ניקח לדוגמא את מרדכי היהודי, מציע אמוץ עשהאל, מחבר "מצעד האיוולת היהודי" (ידיעות ספרים), אבל מתכוון לאספקט מעט מוזנח בקורותיו של גיבור מגילת אסתר. מרדכי היהודי, על פי המסורת, גלה מארץ ישראל לבבל (נשים לרגע בצד את העובדה שאם זה כך, הרי שהוא חי הרבה למעלה ממאה שנה - מימי נבוכדנצר מלך בבל, במשך כל ימי דריווש הראשון ועד חשיארש הראשון - שהמחקר מזהה כאחשוורוש. אפילו נשכח לרגע את אי-הסבירות של מגילת אסתר, שמספרת כיצד האימפריה הפרסית איפשרה, לכאורה למיעוט אחד לטבוח מיעוט אחר בה) ויכול היה לשוב ארצה. הרי לפי המסורת הוא חי בימי כורש הגדול, עזרא ונחמיה, תקופה שבה מותר לשוב לציון, להקים בה אוטונומיה ולהתחיל מחדש את היישוב היהודי.
"המגילה בישרה כבר למחרת המפץ הגדול של ההיסטוריה היהודית את שני המאפיינים הראשיים שלה: עיוות הפוליטיקה והפקרת המולדת. מרדכי, האדם הראשון בתולדות הספרות שנקרא 'היהודי', הוריד את הכוח הפוליטי מפסגות הדרמה האנושית שאליה העלו אותו ספרי שמואל ומלכים אל תחתיות הפארסה האופראית. בגרוטסקה הזו מככבים פוליטיקאי שזומם רצח עם בגלל פגיעה באגו שלו, ומלך שאף פעם לא מבין מה קורה, ולכן מתומרן פעם אחר פעם על ידי יועצים שהוא נתקל בהם במקרה, קודם שהם מחלצים ממנו גזירות מופלגות, הוצאות להורג ומינויים רבי משקל שכולם נורים מהמותן מתוך תפאורה של פאר, שפע, זלילה, תאווה, שררה וניצול".
אבל מרדכי בוחר באופציה ההפוכה. הוא לוקח את מקל הנדודים ולא שב לארץ שעליה הוא ושאר הגולים ישבו וגם בכו בנהרות בבל. הוא פונה הרחק ממנה, מזרחה, אל מרגלות הרי הזגרוס, לשושן הבירה. ושם ימציא בעצם את המהות שתלווה את העם היהודי עד היום - היהודי הנודד, וגם ימציא מקצוע - יהודי החצר. אותו שר בכיר, המוכר כיהודי, שבמעשיו יכול לסכן את העם כולו הנמצא שם ואינו שותף לקבלת ההחלטות שלו. מרדכי הוא גלגולו הראשון של היהודי זיס, של ברנרד ברוך. ועל עלילותיו של מרדכי הרי ידע כל יהודי שבמשך אלפי שנים שמע עליו מדי חג פורים, חגג את נצחונו בלי לדעת. על פי עשהאל, ניצחון מרדכי היה למעשה תבוסת העם היהודי. בחירה מושכלת, מודעת, בגולה - לא כאילוץ עקב תבוסה שאחריה ניתן לחזור - אלא כבחירה. הפניית עורף למולדת מתוך מחשבה שכך יהיה טוב יותר.
"פורים, החג שמנציח את מורשת מרדכי על ידי הגחכת הפוליטיקה והמדינאות, חל ב-1944 עשרה ימים לפני הפלישה הגרמנית להונגריה, ולהסתערות על הקהילה האחרונה שנפלה קורבן למזימה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. וכך, חודש לפני שהם נשלחו לאושוויץ, עוד הספיקו אלפי יהודים לרקוע ברגליים כשקורא המגילה אמר 'המן', ולהסות את הילדים כדי לשמוע עוד פעם אחת את הפנטזיה של חלוצי היקום היהודי, על יהודים חסרי ארץ, ממשלה וצבא אשר 'איש לא עמד לפניהם, כי נפל פחדם על כל העמים'".
עשהאל לא מתמודד רק עם מרדכי, דמות שבראייה מפוכחת לקחה סיכון בלתי סביר והימרה על גורל כל עמה (נכון, ההימור הצליח, אבל מה אם היה נכשל? רמז לכך הוא במילים הפשוטות לכאורה, ולפיהן "היה אהוב על רוב עמו". המילה "רוב" אינה מקרית, כמובן). החיצים מכוונים גם לאחרים - לנביאים, לא פחות ולא יותר. אותן דמויות מופת שעליהן גדלנו, אנשי מוסר הניצבים בלי יראה מול המלכים האדירים, נוזפים בהם, מזהירים אותם, מוכנים לשלם מחיר כבד על אמונתם ועל המוסר שלהם. "בהיבט הפוליטי אני שותף להערכה ולהערצה. אני מפריד בספר בין הדמויות ההיסטוריות לדמויות הספרותיות, אבל אין שום סתירה ביניהן. ניקח את אליהו הספרותי. הוא הגיבור שאתה משרטט ואני מעריץ, זה שאומר לאחאב 'הרצחת וגם ירשת'. הוא מודל לחיקוי כאיש תקשורת, כשאנו מעיזים פנים מול השררה אנו תלמידי הנביאים. להיכנס לארמונות הכוח בשם חסרי הכוח. כל זה למדנו מהם", אמר עשהאל. הביקורת שלו אינה על הנביא כאיש מוסר אלא כאיש פוליטי. וכפי שאנו יודעים, לא רק מהתנ"ך אלא גם מימינו אלה, הדת והפוליטיקה אינן נפרדות. לא בישראל, ולא בעולם.
