מדובר במיתוס של גבורה ותכנון (וספקות עד הרגע האחרון אם התכנון המורכב יצליח, ואם החיילים יעמדו במשימות הרבות והמדוקדקות שהוטלו עליהם). כולם ראו את "להציל את טוראי ריאן" ואת "היום הארוך ביותר". מדפי הספרים מלאים אף הם באינסוף מילים על הנחיתה ופרטיה, על תוצאותיה, על מהלכי המודיעין וההטעייה לפני, ועל הימים הראשונים, הקריטיים, אחרי, על כל קרב בכל עיירה בנורמנדי - וגם על הטעויות הרבות והקשות, הנסלחות פחות, אחרי ההצלחה של אותו יום. ביוגרפיות מתפעלות יותר ופחות נכתבו על כל גנרל, אדמירל ומפקד אוויריה במבצע, ועל רבות מהיחידות. הכל נחקר, נותח - וממשיך להיחקר ולהינתח. המאמר הזה לא יכול ולא מתכוון להתחרות בכל אלה, אלא רק לחגוג 75 שנים של שחרור.
הנחיתה הייתה אירוע של אחדות, (בערך - וזמנית כמובן), מה שנתפס כמבצע מוצלח במלחמה הגדולה הצודקת והאחרונה. הזמן שחלף צובע את נורמנדי בנוסטלגיה. וכך בבתי הקברות הצבאיים הרבים באזור יתאספו בני משפחה, ותיקי המלחמה המעטים מאוד אולי יגיעו, ילדים צרפתים שראו את הטנקים האמריקנים ישחזרו את המראה כשהם כבר סבי שיער. מנהיגים, דור שני שאינו זוכר את מלחמת העולם השנייה, ייאספו לחלוק כבוד, לשמוע ולהשמיע נאומים נמלצים בזכות החירות, הדמוקרטיה, וכנגד עריצים ושאיפות לכיבושים - והשמדת עמים.
הפלישה לנורמנדי
במבט לאחור (ורק במבט לאחור זה נראה מובן מאליו אחרי הכל), בשלב זה יתרון בעלות הברית היה מכריע. גם בזירה עצמה - ללופטוואפה לא היו למעשה מטוסי קרב מעל זירת הנחיתה, וצי כמובן לא היה להם כלל - למעט צוללות. אוניות המערכה היו מרוחקות ולמעשה לא יצאו מהנמלים המבוצרים שלהן. בשלב זה, קיץ 1944, גם צי הצוללות המהולל ומטיל האימה הובס בקרב על האטלנטי, והשליטה בים ובאוויר מוחלטת. מה נותר? להנחית כוח על החוף, לתפוס ראש גשר, להביא אספקה ולפרוץ מול יעד שהיטלר התרברב שהוא מצודת אירופה בלתי חדירה לאויב, כשהממונים עליה הם פילדמרשל פון רונדשטט הקשיש אבל המוכשר, ופילדמרשל ארווין רומל, שועל המדבר המהולל. וידוע שהנאצים מקימים ביצורים שונים ומשונים, ויש להם כוחות שריון - ואיש לא הקל ראש ביכולתו של הוורמאכט. מתחילת המלחמה עד סופה, בין אם היו ביתרון או חיסרון מספרי, במתקפה או במגננה, הסבו הנאצים לאויביהם בכל חזית בערך פי שלושה אבידות בקרב פנים אל פנים משספגו. הם היו מיומנים, ונלחמו בהגנה (הקלה יותר) מול אמריקנים בלתי מנוסים ובריטים שלמעשה היו גם בלתי מנוסים (אמנם בריטניה נלחמה מאז 1939, אך למעט הכוח שפונה מדנקרק וכוח קטן יחסית במדבר המערבי, צבא היבשה הבריטי לא נלחם קרבות רצופים מול הגרמנים, ואת עיקר הנטל נשאו הצי וחיל האוויר המלכותיים).
