס של מאות קילומטרים. סטנלי תלש ושרף את דפי היומן מאותו יום, וכך אין לנו אלא לסמוך על מילתו, אבל המיתוס התקבע, וזה מיתוס טוב ולא מזיק.

      מגזין הנילוס נהר נילוס אורן נהרי אגם ויקטוריה (ShutterStock)
      משפט ההיכרות הידוע בהיסטוריה. סטנלי וליווינגסטון (תצלום: ShutterStock)

      השניים חקרו את מרכז אפריקה וביססו סופית את ההנחה שאגם טנגנייקה אינו מקור הנילוס. סטנלי חזר, כתב רב-מכר על הרפתקאותיו, ועיתונו האמריקני מימן לו משלחת נוספת יחד עם "הדיילי טלגרף": ב-17 בנובמבר 1874 יצא עם 350 איש ושיירה מצוידת היטב ללב אפריקה. הם הגיעו לאגם ויקטוריה, ושם הרכיבו מחדש סירה שפורקה כדי שהסבלים יוכלו לשאת אותה כל הדרך. הסירה, "ליידי אליס" (על שם ארוסתו של סטנלי שנישאה לאחר בעת שהיה באפריקה) החלה בחקר האגם - ואז התבררו גודלו וחשיבותו. הוא המשיך לאגם טנגנייקה, הוכיח שאכן אינו קשור לנילוס ומשם החליט לבדוק את מסלול נהר הקונגו. הוא התגבר על אשדות ועל מפלי סטנלי וניהל 24 קרבות נגד תושבי היער ועוד 8 נגד לוחמים החיים על הנהר. אחרי האשדות יש עוד 1,500 קילומטרים של שיט בקונגו, ואז 350 קילומטרים של מפלי ליווינגסטון, ובהם 32 אשדות שבהם הנהר צונח כמה מאות מטרים. אחרי שלוש שנים בלב אפריקה, כששני שליש מהמשלחת מתו, פתר סטנלי את התעלומה הגיאוגרפית הגדולה האחרונה של אפריקה, התחקה על מסלול הקונגו אל הים, והוכיח שאין קשר בין הנילוס לנהרות מדרום לו.

      הוא הנהיג שלוש משלחות תחת המוטו "הפראים מעריכים רק כוח, עוצמה, אומץ לב והחלטיות" והיה מנהיג מעולה ומגלה גדול (גם אם מעט אכזרי), אבל כאן יש תפנית בקריירה שלו: הוא ביקש לעניין את ממשלת הוד מלכותה בשפע של אגן הקונגו, אבל בריטניה השמרנית דחתה את הרעיון, ומי שקפץ על המציאה היה ליאופולד השני, מלך בלגיה. סטנלי יצא מטעמו - לא מטעם בלגיה - למרכז אפריקה, המקום שבו שוכנת היום קונגו, כדי לפתח לכאורה סחר על ידי סלילת מסילת מסילות ברזל והשקת אוניות קיטור באגמים. הוא קנה זכויות ממנהיגים מקומיים על אדמתם ומחצביהם בשורת מסמכים מלאי תרמיות, והפך את המלך לבעלים של קונגו הלכה למעשה. כל זה קרה בדיוק כשהעולם התחיל להניח כבלי טלגרף מצופי גומי, כשג'ון דנלופ פיתח את הצמיג וכשהמכוניות והמטוסים בעלי צמיגי הגומי החלו לשנות את העולם. כך, תהיה קונגו למקום שבו הקולוניאליזם והאימפריאליזם יגיעו לשיא. כלומר, לשפל. המקום שבו כעשרה מיליון מבניה יירצחו, ומאות אלפים ייענשו בכריתת יד אם לא יעמדו במכסות הגומי.

      סטנלי חזר לאירופה, ואז רשם אפיזודה אחרונה באפריקה - משלחת לחילוץ מושל אקווטוריה. בתמצית: פארסה.

      אקווטוריה, כמו ששמה מרמז, שכנה על קו המשווה, באזור שמחולק כיום בין אוגנדה לדרום סודן. המחוז נועד להיות מדינה מתוקנת, שבה, בין השאר, אין מקום לסחר עבדים. המושל הראשון שלה היה סמואל בייקר, בעלה של פלורנס שכבר פגשנו. הוא מונה לגנרל על ידי איסמעיל פאשה, משול מצרים (אקווטוריה הייתה חלק מסודן, שהייתה חלק ממצרים) והוסמך לכבוש את המקום ולהפכו למתוקן. בייקר הצליח במשימתו, סילק את סוחרי העבדים והשאיר את השלטון למושל השני - גנרל צ'רלס ג'ורג' גורדון, איש חרטום שייהרג במרד המאהדי.

      יורשו בתפקיד היה אמין פאשה. הוא נלכד במרד, וכל אירופה ביקשה לחלץ את המנהיג הנוצרי הדגול, שלחם בעבדות ובתומכי המאהדי המשיחי. אלא שפאשה לא נולד בשם הזה. למעשה, הוא היה יצחק אדוארד שניצר, יהודי פולני, רופא בעל כישרון לשפות ונדודים, שבשלבים מסוימים בחייו היה כנראה גם נוצרי וגם מוסלמי. מרד המאהדי ניתק אותו מהעולם, הוא נסוג עם כוחותיו, העביר מסרים לאירופה וסטנלי יצא לחלצו על ידי עלייה בנהר הקונגו - דרך סיוטית המביאה למות שני שליש מהמשלחת. הם הצליחו, ולאחר ארבע שנים המשלחת שבה עם פאשה. האחרון חזר אחרי שנתיים לחקור את לב היבשת עם משלחת גרמנית ונרצח על ידי סוחרי עבדים. סטנלי עצמו גילה במסע זה את הרי רוזנוורי ואגם אדוארד. הוא שב לאנגליה, התחתן, היה לחבר פרלמנט ומת בגיל 63.