לדעתו, מה שהנביאים עשו הוא אנרכיזם. הם השתמשו בסמכותם כדי לפלג את העם ולהחליש את המלוכה. כמובן, מלכתחילה הם לא רצו מלוכה, והמפגש הידוע בביתו של שמואל הנביא הוא ההוכחה לכך. מרגע שהייתה מלוכה, הנביאים עוסקים במרץ בהחלשתה ואף בהפלתה. כן, הנביאים לא רק אמרו דברי תוכחה על שפיכת דם. הם גרמו לשפיכת דם. הרגע הקריטי, סבור עשהאל, היה הרגע שבו אחרי שלושים שנות פירוד ומאבק בין ישראל ויהודה מגיעה ברית, התקרבות - אבל אנשי דת במודע מסכלים אותן ומארגנים שתי הפיכות עקובות מדם.
"יהושפט מלך יהודה הלך, מספר לנו התנ"ך, מירושלים לשומרון. זה במונחי הזמן ביקור סאדאת, אחרי מלחמות עקובות מדם בין יהודה וישראל. למרגלות הר צמרים, כנראה בעל חצור של ימינו, הייתה ברית, והיא סוכלה על ידי אנשי דת מדרום ומצפון. מצפון הושמד בית אחאב בהוראה והפעלה של אלישע הנביא. זו עליית מדרגה של התערבות הנביא בפוליטיקה - נתן אמנם נזף בדוד המלך אבל לא ניסה להפיל אותו. גם לא אליהו. אלישע על פי עדות התנ"ך מארגן הפיכה צבאית. הוא הולך לגנרל בשם יהוא, שולף אותו מישיבת מטה בגלעד ושולח אותו להפיל את המלך. בדרום, בישראל, זמן לא רב אחר כך מתרחש דבר דומה - עתליה הוצאה להורג על ידי הנביאים בירושלים. הברית שכרתו יהושפט ואחאב, זו שחוזקה בנישואי ילדיהם יהורם ועתליה, חרבה. הכהנים בדרום והנביאים בצפון הצליחו במו ידיהם לשקם את הפילוג. לכאורה מתבקש היה שייפגשו, יגיעו להבנות, הרי הם אנשי אותה דת, ומגיעים מאותו עם, אבל אין לכך שום רמז. ישראל ויהודה יפולגו ויוחלשו בידי הנביאים בדיוק ברגע הקריטי של עליית מעצמה ממזרח", אומר עשהאל. התוצאה הידועה לנו הייתה הגלות. עוד גלות ועוד חלק מהעם שייעלם. לימים תהיה גלות נוספת.
"שלא כמו קרבנות השואה המודרנית, מגורשי אפרים לא השאירו לנו יומנים, פרוטוקולים או תעודות אחרות. לכן אנחנו לא יודעים באיזו מידה, כשהם הוצעדו אל האופק בין תמרות עשן, גניחות פצועים וצווחות קלגסים, עלתה באנשי השומרון חרטה על הקרע ההיסטורי עם יהודה או לפחות על המצור שהם הטילו על ירושלים זמן לא רב קודם לחורבן הצפון, מצור שבו, יש להניח, חלק מן המגורשים עוד הספיקו להשתתף. גם אנשי דן לא הותירו לנו יומנים, פרוטוקולים או כל תעודות אחרות שיעידו על מחשבותיהם תוך כדי הגירוש שלהם, אם כי יש להניח שהוא העלה בקרב זקניהם מחשבות על הטרק הגדול של אבותיהם אל הארץ הדשנה שכעת הם העיפו לעברה מבט אחרון. 'ארור יהודה', אולי אמר מי מהם על השבט שבימי שמשון חבר לפלשתים, בימי אסא חבר לארם, ועכשיו חבר לאשור, ובכך הפקיר את דן לפלישה, לעקירה, לגלות ולאבדון".