אז הצבא כבר אינו החיילים הטובים ביותר - אלה נמצאים בחזית המזרחית, ורבים מהם נהרגו ונפצעו. צעירים בני 16 ומטה ומבוגרים בני 45 ומעלה מגויסים עכשיו, וחלקם לא גרמנים אלא "מגורמנים", כולל שבויי מלחמה. אבל זה עדיין הצבא הנאצי, אולי הטוב בהיסטוריה.
זו הייתה כמובן גם מלחמת קואליציה. כל המלחמות שמנהלת קואליציה מסובכות. היו שלל שיקולים, מדיניים וצבאיים. צ'רצ'יל, בשלב זה השותף הזוטר בשלושת הגדולים, נעול עדיין על המזרח התיכון, ומבקש שהפלישה תהיה אל מה שקרא "הבטן הרכה של הציר". מזל שהרעיון נדחה על הסף, אבל רעיון צליחה אחר בים התיכון נעשה - לסיציליה, וצפונה במעלה המגף האיטלקי. לחימה עיקשת, בשטח הררי, במעברי הרים צרים וקלים להגנה, כשהצבא הגרמני גובה מחיר יקר על כל שעל שהושג שם. דוויט אייזנהאואר לא מקבל קרדיט מספיק על עבודתו. לכאורה ההיפך הוא הנכון - אייק, עם החיוך המדבק, פיקד על הפלישה, היה רמטכ"ל ונשיא ארצות הברית, אבל בקרב ההיסטוריונים הצבאיים ועמיתיו הגנרלים - עם שאינו ידוע בפירגון יתר, לא בצבא ארצות הברית ולא בצבא אחר - הוא לא נחשב ראוי. הוא היה, על פי התפיסה המקובלת, הפקיד שמרשל הרמטכ"ל קידם למשרה מעל יכולותיו. כיום רואים אותו באור אחר: נכון, הוא לא הניע כוחות מבריק כמו ג'ורג' פאטון, למשל, אבל הוא ניהל בתבונה את המבצע האמפיבי הגדול בהיסטוריה, כשכל העולם יודע שחזית שנייה צפויה בכל רגע בצרפת, כשהעיתונות הבריטית המעריצה את ברנרד לו מונטגומרי הבלתי נסבל, והעיתונות האמריקנית המעריצה את הגנרלים שלה נושפות בעורפו, והוא צריך להתעסק ביריבויות בין מדינות, מצביאים, זרועות צבאיות כשהאחריות כולה על כתפיו. אייזנהאואר ניהל שלושה מבצעי פלישה מהים במלחמה, הנחשבים לקשים ביותר. כולם הצליחו.
וישנם הלחצים של סטלין, הדורש מאז תחילת מבצע ברברוסה פתיחת חזית שנייה. הוא שכח כמובן, למרבה הנוחות, את הסכם ריבטנרופ-מולוטוב, ואת אלפי המלחים שנספו כשהעבירו אספקה קריטית במסגרת החכר והשאל לצבא האדום. הוא גם לא התרשם במיוחד מההפצצות הכבדות של הבריטים והאמריקנים על ערי גרמניה ומטרותיה הצבאיות. הוא ידע, והבהיר לבני בריתו המערביים, שמי שנלחם פיזית, צבא מול צבא, נגד הנאצים הם הרוסים - לחימה מעוררת פלצות ויראת כבוד, ברוטלית ומלאת גבורה, משערי מוסקבה דרך סטלינגרד. כשיגיעו הסיכומים, יתברר שהצבא האדום ספג 90% מאבידות כוחות בעלות הברית, שהצבא הנאצי ספג 85% מאבידותיו בחזית המזרחית, ושחלק ניכר מהאבידות בחזית המערבית היו בים ומהפצצות. הלחימה במזרח היתה ברברית ומלאת שנאה. במערב, יחסית, לא. כעת, בקיץ 1944, הצבא האדום כבר בשערי אירופה. את רעמי תותחיו שומעים בבודפשט, ורשה ובוקרשט. הכתובת על הקיר, ברורה לחלוטין. זו שאלה של זמן עד הקריסה הנאצית.
