1. רצון המנהיג
נפתח בהערה סמנטית חשובה: מדינת ישראל לא נגררה לבחירות, לא הגיעה לנקודה הזו בעל כורחה, ולא נחטפה בידי כוח עליון. מי שהחליט על קיצור חייה של הכנסת ה-21 עוד לפני שהתחילה לפעול ועל פתיחתה של עוד מערכת בחירות, שתעלה מיליונים, הם 74 אצבעות של ח"כים מהימין והמפלגות הערביות שנשמעו להוראתו של איש אחד - בנימין נתניהו. אחרי 42 יום נתניהו כשל, כן - כשל, בהרכבת הממשלה, ובמקום לנהוג כמו כל קודמיו ולהחזיר את המנדט לבית הנשיא - כפי שהיה בסיטואציות קודמות בהיסטוריה, הוא החליט לקצר תהליכים ולצאת - כבר עכשיו - לבחירות מוקדמות, ולהוביל את המערכת הפוליטית לכאוס יקר ומיותר כבר מעכשיו.
אבל נתניהו לא עשה זאת לבד - 74 אצבעות נוספות הורמו בעד המהלך, 74 חברי כנסת הקריבו למענו את הקדנציה שלהם ולקחו סיכון עצום בכך שלא ישובו לכיסאות שבהם הם יושבים. מאחורי הקלעים, רבים מיושבי הספסלים האחוריים בליכוד תפסו את פניהם בהבעת געוואלד ובשיחות סגורות הביעו את מורת רוחם וסלידתם מהמצב האבסורדי שאליו הם נכנסים. אבל ברגע האמת - כולם נאלמו דום. רק ח"כ רועי פולקמן, שגם כך שוקל את המשך חייו הפוליטיים, היה צדיק יחיד בסדום: הכיסא הריק שלו סימן את סופה של מפלגת כולנו, והעובדה שזה היה הכיסא הריק היחיד מסמלת במובן מה את אובדן הבושה. 74 ח"כים לקחו חלק בתיאטרון האבסורד ולא אמרו מילה.
עוד בוואלה! NEWS:
עם הספק של חוק אחד ונאומי בכורה: הכנסת הקצרה בתולדות המדינה
ההצעות של הרגע האחרון: גבאי ורוסו סירבו להיכנס לממשלה
שלב אחר שלב: היום הדרמטי שהסתיים בפיזור הכנסת
זה היה רגע בלתי נתפס שייכנס לספרי השיאים של הפוליטיקה הישראלית ויירשם לדיראון עולם: הכנסת מפזרת את עצמה תוך חודש בדיוק מרגע שהושבעה, במשבר שלא נסוב על ערכים או אידיאולוגיה או דרך אלא על אינטרסים אישיים צרים בלבד. הבחירות האלה לא טובות לציבור, לא טובות לפוליטיקאים, ולא טובות למדינה, אבל נתניהו אמר, ונתניהו רצה, ואף אחד לא העז להפר את רצון המנהיג. חברי הכנסת אמורים להיות שליחי הציבור אבל אמש, 74 מהם - הוכיחו שהם בעיקר נתינים של נתניהו.
2. משחק ההאשמות
כל מערכת בחירות שמוקדמת לפני זמנה הטבעי מתחילה במשחק "בליים-גיים" שבו הצדדים השונים שיצרו את המשבר שהוביל אליהן מטילים את האחריות על האחר. הפעם, כשמדובר בבחירות מכעיסות ומרגיזות שהציבור יתקשה מאוד להבין, משחק ההאשמות צפוי להיגרר במשך שלושה חודשים ולהיות חלק משמעותי מהקמפיין. נתניהו יאשים את ליברמן, ליברמן יפנה את האצבע בחזרה אליו ולחרדים, ואלה כבר יורים חצים כבדים לעברו בחזרה. שלושת צלעי המשולש - נתניהו, ליברמן והאדמו"ר מגור של ליצמן - הם שהביאונו עד הלום. האחריות והאשמה מתחלקים בין כולם.
בצלע אחת עומד נתניהו, שבגלל צרכיו המשפטיים והפליליים לא הרחיב את מעגל האפשרויות הפוליטי שלו ומיקד את כל המאמצים שלו בהקמת ממשלת ימין-חרדים שתשתף פעולה עם מהלכי החסינות/התגברות שלו. השר יריב לוין, שניהל את המשא ומתן הקואליציוני, אומר כעת כי היה ברור מהתחלה שליברמן מציב רף דרישות בלתי אפשרי ולא מעונין להיכנס לממשלה, אבל נתניהו לא פתח אף דלת אחרת כדי לאיים עליו ולגרום לו לרדת מהעץ. רק בישורת האחרונה, פחות מ-24 שעות לפני הדד-ליין, הוא שיגר הצעה ממשית ורצינית למפלגת העבודה וניסה להרחיב את מרחב התמרון במשא ומתן אבל כמה שההצעה הייתה נדיבה, היא הגיעה מאוחר מדי. שנית, כפי שכבר צוין כאן, נתניהו בחר ללכת לבחירות מוקדמות כדי לא להסתכן באיבוד המנדט למישהו אחר בבית הנשיא. הליכודניקים משננים דף מסרים שטוען שגנץ במילא לא היה מצליח להרכיב ממשלה ולכן בכל מקרה היינו מגיעים לבחירות אבל הנבואה ניתנה לשוטים. אם ב-10 באפריל מישהו היה אומר שנתניהו לא יצליח להרכיב קואליציה כולנו היינו מגחכים.