איחוד מול הסכנה. קרב תרמופילאי
מדוע הנביאים ביקשו להחליש את המלוכה? תשובת עשהאל פשוטה - אנרכיזם. אבל אנרכיזם לא לשם אנרכיה, אלא במובנו המקורי, זה של הוגי הדעות האנרכיסטיים - החשש ממדינה חזקה, משלטון עריץ, וכל שלטון הרי מוביל לעריצות, לטענתם. הנביאים ואנשי הדת ראו את אחאב, למשל - מלך ומצביא, שמבין פוליטיקה ומדיניות ומזהה נכוחה את האיום ממזרח, איראן של זמנו, ממלכת אשור. הוא גיאו-אסטרטג מעולה, היוצר ברית של עשרה צבאות ומוליך אותם לקרב קרקר, בטורקיה של היום - כאיום מוסרי.
"כשהנביאים ראו אותו הם לא ראו מלך הנאבק נגד אשור", הסביר עשהאל, "הם ראו מלך הרוצה להשליט את המדינה הטוטלית האשורית על ארץ ישראל. מלך טוטליטרי, לא מלך בחסות האל, המקבל לגיטימציה מארון הקודש והמקדש - מלך הדומה יותר לרודנים שיבואו לימים". ולא בלי סיבה. ""התנ"ך משרטט את מלכות אחאב ואנו רואים דגם טוטליטרי. יש משפט סטליניסטי מבוים, ממש נוסח משפט בוכרין או משפט סלנסקי שאיזבל עושה לנבות. היא מקימה בית משפט אד-הוק, כלומר יש השחתה של בתי המשפט. היא העלילה על נבות שקילל מלך, רמסה את זכויות האזרח שלו, השתמשה במערכת המשפט שנועדה להגן על האזרח כדי לתקוף את האזרח, ולבסוף השחיתה את ספר החוקים בכך שיצרה חוק שאינו קיים: היא המציאה חוק שמי שמקלל מלך הוא בן מוות. אבל זה לא קיים במשפט העברי - רק מקלל אלוהים ומקלל אביו ואמו הוא בן מוות. מקלל מלך לא".
המלך הנערץ על עשהאל הוא יהושפט, התגלמות המלך הפילוסוף: מוסרי, איש תורה, אדם היוצר מערכת משפט מופרדת מהמלוכה - וגם מלך המבין את טובת עמו וכורת ברית עם ממלכת ישראל של אחאב (נשאלת השאלה כיצד איש מוסר מחתן את בתו עם בית אחאב, אבל הפוליטיקה חשובה, והתנ"ך רווי זיווגים של מלכים שהיום היינו מרימים גבה לגביהם). הוא כמעט מצליח, אך אז באות הפיכות הנביאים והכוהנים - אולי מתואמות, לבטח באות בזמן מאד נוח. עבור הנביאים, לא עבור האזרחים. פעם אחר פעם, טוען עשהאל, כשהברירה הייתה בין איחוד לבין פילוג, בחרו שבטי וממלכות ישראל במודע בפילוג. התוצאות קטסטרופליות, פעם אחר פעם.
"בזמן שהפרסים חצו את הים האגאי ב-481 לפנה"ס, כינסו ערי יוון קונגרס במיצר קורינתוס כדי למצוא דרך להתלכד מול הפולש. לאחר לא מעט התמקחויות והתנצחויות, כפה הקונגרס על צדדי מלחמת האחים היוונית התורנית - בין אתונה לאגינה - לכרות שלום, ואתונה חויבה לקבל את המרות הצבאית של אויבתה המושבעת ספרטה. כשניצבו בפני הצי הענק שכיסה את עין הים וכעת התקרב לעברם, כפי שסיכם זאת ההיסטוריון של המלחמות היווניות-פרסיות, הרודוטוס, 'היוונים, שהיו מחויבים היטב לעניין היווני… התאספו במקום אחד, ושם נועצו ביחד והחליפו שבועות אלו עם אלו, והסכימו שלפני שיעשו צעד נוסף יהיה עליהם לפייס כל סכסוך ואויבות שבין האזורים השונים'. היו רבים כאלו. הרצון שלהם היה לאחד, אם אפשר, את כל השם היווני לשם אחד, ובכך להביא את הכל להצטרף לאותה תכנית הגנה, שהרי הסכנה הקרבה איימה על הכל באותה המידה. לא כך נהגו ישראל. הישראלים הקדומים לא היו 'מחויבים היטב' לעניין הישראלי, וכשהמעצמה הפולשת התקרבה, הם לא 'התאספו במקום אחד', הם לא 'נועצו ביחד', הם לא 'החליפו שבועות אלו עם אלו' והם לא הצטרפו 'לאותה תכנית הגנה', למרות שהסכנה הקרבה, בסופו של החשבון הגיאו-פוליטי וההיסטורי, 'איימה על הכל באותה מידה'. לא רק שאבותינו לא עצרו כדי 'לפייס כל סכסוך ואויבות' ששררו ביניהם, הם נאחזו במה שהפריד ביניהם ואף העצימו אותו. לאחר מאות שנים של פילוגים, בגידות ומלחמות אזרחים, לא היה עוד בישראל הקדום כל 'רצון לאחד'".