אז אולי הנחיתה הייתה מיותרת? לא. ראשית, היא קיצרה את המלחמה. חישבו על המשמעות ולו רק מבחינת בני עמנו הנרצחים. שנית, היא מנעה את האפשרות (הלא-סבירה אמנם בשלב זה) של הסכם מחודש בין היטלר לסטלין לחלוקת אירופה, מעין ריבנטרופ-מולוטוב 2.0, עשרות מיליוני הרוגים לאחר החתימה המקורית. שלישית, ואולי חשוב מכל - הפלישה מנעה השתלטות סובייטית על אירופה כולה. ידועה האנקדוטה מסיום המלחמה, כשאמרו לסטלין: אתה ודאי גאה, כוחותיך כבשו את ברלין, והוא השיב: הקוזקים של אלכסנדר הגיעו לפריז. נכון, הסכמי יאלטה "המכובדים" חילקו את היבשת, אך אם מאות הדיביזיות של הצבא האדום היו "משחררות" לא רק את הונגריה ופולין, אלא גם את גרמניה וצרפת, האם מישהו היה יכול לעקור אותן משם? כך, שירטט מבצע אוברלורד את גבולות אירופה, ולמעשה גם את גבולות המלחמה הקרה.
הפלישה ל"חוף אומהה" מתוך "להציל את טוראי ריאן"
כשרואים את הסרטים, התיעודיים והעלילתיים כאחד, חושבים שהפלישה כולה הייתה שטופת דם. יום של קרבות אימה, התגוננות גרמנית נואשת ואובדן בלתי נתפס של חיי אדם. זה לא נכון. כולם מתמקדים בחוף אומהה, ובו אכן היתה לחימה עיקשת וקשה עד להקמת ראש הגשר (לחימה שהסתכמה בכ-3,000 הרוגים, נעדרים ופצועים). לחימה קשה הייתה גם לצנחנים שהונחתו לנקודות שונות מהמתוכנן. והיו טעויות נוספות בתכנון - מעט מדי חיילי רגלים בגל הראשון והשני, למשל, ויותר מדי ציוד שהונחת בלא צורך מיד בתחילת הקרבות.
התכנון, מלאכת מחשבת דקדקנית שארכה כשנה וחצי, ניסה להביא בחשבון כל פרט: היכן נוחתים? עם כמה כוחות? איך מאמנים אותם? מה עם ביטחון שדה? מי יפקד? איך הכל יתואם? איך מפנים תפוקה וייצור לנחתות? המחשבה על בניית שני נמלים מלאכותיים לבדה, וביצועה, מפעימות, אם אתם מתרגשים מהיסטוריה צבאית.
והיתה ההטעייה, "מבצע פורטיטיוד". רק אחרי עשרות שנים הבין העולם כולו (שותפי הסוד שנצרו את לשונם הבינו עוד קודם, מן הסתם) עד כמה המודיעין היה קריטי להצלחת המבצע. הביון הבריטי לכד את כל המרגלים הגרמנים שנשלחו לבריטניה והציב להם ברירה - אם האדון נאצי, מכבדים את בחירתו ומוציאים אותו להורג. אם הדבקות האידיאולוגית שלו פחותה ממה שסבר תחילה, הוא יופעל כסוכן כפול. כך, דרך רשת בשליטה בריטית, טופטף לגרמניה מידע מפוזר, מנקודות שונות, אבל כזה שקצין מודיעין טוב יידע להסיק ממנו מסקנה ברורה כשיחבר את כל התשדורות - הפלישה תהיה בקאלה, הנקודה ההגיונית ביותר, הרי.
