מתחת לאף של המלך: המבצע החשאי של המוסד להגנה על יהודי מרוקו

פברואר, 1961. שעת בוקר מוקדמת בקזבלנקה, מרוקו. הטלפון צלצל ומעבר לקו היה קצין מודיעין מרוקאי שדיבר באופן חשוד. רחל, שלא שמעה את מילת הקוד, הבינה כי בעלה מאיר קנפו, מבכירי "המסגרת" במרוקו, "'נשרף". שש שנים חשאיות במוסד, שבהן סייע להקמת תשתית "המסגרת" להגנה על הקהילה היהודית ולהברחת חבריה ממרוקו, הגיעו לסיומן.

קנפו פעל נגד הזמן כדי להימלט לפני שייעצר. אחרי שלקח כסף ודרכון, הוא יצא מביתו וירד במהירות אל הרחוב, שם נתקל בחבר ילדות ערבי. לאחר שהתחבקו והחליפו ברכות, שאל אותו קנפו מה הוא עושה באותו רחוב. החבר סיפר שהוא קצין מודיעין וכי הוא בא לעצור חשוד ששמו מאיר. קנפו, שהיה ידוע בילדותו בפי חבריו הערבים כמישל, אמר כי אינו מכיר בחור בשם כזה, נפרד ממנו לשלום בחיפזון תוך כדי שהוא מנסה לעצור מונית.

בו בזמן, הקצין ניגש לבית קפה סמוך, ושאל תושבים מקומיים האם הם מכירים את מאיר קנפו. הם, ללא היסוס, הצביעו על חבר הילדות שמנסה להימלט.

הוא נעצר והועבר לידי כוח ביטחוני מיוחד מהעיר מקנס, שהמתין למעצרו בבניין המשטרה המרכזי בעיר קזבלנקה. באותו היום החל סיוט שנמשך כחצי שנה. החוקרים דרשו ממנו לחשוף את זהותם של אנשי המוסד במרוקו, אך הוא לא נשבר. החוקרים מיהרו להעביר אותו בחשאי מבית המעצר לבית כלא ואחרי חודש הוא הגיע לתחנת המשטרה בעין סוק, מקום שממנו לפי השמועות אין דרך יציאה. ליד תחנת המשטרה היה בית עלמין קטן, שבו נקברו כל מי שלא שרד את העינויים.

קציני שירות הביטחון המרוקאי, יחד עם קציני מודיעין סורים ומצרים, דרשו מקנפו לדעת מי הם חברי "המסגרת" שפועלים להברחת יהודי מרוקו לישראל, מה הם נתיבי ההברחה והיכן הם מסתירים כלי נשק.

שיטות החקירה כללו מכות חשמל, הטבעת ראש במים מעופשים, קשירה לספסל, לילות ללא שינה, וגלגל שבו נתלה תוך כדי שמכים אותו בכל חלקי גופו ומצליפים ברגליו. קנפו לא נשבר מהלחץ הפיזי או הפסיכולוגי, והמשיך לדבוק בגרסתו שאין בידיו מידע. באחד הימים חוקריו כבר הצמידו אקדח לרקתו וטענו כי הם מוציאים אותו להורג. "שמע ישראל", אמר קנפו, שסירב להישבר גם ברגע זה.

כשהוא סובל מקרע בכתפיים, מדימום וכשהוא קודח מחום ובאפיסת כוחות, הועבר קנפו בלחץ בינלאומי לבית חולים סמוך. לאחר שהתאושש, הוא הושלך לתא הנידונים למוות בכלא הידוע לשמצה "סידי סיד" בעיר מקנס. הוא הוחזק בחדר צר, בקור עז, ללא מיטה וללא מזרן רק עם ברז וחור בריצפה ששימש שירותים. בשעה 18:00 הוא היה מקבל שמיכות, שהיו נלקחו ממנו בשעה 06:00.