עשהאל טוען גם נגד ירמיהו, האדם המזהיר מפני מלחמה. מדוע בעצם, הרי הוא צדק?. "ירמיהו מזהה את הכישלון, וזה בסדר גמור", אמר. "אני טוען נגד הנימוק. אם תבוא ותאמר: 'חישבתי את גודל הצבאות, את ההבדלים, תורות הלחימה, בני הברית' - מעולה. אבל לא. הנימוק הוא 'אלוהים אמר לי'. ועם נימוק כזה אי אפשר להתמודד, כי יבואו אחרים ויאמרו 'אלוהים אמר לי שצריך להתקומם', באותה מידת סמכותיות". פרידריך הגדול מלך פרוסיה, אדם שידע משהו על צבאות ומלחמות, אמר פעם שעל פי ניסיונו אלוהים נמצא לצד הצבא החזק יותר, לא המוסרי יותר, הצודק יותר או המאמין יותר. הצבא החזק ינצח כשיילחם נגד צבא נחות ממנו. כך קרה בהיסטוריה פעם אחר פעם. כך קרה לישראל, ולימים ליהודה.
אנו חושבים על ירמיהו מול המלך, בבור הכלא, אבל הייתה עוד אפיזודה לחייו של הנביא - גלות במצרים. "משעברה השיירה את עזה והתקרבה לאל-עריש של ימינו, החלה הדרך להתמלא בתנועה בינלאומית שירמיהו אולי לא פגש כמותה מעודו; בליל של לשונות, מלבושים וניחוחות זרים שעבורו היו תועבה, אבל עבור שותפיו למסע היו התגלות. במצרים, הם סיפרו עכשיו זה לזה, הנהרות כל כך רחבים שהם נראים כמו ים, והם ארוכים כל כך שאפשר להפליג בהם שבוע ולא לראות דבר מלבד מים צלולים, שדות ירוקים, מטעים מלבלבים ומקדשי פאר. ולאחר עוד כמה שעות מסע חסרות אירועים הרשו לעצמם המהגרים להתפרק, לצחוק ולהתבדח. 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר 14:4), אולי נזכר כעת ירמיהו בזעקת יוצאי מצרים למשה, אבל השיירה, כאילו שאב אותה מגנט, התקדמה במהירות לאורך צפון סיני בצד דבוקות הדייגים ולהקות הפלמינגו של ימת ברדוויל עד שהגיעה לביצות שסימנו את שולי דלתת הנילוס, ולאחר עוד כחצי יום, כשהיא כבר ניצבת מערבית לקנטרה ופחות מ-150 ק"מ צפונית-מזרחית לקהיר של ימינו, הגיח מתוך האובך המדברי קו רקיע עירוני. 'הגענו!', קראו המהגרים הטריים מתוך המקום שבו תעבור לימים תעלת סואץ, בעוד מבטיהם נעוצים בסוף מערב. שום רמז, למותר לציין, לא עלה שם באותו יום למכולות המשא, לאוניות הקרב ולספינות השעשועים שלימים יעברו במקום הזה לאלפיהן; כשם שלא היה כל רמז לכך ששם, במצר סואץ, הושלמה הפרידה של ירמיהו מארצם של אבותיו הישראלים, והחל המפגש שלו עם ארצם של יורשיהם היהודים: העולם".
אולי אתה מקשה עליהם? בסופו של דבר אתה יודע היום את מה שהם לא יכלו לדעת בזמן אמת. והגירה, נדודי עמים, היו תמיד, מאז "יוסף ויירד מצרימה", השבטים היוצאים ממרכז אסיה ומיישבים - לשון נקייה לכובשים - את כל אירופה, והגירות של אירופים ואחרים לאמריקה, לאוסטרליה?
"נכון", עונה עשהאל, "אני כותב פובלציסטיקה בראייה לאחור, אבל היו דברים שגם אז היו אמורים לדעת, אמורים להבין. ובאשר להגירות - שוב, נכון. כולם היגרו, אבל היהודים היו היחידים שלא היגרו כדי להיות אזרחים שווי זכויות במדינות. הם תמיד נרדפו, משפטית, פיזית, תיאולוגית. ואפילו כשהיתה להם בררה הם לא נקטו בה".
