המצלמה נכנסת לבניין מהרחוב. השנה היא 1972 - אי אפשר לטעות כשרואים איך האנשים לבושים ומה תספורותיהם. המקום - לוס אנג'לס. או ליתר דיוק, כנסיית מיסיון ניו טמפל הבפטיסטי. הלהקה המלווה את הזמרת כבר כאן, כמו גם המארח - הכומר ג'יימס קליבלנד. בחורה צעירה, לבושה לבן ועם אפרו קצר, צועדת פנימה. היא עומדת מול המיקרופון, מתרכזת, ואחרי הכנה קצרה מתחילה לשיר. הקהל מצטמרר.
הקול שלה, כשהיא שרה, זועקת, לוחשת ומאלתרת בהופעה החיה הזו, באמת בלתי נתפס. "חסד מופלא" אינו רק שם השיר, ושם הסרט - באותה מידה הוא יכול לתאר את קולה של הזמרת הגדולה מכולן, גיבורת הסרט "חסד מופלא". אריתה פרנקלין.
לאחר בכורה אירופאית בפסטיבל ברלין ובכורה ישראלית בפסטיבל דוקאביב, "חסד מופלא" יעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע הקרוב בהפצה מסחרית רחבה. מדובר במעין סרט תיעודי, המתעד שני לילות בהם אריתה פרנקלין הופיעה בכנסייה בלוס אנג'לס. זאת, בנוכחות קהל; כומר, שגם שר; הלהקה מאחוריה; ומקהלת דרום קליפורניה, שנמצאת שם כל הזמן, דוחפת את אריתה עוד ועוד ומרימה את הקהל לחוויה שאין דרך אחרת להגדיר אותה מאשר דתית.
ההקלטה היא של אלבום גוספל - אותם שירי דת שחורים, חלקם מבוססי המנוני דת לבנים שהובאו מאירופה - למשל "חסד מופלא" עצמו, שיר דת שנכתב בידי סוחר עבדים, ג'ון ניוטון שמו, שלאחר סערה נגלה אליו אלוהים והוא ניחם על מעשיו, היה לכומר וכתב את השיר (אינני יודע אם העובדה שדווקא השיר הזה נתן את שמו לאלבום היא אירונית או נעלה).
חלק אחר מן השירים מבוססים על המוזיקה השחורה, מה שידוע כ"ספיריצ'ואלס". מתוכם בולטים בין השאר "ג'ושוע הפיל את חומות יריחו", "למטה בשפת הנהר" ואחרים. כולם יחד מרכיבים את האלבום הכפול "חסד מופלא", שהוא לא רק האלבום הנמכר ביותר של אריתה פרנקלין, אלא אלבום הגוספל הנמכר בהיסטוריה.
רגע אחד, אם ההקלטה נעשתה בשנת 1972, ותועדה אז בידי עשרות צלמים ומקליטים, מדוע רק עכשיו יוצא הסרט לאור? האם סליליו נגנזו ונמצאו זה עתה? לא. היתה כאן שרשרת משונה עד מאוד של אירועים.
הבמאי המקורי של הפרויקט היה סידני פולאק, מגדולי היוצרים של הוליוווד לדורותיה, שלא עשה חזרות עם הצוות ומשום מה גם לא השתמש באמצעי הבסיסי ביותר - הקלאפר, אותו לוח שהקשה עליו לעיני המצלמה מסנכרנת את הקול ואת התמונה. כתוצאה מכך, נותרו עשרות אלפי קטעים, עשרות שעות הקלטה של התחלות צילומים וקטיעתן ושוב התחלות, כשדבר מכל זה לא מסונכרן לקול.
שנה לאחר מכן, פולאק היה מועמד לאוסקר על הסרט העלילתי "הם יורים גם בסוסים" והתיעוד של פרנקלין הוגלה למחסן. ג'רי וקסלר - מיד הרחבה עליו - החיה את הפרויקט עם המפיק אלן אליוט, שבעצם יצר לו עור וגידים על שולחן העריכה. אך בהמשך, איש לא מצא את החוזה שבו אריתה פרנקלין מתירה להשתמש בחומרים, וגם כשהוא נמצא, אז מסיבה לא ברורה הזמרת הגוססת לא הניחה לאיש לגעת בהם, רק אחרי מותה, בני משפחתה נתנו אור ירוק, והפרויקט הושלם, סוף סוף.
