בין כל הרוע שעטף את אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה והשואה, היו גם לא מעט מלאכים, שהצילו את חייהם של אלפי חפים מפשע תוך שהם מסכנים את חייהם שלהם. במרוצת השנים הם יקבלו את התואר המכובד "חסידי אומות עולם", הניתן על ידי ישראל ללא יהודים שחירפו את נפשם למען יהודים, ושמותיהם של חלקם - ראול ולנברג, אוסקר שינדלר - יהפכו למילים נרדפות לאומץ ולמסירות נפש.
ואולם, מעטים מכירים את פועלו של הדיפלומט הפורטוגלי ארישטידש דה סוזה מנדש, שהציל במו ידיו את חייהם של כ-30 אלף איש, בהם כעשרת אלפים יהודים.
כנצר למשפחה אריסטוקרטית, נולד סוזה מנדש בעיר קאבאנאש דה ויריאטו, ב-1885, לתקופה שבה פורטוגל התחרתה על השפעה באפריקה יחד עם מעצמות אירופיות אחרות אחרי שאיבדה את היהלום שבכתר שלה, ברזיל, באמצע המאה. אביו היה שופט בבית המשפט העליון, ולאחיו סזאר יהיה תפקיד מרכזי בתור שר חוץ במשטר האוטוריטרי שיקום בליסבון בעידן התהפוכות הסוערות של שנות ה-30 באירופה. הוא לקח קצת משניהם - השלים לימודי תואר שני במשפטים, והצטרף לשירות החוץ של המדינה בתחילת המאה ה-20.
ב-1910 הוא נישא לאנז'לינה, והוצב במקומות שונים בעולם, בין היתר בספרד, ברזיל, בלגיה,ארצות הברית, זנזיבר וגינאה. הוא הכיר שם שועי עולם בדמותם של אלברט איינשטיין ואלפונסו השמיני מלך ספרד, ותחנתו החדה ב-1938 הייתה הקונסוליה בבורדו, שבדרום צרפת.
באותם ימים נשלטה פורטוגל על ידי הרודן אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, שהיה קרוב בנטיותיו לפשיזם אך משטרו היה מתון בהרבה מאלו שקמו בגרמניה, באיטליה ואף בספרד. הוא רצה לשמור על המושבות של ארצו ברחבי העולם ולא הסתכן בכניסה למלחמה עולמית, והנייטרליות שלו תאפשר לו להאריך ימים ולשלוט עד 1970.
בסוף 1939, אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי גרמניה הנאצית, פרסם משרד החוץ בליסבון את חוזר מספר 14 לכל השגרירויות והקונסוליות של פורטוגל בעולם, שקבע תקנות חדשות להגבלת מתן אישורי כניסה לקבוצות מסוימות של אנשים, שיידרשו אישור מיוחד של המשרד. לא היה הרבה ספק נגד מי זה כוון - "יהודים שגורשו ממדינות המוצא שלהם" - נכללו באותן קבוצות בעייתיות בעיני המשטר. סוזה מנדש התנגד לצו זה מההתחלה והחל להיאבק בו, למרות כל הסיכונים הכרוכים בדבר.
במאי 1940 הלמה מכונת המלחמה הנאצית בצרפת, עם המשך הבליצקריג שלה ברחבי היבשת. עשרות אלפי אנשים נמלטו דרומה, אל בורדו, ברכבות, מכוניות, אופניים ואף בדרך רגלית. המונים התגודדו מחוץ לקונסוליה הפורטוגזית, אך בליסבון הורו לסוזה מנדש לאכוף את חוזר מספר 14. כשמולו אלפי פליטים יהודים שנסו על נפשותיהם מאימת הגרמנים, הדיפלומט הלא ממושמע התייסר.
בקשתו ממשרד החוץ לאשר אשרת כניסה לחיים קרוגר, רב צעיר מפולין ששכן יחד עם פליטים נוספים בחזית בית הכנסת של בורדו, נדחתה על הסף. כשסוזה מנדש הבטיח לרב שהוא יעשה הכול כדי להשיג לו את המסמכים הדרושים, השיב לו: "זה לא רק אני שזקוק לעזרה, אלא כל חבריי היהודים שחייהם נתונים בסכנה".
בביוגרפיה על חייו, "אדם טוב בזמנים אפלים: סיפורו של סוזה מנדש", מאת ג'וזה-אלן פרלון, מתואר כי דבריו של הרב לא נתנו מנוח לסוזה מנדש. אחרי שלושה ימים, הוא החליט להמרות את פי הממונים עליו. "מעתה, אני נותן ויזות לכולם. לא יהיו יותר הבדלי אזרחות, גזע או דת. אני לא יכול לאפשר לכם למות", הוא אמר לפי המסופר לפליטים היהודים.