לוז הספר, הטענה הבסיסית שלו שמובאת בצורה מרתקת, מעוגנת היסטורית, מעוררת מחשבה ופולמוס, מזקקת את האיוולת היהודית לשניים - ראשית, ההרפתקנות הפוליטית של אנשים נטולי אחריות שבשם דבר האל שנגלה אליהם גררו את העם לאסון פעם אחר פעם. זה החלק המוכר, נניח רבי עקיבא המכתיר את בר כוכבא כמשיח ומתחיל מרד חסר תוחלת שייגמר בקץ ישיבת העם היהודי בארצו. אבל יש המשך. אחרי מעשי החורבן הזה היטלטל העם לקוטב הנגדי והאמין שמכל העמים בעולם דווקא העם היהודי יוכל לשרוד כעם עולם, נודד, עם שאין לא ארץ משלו, הגנה, צבא, ריבונות. פסקי הלכה נוצרו כדי למנוע מהעם לחזור למולדת - כבר רב יהודה במאה השלישית לספירה פוסק בבבל שאין לחזור לארץ, זאת כשאפשר היה לכונן אולי לא מדינה, אבל בוודאי אוטונומיה. וזאת שני דורות בלבד לפני הפיכת הנצרות לדת המדינה באימפריה הרומית, שתשנה הכל. המדינה הוחלשה וקרסה, והלקח לא היה מדינה חזקה ושלטון שיודע מה הוא עושה, אלא גלות כברירה המועדפת. להתקיים ללא מדינה, בעצם איסור על הקמת מדינה, המתנה עד שהאל יתרצה.
תאמרו שזאת חוכמת בדיעבד? לא לגמרי. היו אנשים שידעו בדיוק מה קורה, שניסו להציל את העם נגד רצונו. אנשים כמו אחאב והורדוס ידעו את מגבלות הכוח ומעלותיו וידעו, בניגוד לאיכרים שלא יצאו מעולם מכפרם בהרי יהודה, מה עוצמת האימפריות במרחב. כך, ערב המרד הגדול בשנת 66 לספירה, מגיע אגריפס השני, וסל רומאי, בנו של אגריפס הראשון מלך יהודה האחרון ונינו של הורדוס, לירושלים. המתונים קוראים לו לנאום בפני העם, והוא מנסה להציג את קול השפיות.
"בקהל שאותו סקר כעת היו ודאי מי שעוד זכרו את אביו, אולי גם מי שהכירו אותו, אבל רק מעטים היו משכילים מספיק כדי להביט אחורה אלף שנים ולתהות אם המלוכה הישראלית שהחלה עם שאול בבנימין תגיע לקצה עם אגריפס ביהודה.
"כבר בפתח דבריו הספונטניים והרגשניים שיהיו לאחד הנאומים המזהירים, הנוקבים והבלתי-אפקטיביים בתולדות היהודים, הגיע הנסיך היהודי לעיקר. 'יש ביניכם', אמר, 'צעירים שלא נתנסו במוראות המלחמה, ואילו אחרים משתעשעים בתקווה לא סבירה לזכות בעצמאות'. עוד מעט יסביר אגריפס 'מה רפה נימוק המלחמה', קודם שימפה את עוצמתה של רומא וינבא באופן מבהיל את תוצאות ההתנגשות שריחה כבר עמד באוויר… הואיל ואפילו עובדות בסיסיות, כמו גודלה של רומא, לא היו בהירות לציבור שרבים בו ודאי מעולם לא עלו על אונייה, לא יצאו את גבולות ארצם ואף לא ראו מפה, אגריפס כאילו הדליק עבורם מפת מצגת, ותוך שהסיע עליה נקודת לייזר אדומה הסביר איך רומא מתפרסת ממדבריות לוב ועד הדנובה ומן הפרת ועד גליה, 'ואף מעבר לאוקיינוס הם (הרומאים) חיפשו עולם חדש ונשאו כלי זין עד בריטון (בריטניה)', והם 'שואפים לחצות אפילו את גבולותיו של חוג הארץ (הנושבת)'.
"ומן הגיאוגרפיה עבר להיסטוריה, שאמנם לו עצמו הייתה ידועה היטב מלימודיו ברומא, אבל בירושלים רק מעטים, אם בכלל, שמעו את שמעה, ולכן הוא סיפר להם עכשיו על האתונאים שכדי לשמר את חירותם העדיפו להעלות את עירם באש ובלבד שלא תיפול בידי מלך פרס, כובש מהולל 'שהיה מפליג ביבשה ונותן דרך בים'... יוונים גיבורים אלו, שיכלו למלך פרס האדיר קסרקסס, 'הם כיום עבדיהם של הרומאים, והעיר שהייתה ממלכת יוון מנוהלת כיום על פי הוראות מאיטליה'. וגם בני מקדוניה, 'שיחד עם אלכסנדר (הגדול) הפיצה את זרעי האימפריה העולמית', אף הם 'עובדים לאלו שהמזל עבר לצדם'.