בצלע השנייה עומד ליברמן - שטיפס על העץ הגבוה של חוק הגיוס ועכשיו כבר ברור שלא הייתה לו כל כוונה להתפשר ושחוק הגיוס היה רק תירוץ. נתניהו ולוין עבדו שעות נוספות מול החרדים כדי לייצר פתרונות והצעות פשרה אבל ליברמן דחה את כולן ולא פתח שום פתח לפשרה. הנקמנות או העקשנות שלו מנעו מנתניהו את חגיגות הניצחון וגם חסמו כל דרך להרכיב את קואליציית חלומותיו ודירדרו את המצב לבחירות. בליכוד עדיין לא מצליחים באמת להבין מה קרה לו ומשוכנעים שהוא החליט להפיל את נתניהו או שמסתתרות כאן סיבות אחרות עלומות, אך קודם כל - ליברמן פשוט שיחק את המשחק. בשיטה הקואליציונית בישראל, חמשת המנדטים של ליברמן הפכו אותו ללשון מאזניים, והוא החליט לנצל את כוחו עד הסוף.
לא ברור מה הייתה התוכנית האסטרטגית של ליברמן ואם היא השתבשה ברגע האחרון, אבל הוא הלך למהלך פוליטי שנועד להמציא את עצמו מחדש. ליברמן יכול היה להיכנס לממשלה ולקבל את תיק הביטחון, ולמצוא את עצמו לקראת הבחירות הבאות בדיוק באותה נקודה: חבול אלקטורלית משותפות בממשלה חרדית ודתית מאוד ומוגבל ביכולת לממש את מדיניות הביטחון שלו בגלל הדומיננטיות של נתניהו. במקום זה - הוא התבצר בעמדותיו, טרף את הקלפים - ויוצא לקמפיין הבחירות הבאות כשהוא ממותג באמת בתור ימין חילוני, ובעיקר בתור היחיד שמעז לעמוד מול נתניהו. אבל בליכוד יעשו הכל כדי שהמיתוג מחדש ייכשל, והוא צפוי לעבור את אחת ממערכות הבחירות הקשות בחייו - כי עכשיו הוא יעד ממשי לחיסול.
בצלע השלישית של משבר הגיוס שהביא אותנו עד הלום עומדים החרדים, שקצת נקלעו לסיטואציה. הרבנים הלכו הכי רחוק שאפשר כדי לספק את דרישותיו בנושא חוק הגיוס, אבל מכיוון שהגיוס היה רק תירוץ - זה בכלל לא שינה או משנה. זה לא הגיוס, זה גם לא אידיאולוגיה, זה בעיקר אינטרסים אישיים צרים: נתניהו וליברמן ומערכת היחסים המתוסבכת והמטורללת ביניהם הכתיבו את קצב וכיוון האירועים והאחריות והאשמה על הבחירות הללו מתחלקים בין שניהם.
3. את מי הם מייצגים
לסיום מילה טובה לאופוזיציה, ובעיקר למפלגת כחול לבן, שעמדה כצוק איתן אל מול ניסיונות עיקשים ואינטנסיביים של הליכוד לחפש עריקים שיתמכו בהרכבת הממשלה. נתניהו ושליחיו הציעו הצעות נדיבות ומרחיקות לכת עם תיקים ותקציבים ותופינים כמעט לכל ח"כ זוטר בכחול לבן, ולמרות השסעים והמחלוקות הפנימיים של המפלגה המורכבת הזו, אף אחד לא נענה. בלחץ של כחול לבן ומרצ, גם אבי גבאי סירב להצעה הנדיבה שקיבל.
רק הסיעות הערביות מקבלות אות קלון על הצבעתן אמש, ועל תמיכתן במהלך הציני של נתניהו. רק במוצאי שבת האחרון איימן עודה עלה על הבמה במוזיאון תל אביב וקרא לשותפות יהודית-ערבית למאבק בנתניהו, אבל ברגע האמת - הח"כים הערבים הגשימו את כל דרישותיו. הטיעון הפוליטי הרשמי הוא שגם אם הייתה קמה ממשלה אחרת בראשות מועמד אחר - גנץ או מישהו מהליכוד - הם לא היו מיטיבים עם הסיעות הערביות ולכן הן העדיפו ללכת לבחירות ולנסות לחזק את כוחן. בתווך, הן שיתפו פעולה עם נתניהו, סמוטריץ', וגדולי המסיתים נגדם בליכוד ובימין במקום עם מי שנלחמים עבורם בפועל את רוב המאבקים. כמו הח"כים של הליכוד והימין, גם הח"כים הערבים הוכיחו אמש שהם לא מייצגים נאמנה את האינטרס של הציבור שבוחר בהם - אלא בעיקר את האינטרסים של השליט נתניהו.