החשש התמידי, ולפיו פוספס מרגל כלשהו, או אחר שהצליח לאותת שהוא מופעל, הוביל לסיכון של פיענוח התרגיל על ידי הנאצים. אם הבריטים כה מתאמצים לשכנע שהפלישה בקאלה, אז היא תהיה במקום אחר. והמקום היחיד הנוסף הבא בחשבון הוא נורמנדי. כך, העבירו הבריטים מידע שנועד לשכנע שתהיה פלישה לנורבגיה, והקימו ארמיית רפאים בפיקוד פאטון. מהלך מבריק. פאטון, גדול מפקדי השדה של ארצות הברית, לא קיבל תפקיד ליום הפלישה בדיוק כדי לשכנע את הנאצים, שהרי לא תעלה על הדעת פלישה בלי פאטון.
והייתה לבעלות הברית תעודת ביטוח. בלצ'לי פארק. פענוח האניגמה. כל עוד רשתות שירות המודיעין הגרמני היו שקטות ופעלו כרגיל, ידעו אייזנהאואר ואנשיו שמבצע ההטעיה עובד כסדרו. אייזנהאואר ביקש דבר פשוט אחד - יומיים נטולי דיביזיות הפאנצר האימתניות בחוף. הוא קיבל יותר. שבוע ויותר אחרי יום הפלישה, עדיין האמינו הגרמנים שמדובר בהטעיה, וכי המאמץ העיקרי יהיה בקאלה. לאמונה זו סייעה העובדה שהשליטה בעוצבות הטנקים הייתה בידי היטלר, ולא בידי המפקדים בשטח.
כוח אימתני התרכז. אלפי כלי שיט, אלפי מטוסים, 156 אלף חיילים - וזה רק ביום הראשון. שתי ארמיות, בריטית ואמריקנית, מונטגומרי ואייזנהאואר (האחרון הכין שתי הודעות - אחת מבשרת על ניצחון, השנייה על מפלה). מזג האוויר דחה את הפלישה ביום, 24 שעות שבהן היטלטלו חיילים באוניות והקיאו את נשמתם. מעט אחרי חצות החל היום הארוך ביותר, כשבריטים ואמריקנים צנחו למשימות סיור וחבלה. עם בוקר ראו הגרמנים המגינים על החוף את הארמדה הגדולה בהיסטוריה מולם.
65 הקילומטרים של החוף חולקו לחמישה מקטעי נחיתה, תחת שמות הקוד יוטה, אומהה (שם נחתו האמריקנים), זהב, ג'ונו וחרב (שם נחתו הבריטים). כמעט לאף לוחם לא היה ניסיון קרבי. רובם המוחלט לא השתתף בלחימה קודם לכן, אבל הם התאמנו. גם גדולי שונאיו, והוא צבר רבים, של פילדמרשל מונטגומרי הודו בחירוק שיניים שהוא מאמן החיילים הטוב ביותר בבריטניה, אולי בקרב כל בעלות הברית. שני מיליון חיילים אמריקנים וכרבע מיליון קנדים הגיעו לבריטניה מ-1943 והתאמנו. והתאמנו. והתאמנו (וגם יצאו במקביל עם האנגליות, שנמשכו גם למנות הקרב העשירות ולתפנוקי הינקים. Overpaid, Oversexed, And Over Here, התלוננו האנגלים שלחמו מחוץ למדינתם באותה תקופה על האמריקנים), תוך מודעות מתמדת לגודל ומורכבות המבצע. "טייגר", למשל, תרגיל הסיכום להסתערות על חוף יוטה, הסתיים בשני אסונות שגרמו למות יותר מאלף לוחמים.
המחתרת הצרפתית, הרזיסטאנס, סייעה. מפות של אזור הנחיתה, מודיעין (שכמקובל, לא תמיד עבר לדרגים הנכונים) על סדר הכוחות הגרמני ומיקומם, חבלות לבידוד אזור הפלישה ונטרול הגעת הטנקים הגרמנים. אזור נורמנדי כולו שילם מחיר כבד ברכוש ובחיים במהלך הקרבות, אך בעיקר בהפצצות בעלות הברית.