"'רק אתם', אמר אגריפס, 'היחידים (ש)לא נאה לכם להיות משועבדים לאלו שכל העולם כפוף להם'. אפילו העם היושב בגליה, 'שארצם מוקפת חומות טבעיות - הרי האלפים במזרח, ונהר הריין בצפון, ובדרום הפירנאים והאוקיינוס במערב', והם 'אוכלוסייה רבה כל כך - 305 עממים', שמשגשגים עד כדי כך שהם 'מציפים כמעט את כל העולם כולו בשפע תוצרתם', ובכן גם הם, לאחר שלחמו ברומא 80 שנה, ולמרות שיש להם תנאים גיאוגרפיים, דמוגרפיים וכלכליים מצוינים להתקוממות, סרים לפקודתו של חיל מצב מינימלי בן 1,200 חיילים, מספר שאולי הוא קטן ממספר הערים בגליה…
אגריפס עבר מהגאלים לגרמנים ("להט רוחם חזק מגופם, נפשם בזה למוות וחמת זעמם נוראה מזו של החיה שאין פראית הימנה") שנכבשו אף הם, השווה את חומות ירושלים לאוקיינוס שהקיף את בריטניה ("הרומאים צלחו את הים בספינותיהם ושעבדו אותם"), קירב את העדשה למצרים השכנה, ארץ עשירה וגדולה ש"אינה רואה עלבון" בשעבודה לרומא, וביטל את האשליה ולפיה המורדים ייהנו מעזרת בני ברית.
"בניסיון נואש ואחרון להסביר את המכניקה הבסיסית ביותר של הכוח, שאל אגריפס את ההמון: 'היכן החילות (גייסות) שלכם?... היכן הצי שבו אתם חושבים לטאטא את מימי הרומאים? היכן האוצר הרחב לכיסוי הוצאות המסע?... האם לא תתנו עיניכם בגדולה הרומאית, ולא תמדדו את חולשת עצמכם?... מה הדבר הנוסך בכם ביטחון להתקומם נגד הרומאים?'
"ולאחר שהזכיר למורדים שהם מסכנים לא רק את יהודה ותושביה, אלא את כל הפזורה היהודית, "שאין לכם עם בעולם שאין בו חלק מבני עמנו", פנה אגריפס לאשליה המסוכנת ביותר שרווחה בירושלים בעוד הטירוף הפוליטי שוטף את רחובותיה; האמונה שאלוהים יציל את היהודים, ללא קשר לדרך שבה הם יתכוננו למלחמה. 'גם אלוהים ניצב לצד הרומאים, שהרי בלי עזרת אלוהים לא הייתה ממלכה רחבה כזאת עומדת בשום פנים'".
"המסקנה, לדעת אגריפס, הייתה פשוטה: ליהודה אין סיכוי. מי שבחלו בכיבוש זר היו צריכים לפעול לפני דורות, 'כשפלש פומפיוס לארץ', כדבריו, אבל 'אתם, שהשעבוד בא לכם בירושה, אתם הנופלים כל כך מאותם שקיבלו את שעבודם באהבה, כלום תעמדו בפני ההגמוניה הרומאית?'.
אין להשוות, הסביר, בין אונייה שנקלעה לסערה בלב ים לבין אונייה שמלחיה הוזהרו עוד בנמל מפני הסערה הממשמשת ובכל זאת הפליגו לתוכה. 'מי שנפגע באסון שלא היה צפוי מראש - מותר לרחם עליו', אמר, אבל 'זה שממהר להכניס עצמו לסכנה צפויה - נוסף לגלוג לאסונו'. אם תבחרו במרד, הזהיר אגריפס את שומעיו, 'הרומאים ישרפו באש את העיר הקדושה כדי שישמש הדבר דוגמה לכל העמים, וישמידו כליל את גזעכם'.
"ולבסוף, לאחר שירה כמעט את כל התחמושת שהייתה בידיו, שלף מאשפתו את החץ האחרון. 'אם אין אתם מרחמים על נשיכם וילדיכם, רחמו נא לפחות על המטרופולין שלכם ועל מחוזות הקודש… הרומאים לא יחוסו על כל אלו כשינצחו… אם תתנו לעצמכם להיסחף בזעמכם - אתם תתחייבו, ולא אני'.
"הייתה זו תוכחה לדורות, רגע אחרון של שפיות, הבלחה של פיכחון חושים היאה לאדם היחיד שהיה באותם ימים טרופים בן בית גם במסדרונות הכוח של האימפריה הרומית וגם בנבכי התרבות היהודית, זו שהולידה את הנוירוזה הפוליטית שעמדה כעת להצעיד את היהודים לאסון; הנוירוזה שהזינה את הסירוב גם למשול וגם להימשל. משסיים אגריפס את דבריו 'זלגו עיניו דמעות'. היהודים לא יוכלו לומר שהם לא הוזהרו".
ואחרי כל האזהרות הם יצאו כמו הלמינגים להתסער אל אסונם, להתאבדות ורצח קולקטיביים. לאלימות בין בריונים, לשריפת מחסני המזון, להילולה של טירוף מוחלט, לסוף הריבונות היהודית.
"בירושלים של סתיו 70 נותרו על תלם שלושת הצריחים שהיו סימן ההיכר של העיר ההדורה במזרח התיכון, וכל מה שסבב אותם חרב עד היסוד. הייתה זו דרכם המחוכמת של הרומאים לגרום לכל עובר אורח לדמיין את העיר הגאה שפעם השתרעה במקום בו עומדות רגליו, ולהבין איך נדון להסתיים כל ניסיון מרד ברומא.
