לפני 150 שנה בדיוק הוקמה בארצות הברית התנועה הלאומית לזכות בחירה לנשים. בראשה עמדו צמד נשים שהשלימו זו את זו כל חייהן הארוכים, סוזן בי. אנתוני ואליזבת קיידי סטאונטון.
ואולם, סיפור הקמת התנועה מורכב יותר מכפי שניתן לחשוב. לא מדובר כאן על שתי נשים, או קבוצת נשים המחליטות להקים ארגון מאפס, אלא על פיצולה של התנועה לזכויות האזרח שכלל אף גזענות סמויה וגלויה. המחלוקת הייתה אם התנועה לזכויות האזרח צריכה ללחום למען שוויון זכויות בו בזמן לשתי הקבוצות המקופחות ביותר בחברה האמריקנית - השחורים והנשים - או להתמקד בשחורים והנשים יחכו לתורן, אם יגיע.
תנועת שוויון הזכויות לנשים קמה ב-1848 בוועידת סנקה פולס, שהייתה הכינוס הראשון של נשים שעסקו במצב הנשים. סטנטון ואנתוני הצטרפו לתנועה, ויזמו לימים את הקמת התנועה האמריקנית לשוויון זכויות. שתיהן רצו בשחרור העבדים השחורים, היו פעילות ברכבת המחתרת ורצו בשוויון זכויות לנשים בתקופה שבה לא רק שלנשים לא הייתה זכות בחירה, אלא גם שבה לאישה נשואה לא היה שום חלק ברכוש המשפחתי, גם אם היא הביאה את כולו. נשים לא הורשו למעשה ללמוד לימודים גבוהים, שלא לדבר על ללמד, לנאום בציבור, להופיע בבית משפט וכך הלאה.
התנועה לשחרור האישה הייתה קטנה ונסמכה על התנועה לשוויון הזכויות לשחורים, שלה היו משאבים ומתנדבים. לפני ובזמן מלחמת האזרחים ארגנו אנתוני וסטנטון את ליגת הנשים הנאמנה לאיחוד, כלומר למדינות הצפון. זה היה ארגון הנשים הראשון שפעל ברמה לאומית, הן גייסו 400 אלף חתימות לביטול העבדות, וניהלו מסע מוצלח להפליא ששילב את שני המאבקים - לביטול העבדות ולשוויון לנשים.
המאבק הצליח והנשיא אברהם לינקולן פרסם את הצהרת שחרור העבדים, ובתום מלחמת האזרחים היה צריך לצקת תוכן לדברים הנשגבים האלה דרך תיקון החוקה האמריקנית. בשלב זה, הגיע השבר.
בתיקון המוצע לחוקה האמריקנית המקנה שוויון זכויות לשחורים בהצבעה, התיקון ה-14, ולימים בתיקון משלים, התיקון ה-15, הכוונה היא במפורש לגברים שחורים. לכך, אנתוני וסטנטון לא הסכימו. אנתוני אמרה שאם המילה זכר תוכנס לחוקה ייקח מאה שנים נוספות עד שהיא תוצא ממנה - ועכשיו, כלומר תום מלחמת האזרחים, זו ההזדמנות לתקן את העוול.
לא כולם הסכימו עמן. בעל בריתן עד אז, לוחם שוויון הזכויות השחור הידוע פרדריק דגלס, ניסה להסביר לסטנטון מדוע דרישתו דחופה יותר, כשבאותם ימים הוקם ה-KKK ושחורים נרצחו על בסיס יומי במדינות הדרום המובסות.
"כאשר נשים, בשל היותן נשים, יהיו נרדפות ברחבי הערים ניו יורק וניו אורלינס; כאשר הן ייגררו מהבתים וייתלו על עמודי תאורה; כאשר יקרעו את זרועות ילדיהן וירוצצו את מוחם על המדרכה; כשתהיו אובייקטים לעלבון וזעם על כל צעד ושעל; כאשר תמצאו בסכנה משום שהבתים שלכן עלולים להישרף אז תהייה הדחיפות לקדם הצבעה שווה לשלנו".
לסטנטון היו התבטאויות גזעניות, ודאי בראייתנו כיום. היא לא הבינה מדוע ניתנת זכות הבחירה לשחורים נבערים ולא לנשים משכילות. עם זאת, היא תמכה בזכות בחירה לכל - גברים ונשים, שחורים ולבנים, וטענה שמניעת זכות הבחירה מנשים שחורות דנה אותן לשעבוד משולש - עבדות, מין וגזע.
וכך תנועת הנשים התפצלה. סטנטון ואנתוני - הראשונה נשואה, אם לשבעה, והשנייה רווקה כל חייה - הקימו את "האגודה הלאומית לזכות בחירה לנשים", ונשים אחרות הקימו את "האגודה האמריקנית לזכות בחירה לנשים".
זה נשמע כמו הקטע של מונטי פייטון מהסרט "חייו של בריאן", שבו מתפצלים כל המורדים היהודים ברומא לקבוצות שונות ומשונות, אבל היה הבדל מהותי. אנתוני וסטנטון לא היו מוכנות להמתין, האחרות כן. הן הבינו את הדחיפות שבהגנה על השחורים והתמקדו במאבק הזה. ייתכן שהן הפסידו שעת כושר, אולי היה צורך במלחמה נוספת, מלחמת העולם הראשונה והתהפוכות החברתיות שחוללה, אולי היה צורך שיעבור זמן נוסף עד השגת זכות הבחירה.
שני הפלגים ישובו ויתאחדו לאחר 20 שנה, כשסטנטון הייתה הנשיאה הראשונה של הארגון המחודש, אנתוני השנייה. סטנטון מתה בגיל 87, אנתוני בגיל 84. שתיהן לא זכו לראות את זכות הבחירה לנשים - התיקון ה-19 לחוקה האמריקנית עבר רק ב-1920.
כיום הן מוכרות כפורצות דרך, צמד שפעל יחד - סטנטון כותבת הנאומים, אנתוני הפעילה בשטח, שהשלימו זו את זו. שני בולים הונפקו לזכרה של אנתוני, והמטבע הראשון שעליו הוטבעה דמות אישה היה עם דמותה. הן מונצחות בשלל מקומות, כשההנצחה הטובה ביותר היא כשבכל מערכת בחירות, בכל העולם כמעט, נשים יכולות לבחור ולהיבחר, ללמוד וללמד משפטים ולשפוט בבית המשפט העליון, ללמוד רפואה וללמד רפואה ולזכות בפרסי נובל, להילחם, לביים, לחקור, ליצור - כל דבר שעושה גבר ולעתים טוב יותר.