כל דקה מתועדת, כל קרב וכל כפר, אז רק נזכיר שבארבעה מחמשת חופי הנחיתה הלחימה הייתה סבירה, בחלקם אפילו לא נדרשה לחימה. התמונות הדרמטיות שנצרבו הגיעו מאומהה, ורק ממנה. בערבו של אותו יום התחברו החופים, והכוחות החלו לנוע לפנים הארץ. אי אפשר היה עוד להטיל את הפולשים חזרה לים, והרי זו הייתה התכנית הנאצית. הם ידעו שבגלל פערי הכוחות האדירים, כישלון בהדיפת הפולשים יוביל למימוש היתרון המספרי והלוגיסטי.
15 ימים לאחר הפלישה, פתחו הכוחות הסוביטיים ב"מבצע בגרטיון" לשחרור בלארוס. קבוצת ארמיות מרכז של הוורמאכט הושמדה במהלכו, במה שהפך לתבוסה הגדולה ביותר של הצבא הנאצי במלחמה. בנורמנדי השתתפו בקרבות, משני הצדדים, כ-200 אלף בני אדם. בבגרטיון קרוב לשלושה מיליון. בנורמנדי היו ביום הראשון כ-25 אלף נפגעים לשני הצדדים - הרוגים, פצועים, שבויים. בבגרטיון כמיליון ו-300 אלף. נכון, זו השוואה לא הוגנת בין יום אחד למבצע בן שבועות, אבל כל מספר הנפגעים בחזית המערבית מנורמנדי עד תום המלחמה מגיע אולי לעשירית ממספר האבידות של מבצע בגרטיון.
מפת "מבצע אוברלורד"
הפלישה לנורמנדי הובילה לאופוריה. בצדק, אך כאן החלו גם התקלות. המפקדים המערביים, למעט פאטון, היו זהירים וחששנים, ולקח להם חודשיים ויותר לפרוץ מתוך חצי האי נורמנדי. מונטגומרי, בטעות איומה, לא השתלט על נמל אנטוורפן כשיכול היה לעשות זאת בקלות, ויצר לאחר מכן פקקים אדירים בלוגיסטיקה - ואת הארכת המלחמה הלכה למעשה. ביוני 1944 חשבו, קיוו, שהמלחמה תסתיים עד תום אותה שנה. זה לקח חצי שנה נוספת.
הברית הגדולה נשמרה, בקושי: ארצות הברית הייתה בעלת הבית המערב, ברית המועצות במזרח, בריטניה קיבלה כבוד, צרפת דרשה כבוד והחלה תוך כדי לחימה בשכתוב ההיסטוריה - ההודעה של דה גול, ולפיה פריז שחררה את עצמה, למשל. לימים, כאשר ידרוש מארצות הברית להוציא את חייליה מצרפת במסגרת עזיבתו את ברית נאט"ו, הוא יישאל בעוקצנות אם במסגרת הפינוי הוא דורש גם להזיז את גופות 50 אלף החיילים האמריקנים שנפלו בשתי מלחמות עולם למען ארצו.
"להציל את טוראי ריאן" מסתיים בתמונת הגיבור העולה לרגל לבית הקברות שבו טמונים חבריו. "הדור הגדול ביותר", קוראים האמריקנים לאלו שגדלו במהלך המשבר הכלכלי הגדול, נלחמו במלחמת העולם השנייה בנורמנדי וגוודלקנל ויצרו את השגשוג שאחרי המלחמה. בברית המועצות, בבריטניה, בצרפת, עדיין זוכים הווטרנים האלה לכבוד ויקר. לא כולם התנדבו, כמובן. לא כולם היו גיבורים. אבל הם יצאו, תחת מנהיגים גדולים, להילחם למען החירות ונגד הרוע המוחלט. והם ביצעו את משימתם היטב באותו יום ארוך, על החוף היפהפה, לפני 75 שנים.