"גרוע מכך; המראה של ירושלים המושפלת עמד בניגוד משווע לשגשוג, לפאר ולגאווה של רומא, שהגיעו לשיאים חדשים דווקא מיד למחרת החורבן. הקולוסיאום, שאותו בנו שבויים מיהודה, הושלם בתוך כעשור, והיה לנקודת הציון הדומיננטית בטבורה של המעצמה היחידה בעולם. לא היה צורך להיכנס למבנה האדיר הזה ולהצטרף ל-50 אלף צופים משולהבים על יציעיו לנוכח שחרורם בו-זמנית של מאה אריות שואגים, כדי להעריך את הסגידה של רומא לכוח ואת השליטה שלה ברזיו. די היה להתיישב באחד מ-150 אלף המושבים בזירת המירוצים הסמוכה, הקירקוס מקסימוס, בזמן שמרכבות שועטות בה לקול שאגת ההמון, כדי להבין שעבור רומא גדול הוא יפה וחזק הוא נכון.
"יהודים שהגיעו לטבור האימפריאלי הזה מירושלים השוממה שקעו בייאוש. כך, למשל, קרה לאחר שארבעה חכמים חצו את הים, נחתו בפוצולי - העיירה בה גדלה סופיה לורן, סמוך לנאפולי - והתקדמו צפונה עד ששמעו את 'קול המונה של רומי'. שאון האויב הבוטח, הפרוע והמנצח היה עבורם כל כך משפיל ומייאש עד ששלושה מהם פרצו בבכי. כאשר שאל אותם הרביעי למה הם בוכים, ענו לו: 'הללו גויים שמשתחווים לעצבים (אלילים) ומקטרים לעבודה זרה - יושבין בטח והשקט; ואנו - בית הדום רגלי אלוהינו שרוף באש, לא נבכה?'. (בבלי מכות כד ע"א)".
אותו עם, אומר עשהאל, שבגלל אנרכיזם התמכר להרפתקנות שסופה חורבן, התמסר כעת לפטליזם מדיני שסופו איוולת, וחורבן. הוא מביא שלוש דוגמאות לכך, ובראשן אדם שנחשב דווקא דוגמא לא לפטליסט, אלא למדינאי, ואפילו מדינאי דגול. "דון יצחק אברבנאל היה קיסינג'ר של דורו", אמר, "מדינאי שייצג את יהדות ספרד מול המלכים הקתוליים - ונכשל, היה שר האוצר של פורטוגל, לימים יועץ לוונציה ששלחה אותו לנסח הסכם עם פורטוגל על סחר התבלינים. והוא, הרציונלי הזה, כותב אחרי הגירוש את מעייני הישועה, נתפס לחישוב קיצין ונומרולוגיה. אבל לא זה העניין. הוא ישב במונופולי שבאיטליה. שם עגן הצי הוונציאיני, והוא ראה אותו מדי יום. הוא ראה במו עיניו איך מדינה קטנה - ונציה - בארץ די קטנה יכולה להקים אימפריה, לנווט בין כוחות גדולים, להתעשר, לשרוד. והוא לא מסיק מכך שום מסקנה אופרטיבית. אז אל תהיה הרצל, אבל תציב יעד. ויעד הוא לא לחכות לאל שיעשה מעשה".
עשהאל מחזיק ביוגרפיה ישראלית - ירושלמי מלידה, מפקד טנק בצה"ל, עמית במכון הרטמן וכותב ב"ג'רוזלם פוסט" - אבל את שורשי הספר הזה ניתן למצוא לא בירושלים של היום אלא באירופה של אז, לפני 75 שנים - בסיפור של אביו ובצילום של אימו.
שלוש נשים מבוגרות, מטופחות, מצטלמות בדיוקן משפחתי שמצלמת ורדי כהנא. זהו אחד הצילומים הידועים שלה, המופיע בספרה "משפחה אחת". אסתר, רבקה ולאה. והעין, ודאי עין ישראלית, נמשכת אל זרוען, ועליהן שלושה מספרים עוקבים, מוטבעים. מספרי אושוויץ. אחת מהן היא אמה של ורדי. האחרת אמו של עשהאל, הנער שגדל בסביבה שבה אין במשפחה מישהו מעל גיל 40, כי הם נספו.
האב, צבי, בוגר הגימנסיה העברית, נשלח לגדודי הכפייה של הצבא ההונגרי הנסוג מליבה של רוסיה מערבה. הגדודים האלה נשלחו לעלות על שדות מוקשים במקום החיילים ההונגרים. הוא נפצע בדיוק בימים, על פי חשבונו של עשהאל, שבהם נשלחה יהדות הונגריה למשרפות. הוא וכל חבריו ננטשו בבית החולים, וכשהחלים מעט עשה את דרכו לכפרו. בבית ראה תכונה - הצבא האדום. יצא רב-סרן, גוץ, ממושקף, הביט בצבי ואמר לו: "שולם עליכם", והוא ענה. והמיור סיפר לו שכולם נלקחו. אז נודע לו, בפעם הראשונה, על השואה. הוא חשב שהוא היהודי האחרון באירופה.