סיזר, אחיינו של סוזה מנדש, תיאר את ייסוריו.
"כל החדרים בקונסוליה היו מלאים באנשים. הם ישנו על כיסאות, על הרצפה, על השטיחים. אפילו משרדי הקונסול היו מלאים, עם עשרות פליטים מותשים, עייפים, אחרי שהמתינו ימים ולילות ברחוב, במדרגות ולבסוף במשרדים. הם לא יכלו לדאוג לצרכיהם, הם לא אכלו ושתו מחשש לאבד את המקום שלהם בתור, מה שקרה בכל מקרה. הדוד שלי חלה ונפל למשכב. הוא קם, בזכות אנרגיות שקיבל מ'כוח אלוהי', היו אלו מילותיו והוא החליט להעניק ויזות לכולם".
לאשתו של סוזה מנדש היה תפקיד חשוב בשלושת הימים שבהם הוא היה מרותק למיטה. סבסטיאן, אחד מילדיו, סיפר כי שמע את אביו מדבר עם אמו על להעביר את הלילה כולו בתפילות. בזיכרונות סיפר הבן כי היו אלו אותם שלושה ימים מתוחים ומורטי עצבים שהפכו את שיערו של אביו ללבן.
קרוגר אסף עבורו את הדרכונים שהתקבצו בכיכר וסוזה מנדש חתם על כולם, בעזרת שניים מבניו והרב עצמו, שהכינו לו את המסמכים. סגנו של הקונסול, חוזה סברה בן ה-32, שם עליהם את הבולים וניסה לשמור על הסדר בהמולה שהתפתחה בקונסוליה למשמע החדשות, כשהוא הפציר ביהודים להגיע רק בשעות היום. "חזרו כשהדיקטטור לא כאן", התבדח סוזה מנדש, שעבד אל תוך הלילה כדי להספיק לחתום על כל אשרות הכניסה לפורטוגל, כשחתימתו השתנשה משמו המלא למדנש בלבד, מרוב עייפות.
להציל את "החלאות"
ב-12 ביוני חל שינוי במדיניות של ספרד, ופרנקו נטה יותר לכיוון מדינות הציר עם שינוי הסטטוס הרשמי של המדינה מנייטרלית ל"לא-במצב מלחמה". סלזאר הוזהר מפי השגריר בספרד כי מתן מקלט ליהודים, "החלאות של המשטרים הדמוקרטיים" כדי לא להרגיז את פרנקו. ספרד מעולם לא הצטרפה באופן רשמי למדינות הציר, אך היא שלחה את "החטיבה הכחולה" לחזית המזרחית, שם היא סייעה לנאצים מול הסובייטים.
בין אלפי הפליטים הלא היהודים שהציל הקונסול, היו גם בני משפחת המלוכה ההבסבורגית, שנרדפו על ידי היטלר. בראשם היה הארכידוכס אוטו פון הבסבורג. לבני האצולה לשעבר נאמר כי הרקע שממנו באו לא יקנה להם עדיפות על פניהם של יתר הפליטים, והם נאלצו להמתין שעות כמו כולם. בסופו של דבר הם קיבלו את מבוקשתם, והארכידוכס אף השיג כמות גדולה של אשרות כניסה חתומות עבור פליטים אוסטרים. המשפחה חצתה את ספרד והגיעה לפורטוגל, שם עודכנו כי היטלר דורש את הסגרתו של הארכידוכס. השליט סלזאר סירב, אך בסופו של דבר המשפחה עזבה לארצות הברית מחשש לחייה.
צחוק הגורל הוא שעבודת הקודש שלו שובשה בעקבות תלונה שגרתית של אזרחית בריטית, שנדרשה להמתין כמה שעות בשביל לקבל אשרת תיירות רגילה. השגרירות הבריטית בליסבון העבירה את טענותיה למשרד החוץ של פורטוגל, ובהן נאמר כי סוזה מנדש עובד מחוץ לשעות העבודה. בנוסף לכך, נטען באופן שקרי כי הוא גובה תשלום על הוויזות שהוא מנפיק. הפרשה הגיעה עד לרגליו של סלזאר, שליט פורטוגל, שהורה לקונסול לחדול ממעשיו ודרש מהשגריר בצרפת לחקור את המתרחש.