      ושותפו למפגש? ליווינגסטון בלי ספק הוסיף לידע הגיאוגרפי של דורו, אבל עיקר חשיבותו בוססה במלחמה בעבדות ובסחר העבדים. הוא היה ממייסדי בתי הספר של המיסיון שהביאו השכלה, ובין אלה שהחלו בשינוי ההתייחסות לאפריקני לא כנחות אלא כאדם. אחרי שסטנלי פגש בו, הוא סירב לחזור, ונשאר באזור שהוא היום זמביה עד מותו ב-1873 ממלריה ודיזנטריה. בריטניה ביקשה לקבור את אחד הדגולים בבניה בטקס מלא, אבל הילידים לא רצו להיפרד מהרופא שחי ביניהם. לבסוף הושגה פשרה - גופתו נשלחה כשעליה פתק: "אתם יכולים לקבל את הגוף, אבל הלב שייך לאפריקה". האיבר נקבר מתחת לעץ, סמוך למקום שבו מת. שני משרתיו הנאמנים צ'ומה וסוסי לקחו את גופתו ויומנו למסע בן 2,250 קילומטרים אל החוף ומשם לארצו. גופתו הונחה בארון במטה החברה הגיאוגרפית בלונדון ונטמנה בכנסיית וסטמינסטר.

      מגזין הנילוס נהר נילוס אורן נהרי (ShutterStock)
      הישרדות בעולם שבו מי השתייה הופכים נדירים. הנילוס מהחלל (תצלום: ShutterStock)

      בין 1500 ל-1800 הגיעו ליבשת אמריקה ולאיים הקריביים כמיליון מתיישבים לבנים מאירופה, רובם לאמריקה הדרומית וקו החוף של אמריקה הצפונית. באותה תקופה עצמה הגיעו לשם כ-15 מיליון עבדים שחורים, וכאותו מספר של עבדים מאפריקה מתו בלכידתם, במסע מהכפרים לחוף ובדרך, על האוניות. רובם מתו עריריים, ובגלל זה אנו עדים כיום לאחוז נמוך יחסית של שחורים באמריקה הדרומית והצפונית. זה היה רצח עם נורא, עבור כסף. שתיים מהסיבות העיקריות לנחשלות הטכנולוגית של אפריקה כיום הן מורשת העבדות (הפיכת הטובים, החזקים והבריאים לעבדים או הריגתם) והקולוניאליזם - הניצול הברוטלי והנורא של היבשת בידי האירופים. קונגו היא אולי הדוגמה הגרועה ביותר, אבל בשום פנים לא היחידה.

      סחר העבדים נשען על "המסע המשולש", שכל אחד מחלקיו הניב רווח עצום. ראשית, הספינה המפליגה מאנגליה מלאה סחורות - סירים, מחבתות, בגדים, חפצי מתכת - שנמכרות בהון באפריקה. בהון הזה קונים עבדים בלירה או שתיים, 400 איש הנדחסים בצחנה וזיהום, ונמכרים באמריקה בעשרות לירות. כספי המכירה שימש את בעלי האוניות לקניית רום, טבק, סוכר וכותנה - ומכירת הסחורות באירופה הולידה הון נוסף. "ההרפתקה הזו זועקת לנקמת שמיים", אמרה מלכת בריטניה אליזבט הראשונה כששמעה על מסע סחר העבדים הראשון, שעשה שודד הים הנודע פרנסיס דרייק ובן דודו ג'ון הוקינס. זעמה שכח כשהתבררו לה שולי הרווח. ג'ון פיני, בעל מטעים אנגלי כתב כי "בלא ספק הועיד אותם האל לשימושנו ולתועלתנו, שאם לא כן היה ניכר רצונו האלוהי בסימן או אות ברורים". תומכי העבדות הביאו את האל הנוצרי, הרחום והחנון, כנימוק בעד העבדות, המוכרת כזכור בתנ"ך. מתנגדיה השתמשו באותו אל עצמו, ולימים ניצחו במאבק - ראשית בבריטניה, אחר כך בארצות הברית.

      המאבק על מי הנילוס כיום הוא פוליטי - הישרדות בעולם שבו מי השתייה הופכים נדירים והאדמות הופכות מדבריות. בין אתיופיה לים התיכון חיים כרבע מיליארד בני אדם, והנילוס הוא מקור החיים שלהם. באגמים הגדולים, קונגו המעונה הייתה זירה למה שנקרא מלחמת העולם הראשונה של אפריקה. היא החלה ברצח העם ברואנדה, מדינה שנשלטה בידי הבלגים, שבכל מקום שהיו הביאו הרס וחורבן לטווח ארוך.

      סיפור מציאת מקורות הנילוס, והתוצאות הבלתי צפויות והנוראות שהביא הוא סיפור מרתק שמזכיר כי בבני האדם יש הכל - לעתים באותו אדם עצמו. סטנלי הוא חוקר מעולה ומנהיג מוצלח וקשוח של משלחות, וגם זה שבנה והונה עבור ליאופולד אימפריה פרטית של גזל ואכזריות. ליווינגסטון היה מיסיונר הלוחם בעבדות ששרד באמצעות עזרתם של סוחרי עבדים. ספיק וברטון נאבקו בקשיים לא נתפסים כדי להבין אם מקורו של נהר הוא באגם אחד או אחר. איך אמר מטפס ההרים מלורי כשנשאל מדוע הוא רוצה לטפס אל פסגת האברסט? כי הוא שם. הם רצו לדעת, וזו, בסופו של דבר, המורשת החשובה של סיפורם.