ולא, זה לא באמת סרט תיעודי: אין שום רקע ואנו לא מקבלים הסבר מלומד על שורשי מוזיקת הגוספל, או על הקהילה שאנו רואים. אין גם שום התייחסות למה שקורה בחוץ, בשנת 1971: מלחמת וייטנאם עדיין משתוללת, ואנו שלוש שנים אחרי רצח מרטין לותר קינג ושש שנים אחרי רצח מלקולם אקס. הפנתרים השחורים פעילים בקליפורניה - ויש זעם אדיר בקהילה השחורה, אך דבר מזה לא מופיע בסרט. לא האלימות, לא ההתאסלמות, לא המאבקים הפנימיים.
גם לא נאמר דבר על אריתה שלפני שני הלילות האלה - או אחריהם. כל מה שיש כאן זו סיטואציה מנותקת מכל הקשר, כמעט. בעצם, לא ברור אם זה באמת "סרט" במובן המקובל של המילה: נכון, כבר ראינו סרטים "מלוכלכים" מבחינת הפריים - ודאי כשהם מתעדים מוזיקה: אנשים מתרוצצים, זוויות מצלמה עקומות ומה לא. אך מעולם לא ראיתי כל כך הרבה התמקדויות מצלמה "באוויר" ותזזיתיות בתנועות, כפי שקורה כאן.
"חסד מופלא" הוא גם "סרט" בו אין קריין מלוטש ברקע, והגיבורה שלו לא אומרת אף מילה, למעט בקשת מים ומשפט אחד שהיא מחליפה עם המנהל המוזיקלי. היא רק שרה. "רק".
חודש שלם, על פי דרישתו של וקסלר, התאמנה פרנקלין בכנסייה עם הלהקה שלה והמקהלה. ואז היא באה, ובשני לילות היא הקליטה את השירים, את ההופעה החיה הזו.
ולמעריצי פרנקלין, לאוהבי גוספל, לאוהבי מוזיקה - זו חוויה מרטיטה. אין מילים אחרות.
מילה על הקהל באירוע: מדובר בעיקר באפרו-אמריקאים, המתפללים הקבועים של הכנסייה. הם מתלהבים - ומתודלקים - בידי הכומר קליבלנד. לקח לי שנייה להבין מה אני רואה - זו היתה גירסת המציאות של הסצינה בכנסייה מהסרט "האחים בלוז", כשהקהל בא לשמוע את דרשתו של הכומר קליאופוס ג'יימס, ויוצא אל המעברים לרקוד אל האל.
וגם כאן. כאילו להפוך את זה אמיתי יותר - פרנקלין שרה את השיר שג'יימס שר בסרט, "אבן הדרך הישנה". וכן, "האחים בלוז" יצא אחרי צילומי "חסד מופלא". וכן, אתם צודקים - אריתה פרנקלין מופיעה בהופעת אורח נפלאה בקלאסיקה המקורית, וגם בהמשכון שלה, "האחים בלוז 2000" בראשון היא שרה את "חשוב!" ובשני את "כבוד".
אריתה באחים בלוז
אנו חושבים על אריתה פרנקלין, והמחשבה היא על הזמרת הגדולה. אבל לא בסרט הזה. כלומר כן, היא גדולה. אפילו ענקית. אבל הדמות שאנו רואים כאן היא לא זו של אגדה, של מיתוס. אנו רואים אישה צעירה, בת 29, המתייחסת לאביה שהגיע לביקור בלילה השני בכבוד על סף חרדה - האב, ק.ל. פרנקלין, היה מטיף גוספל, אולי הידוע בארצות הברית, ושלוש בנותיו היו לזמרות גוספל ונשמה נפלאות, האחת טובה יותר, אכן. בשורה הראשונה יושבת המנטרית של אריתה, קלרה וורד - אגדה בקרב הגוספל, ואריתה בבירור מתייחסת לנוכחותה - ולא בחיוך של "תודה לך, עברתי אותך מזמן" - אלא בהערצה, ברצון לקבל אישור. בקצה הקהל, מאחור, שני אורחים שהקליטו באותה עת בלוס אנגל'ס וקפצו לבקר - מיק ג'אגר וצ'רלי ווטס.