עם התקדמות הנאצים והפצצות בורדו, עבר סוזה אל הקונסוליה בעיר באיון, שם הוא המשיך לנפק ויזות ליהודים, גם למי שלא היו מסמכים עמם. ואולם, הכניעה הצרפתית הקרובה ועמה סגירת הגבול עם ספרד, שממנה עברה הפליטים היהודים לפורטוגל, הפכה את המבצע למרוץ נגד הזמן. להספיק כמה שיותר.
סלזאר החליט להסיר מסוזה מנדש את סמכויותיו ולהחזירו לליסבון, אבל הוא כבר התמקם במקום חדש, הנדאי, היישוב האחרון שלפני הגבול עם ספרד. ספרד הייתה מוכנה לאפשר כניסת פליטים לתחומה, אך רק אם החזיקו באשרת כניסה למדינה שלישית. מנדש סוזה לא היה מוכן לוותר וחתם על כל מה שנקרה בפניו.
עם הידוק הפיקוח בגבול, ניצל הקונסול את הכרותו עם הנהלים והוביל שיירה של פליטים אל מעבר קטן, שאותו הוא נהג לחצות כדי להימנע מפקקים בדרך חזרה לליסבון. השומרים הספרדים לא עודכנו בהוראות החדשות והוא אמר להם: "אני הקונסול הפורטוגלי, האנשים האלו איתי".
"היה לי את המזל שאדם כזה יהיה אבי"
ביולי אותה שנה סוזנה מנדש חזר לפורטוגל ושילם את המחיר. משרד החוץ קבע כי הוא הביך את פורטוגל בפני הרשויות בספרד ובגרמניה ובדרישת סלזאר, הוא הודח מעמדתו והופרש ללא פנסיה. "המטרה שלי הייתה בראש ובראשונה הומניטרית", הסביר בפני ועדת המשמעת. "חייהם של אנשים ניצלו ומשפחות לא הופרדו. חשבתי על גורלם של אלו שיפלו בידי האויב. רבים מהם היו יהודים שכבר נרדפו וניסו להימלט מאימת הרדיפה".
זה לא עזר לו. בגיל 55, הקריירה שלו הייתה גמורה והוא נותר בלא כלום. בעשר השנים האחרונות שלו הוא חי כעני מרוד, ולקה בשבץ. הוא קיווה שמתישהו הוא יזכה לראות את שמו מטוהר, אך לשווא. הוא קיבל מזון מבית תמחוי יהודי מקומי, ומת ב-1954. ביום מותו בבית חולים קתולי בליסבון, נחכה רק אחייניתו. שום הספדים לא הוקראו, ומותו הוזכר רק בעיתון אחד שיצא לאור בקונגו הבלגית. בעזרת ארגון ההגירה היהודי היאס (HIAS), ילדיו מצאו בתים חדשים בבלגיה, באפריקה, בקנדה ובארצות הברית.
"האם הוא היה אדם גדול? האם הוא היה משוגע בכך שלא פעל למען הגנתו?", אמר אחד מילידיו. "התשובה נמצאת בכולנו כשאנחנו מנסים לשפוט אותו. אני גאה בעובדה שהיה לי את המזל שאדם כזה יהיה אבי".
12 שנה אחרי מותו, הוא קיבל הכרה ממוזיאון יד ושם, שהכיר בו כחסיד אומות עולם בזכות הצלת עשרות אלפי יהודים. הוא כונה "הקונסול הסורר" על כך שהמרה את פיו ממשלתו וסיכן את כל מה שהיה לו. הדיקטטורה בפורטוגל החלה להסתיים עם מותו של סלזאר ב-1970. ארבע שנים לאחר מכן, קצינים הובילו חילופי שלטון לא אלימים, שזכו לכינוי "מהפכת הציפורניים". פורטוגל עברה תהליך של חשבון נפש, וב-1987 התנצלה המדינה באופן רשמית בפני משפחתו של סוזה מנדש והוא קיבל את "מסדר החירות" לאחר מותו. שנה לאחר מכן, בצעד סמלי נוסף שהכיר בפועלו, הוא הוחזר לסגל הדיפלומטי של פורטוגל והוא גם קיבל אזרחות של כבוד מישראל.
כיום מוצב פסל לזכרו בבורדו, העיר שבה החל במפעל הפרטי והמצפוני שלו להצלת עשרות אלפי חפים מפשע. מבחינתו, זו הייתה משימה ברורה מאליה עבור אדם מאמין כמוהו, כפי שאמר לממוניו. "אם אלפי יהודים סובלים בגלל נוצרי אחד (היטלר), אז ודאי שמותר לנוצרי אחד לסבול עבור יהודים כה רבים".