חרדתו של צבי, שעלה לארץ, פגש את אסתר והקים עמה משפחה, הייתה שהיהודים לא יידעו להעריך את קיום המדינה. יקחו אותה כמובנת מאליה. שוב יזרעו פלגנות, שנאה, שוב יחשבו שהאל יציל אותם, שוב יכרסמו ביסודות השלטון - ושוב ייצאו לגלות, או גרוע מזה.
כבן לניצולי שואה, הטעות האחרונה, הגדולה, זו שממנה אין חזרה, לא הייתה המרד הגדול, או אי-החזרה לארץ ישראל. היא הייתה, מבחינת עשהאל, במפנה המאה העשרים. "הטעות הכי טרגית בתוצאותיה הייתה התנגדות הרבנים החרדים הן לציונות והן להגירה לאמריקה. הם בעצם דנו את יהדות אירופה או חלק גדול ממנה לשואה. הרי ההגדרה של ברברה טוכמן לאיוולת היא אם הייתה חלופה סבירה אחרת. והייתה. אבל ההתנגדות שלהם למודרנה - וההתנגדות שלהם לעלייה לארץ ישראל כהמשך הפסיביות היהודית הביאה לאסון הנורא".
בימי הרצל וגם אחריו, הטילו הרבנים המתנגדים נידוי על הציונים, ובהם למשל הרב מייסל, שהחרים את הציונים. בנו יעשה את הסדר האחרון בגטו ורשה. כך, מצעד האיוולת היהודי (והלועזי) אינו מסתיים. הוא נמשך.
"אני מזהה מופעים. המופע של השם יציל אותנו מכל רעה. אבל זו לא דרך מדינית", אמר עשהאל. "הרב צבי יהודה הכהן קוק פסק בזמן שיחות קמפ דיוויד שגורל השטחים לא יוכרע במשאל עם אלא ב'דעת תורה' - שהיא כמובן דעתו שלו. הרי היו עוד דעות תורה - של הרב סולובייצ'יק, של הרב עובדיה יוסף, של הרב שך ועוד רבים. זה אנרכיזם. הרב התנגד למשאל עם והתנגד למדינאים שנבחרו. הוא לא רק אומר את דעתו שלו, שזה לגיטימי, אלא הוא יודע ללא פקפוק מה אלוהים רוצה. זה אנרכיזם. וזה הוביל אותנו לאסונות בעבר".
ומה באשר להשוואה המתבקשת - המצב הפוליטי כיום? עשהאל רואה את סכנות הפופוליזם, הכרסום ביסודות, ההתרופפות. "אני חרד מעליית השוליים, מחוסר האמון במערכת. אני חרד כי בחירות חוזרות בלי להחזיר את המנדט לנשיא הוא שיבוש. זו לא התמודדות עם יריבים במבנה הדמוקרטי אלא ערעור היסודות. וכמובן המהלך של ליברמן הוא הפקרות. אז אפשר לטעון שהברירות הן בחירות חוזרות או מכירת חיסול של ערכי המדינה, אבל 5 מנדטים לא נותנים לכך אישור. זה לגיטימי, זה מותר, אבל הדינמיקה היא אנרכיסטית".
ומה עם התוכחה המצופה, לא של הנביאים מפוררי השלטון או הרבנים תומכי הגלות, אבל נאום חילוני? עשהאל אופטימי, במידה. "אני מנסה לשאוב עידוד מההתנתקות למשל, שם עצרו מנהיגי המחאה לפני התהום. יש המנסים לפורר את המדינה והחברה. בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני. אבל השדרה המרכזית של החברה הישראלית, נניח מבנט ועד זנדברג, משחקים את המשחק הדמוקרטי במובן הבריא וההגון. זה ההישג העצום של הציונות, הישג לא מובן מאליו".
מביתו של עשהאל, סמוך לקו התפר, רואים את ירושלים העתיקה, לכיוון הרי יהודה הטרשיים. זהו מקום טוב להרהור סיכום: בסופו של דבר, אחרי הכל, גלות ועוד גלות, רדיפות, פרעות, פוגרומים, מרבית העם שהתבולל ונעלם וחלקו הוכחד פעם אחר פעם - קמה מדינה. נכון, מרבית העם היהודי עדיין נמצא מחוץ לארצו, פעם מכורח, היום מבחירה, אבל ישנה מדינה לעם היהודי. לא מושלמת, ודאי. לא טובה כפי שהיינו רוצים ושואפים, אבל ודאי לא גרועה כפי שטוענים עליה משמיציה, מבית ומחוץ. ואת זה צריך לזכור, את זה צריך לשמר.