פרנקלין, בשלב הזה בקריירה, היא זמרת ידועה, פופולרית, נחשבת. היא עדיין לא אגדה. זה יבוא אחר כך. היא החלה את הקריירה במקהלת הגוספל אצל אביה והוחתמה בחברת קולומביה - שלא ידעה לנצל את כישוריה. רק לקראת סוף שנות השישים החתים אותה ג'רי וקסלר, עיתונאי המוזיקה שהיה למפיק, אגדה אמריקאית שטבע את הביטוי רית'ם אנד בלוז ומשימתו היתה לקרב את הקהל הלבן למוזיקה השחורה ולאטלנטיק, החברה שלו ובעיקר של שותפו, אהמט ארטגון.
אנו מזהים את המוזיקה השחורה של שנות החמישים והשישים עם הצליל של דטרויט ושל חברת מוטאון של בארי גרודי. כבודם במקומם מונח, בהחלט - אבל אטלנטיק היתה ה-מקום. שם יצרו ושרו ריי צ'רלס, סולומון ברק, בן אי. קינג, אוטיס רדינג, וילסון פיקט, ג'ו טרנר הגדול ואחרים. "הוא הושיב אותי ליד הפסנתר והלהיטים החלו" הגדירה פרנקלין את יחסיהם.
אבל בבסיס, כך לפחות נאמר בסרט, היא תמיד נשארה הילדה המאמינה, הילדה שנסעה עם אבא ברחבי ארצות הברית ושכנעה את הנקרים בדרכה באמצעות שירתה ונגינתה (היא גם פסנתרנית מעולה...) לפתוח את ליבם לאלוהים ולישו.
כמעט מדהים לראות בימים מתובנתים ומתוכנתים אלה, של תזמורות אולפן וטייקים אין סופיים, של הוספת חומות צליל וכלים מקוריים והקלטות באולמות עם כיסויי תקרה וריצפה להשיג את האפקט האקוסטי הרצוי, סרט המתעד הקלטה של הופעה חיה, המבוססות על שירים ארוכים, שכולו נישא על כתפי קול אחד - אבל כמובן שזה לא סתם קול, אלא הקול הכי גדול של חצי המאה האחרונה. נכון, באלבום עצמו נוספו עוד כלים באולפן - אבל כאן זו אריתה, שלושה נגנים, מקהלה, וקהל.
הסרט מסתיים בתום ההקלטה, הקהל מתפזר. יוצא לרחובות של לוס אנג'לס. וקסלר יצא להפיק את האלבום - אלבום הגוספל המצליח בהיסטוריה (לימים יפיק גם את האלבום הנוצרי ביותר של בוב דילן, וייאמר שיש משהו אירוני בכך ששני יהודים עשו את אלבום הנצרות - האימרה תקפה חלקית גם לגבי "חסד מופלא"). פרנקלין עברה סופית את מורתה, קלרה וורד. היא קיבעה את מקומה כזמרת גוספל דגולה, אולי הדגולה מכולן. את הכינוי "מלכת הנשמה" כבר קיבלה קודם לכן - כינוי מעט ממעיט, אם תשאלו אותי.
שנות השבעים כבר נראות עידן אחר. המתפללים בכנסייה הזו נראים תפאורה לסרט - כפי שבמידה מסוימת אכן היו. ועדיין: קטע הדיבור-שירה של פרנקלין מול המקהלה האקסטטית, הכומר השר-מדבר-מלטף בקולו, ואותו משהו חמקמק הנקרא אווירה, הסוחף את הקהל לתוך הסצינה - זו המהות של "חסד מופלא". מורשת הילדות של זמרת גדולה, שהונצחה בשני לילות חמים בעיר המלאכים.