אחרי חודשיים בבדידות נוראית, הוא קיבל את ההודעה כי נגזרו עליו 60 שנות מאסר בגין ריגול לטובת ישראל ולאחר כמה שבועות הוא הועבר לתא עם עוד חברי "מסגרת" שנעצרו. ממשלת ישראל הפעילה על השלטונות במרוקו לחץ כבד לשחררו, ולאחר משא ומתן שכלל "תשלום מכובד כערבות", הוא יצא לחופשי. חבריו למוסד ניסו להבריח אותו מהמדינה כמה פעמים דרך הים, אך ללא הצלחה, עד שלבסוף הוא הוברח במשאית דרך נתיב מבריחים יבשתי.

אחרי מלחמת העולם השנייה, התנועות הערביות הלאומניות בצפון אפריקה הרימו ראש. בנובמבר 1949 הוקמה במרוקו מפלגת האסתיקלאל ("עצמאות") בעידוד מנהיג מצרים גמאל עבד א-נאצר, והיא תבעה עצמאות למרוקו ועזיבה מידית של הצרפתים. באותן שנים, השלטון הצרפתי תרם למעמדם של היהודים, שהיו חלק מקהילה יוזמת ובעלת ממון. הבנים, שלמדו בבתי הספר אליאנס, חדרו לחוגי הכלכלה ועברו לערים קזבלנקה ורבאט. היהודים בערים היו סוחרים ואנשי עסקים אך גם פקידי בנקים, עובדי משרד האוצר ושירות הדואר הציבורי. הקרבה של היהודים לשלטון הצרפתי, שנוא נפשם של המרוקאים, הציתה אחרי חזרתו של המלך לשלטון את הרחובות.

בשנת 1954 החל מרד אלים נגד הצרפתים, שבו נהרגו יותר מאלף אזרחים, כולל שבעה סוחרים יהודים בעיירה פטי ז'אן. הנורות האדומות בקהילת המודיעין בישראל נדלקו, מחשש לגורל הקהילה היהודית במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל. בארץ החלו דיונים, ללא הכרעה ממשית, על העלאה דחופה של יהודי מרוקו ללא אבחנה בין זקנים, נשים, גברים, ילדים, חולים ונכים, בניגוד לשיטת הסלקציה שהייתה נהוגה אז.

בינתיים, קיבל ראש המוסד איסר הראל את אישור ראש הממשלה דוד בן גוריון להקים תאים חשאיים בצפון אפריקה כדי לסייע בהגנה על הקהילה היהודית שמנתה אז למעלה מ-600 אלף איש.

הראל גייס את שלמה חביליו, מפקד לשעבר בהגנה מירושלים ודמות נערצת באותם ימים, והטיל עליו לבחון את השטח ולראות אם הקהילות היהודיות מבינות את גודל האיום, אם הן מעוניינות להשתתף בפעילות ציונית ואם הן מסוגלות לקבל סיוע להגנה עצמית. לאחר שהתשובות עמן חזר קביליו היו חיוביות, הוא קיבל אישור לגייס 20 סוכני מוסד בישראל, רובם קצינים בצה"ל ובעלי כישורים מתאימים.

אחד מהם היה איברהים ברזילי, בן 93 כיום, יליד בגדאד, יוצא הפלמ"ח וקצין ביחידה 131 באגף המודיעין בצה"ל, שביצעה פעולות במדינות אויב. הוא היה אחד ממפעילי חוליות הריגול במצרים ומהמדריכים של ד"ר משה מרזוק, שנחשף על ידי המצרים והוצא להורג במסגרת "עסק הביש". ברזילי ושאר המגויסים הטריים עברו קורס במשך חמישה חודשים במוסד, שכלל את יסודות הפעילות החשאית, טכניקות של קרבות רחוב ולחימה בשטח בנוי. בן גוריון הגיע אל הקורס כדי לעקוב מקרוב אחר ההכנות ולשוחח עם המגויסים, שבפניהם הדגיש את חשיבות ההתארגנות.

לקראת סוף 1955, החל המוסד להקים שבע שלוחות בצפון אפריקה - כולל במרקש, בקזבלנקה ובטנג'יר שבמרוקו, באוראן, בקונסטנטין ובאלג'יר שבאלג'יריה, ובתוניס, בירת תוניסיה. תפקידם של מפקדי השלוחות היה לגייס ולאמן נוער יהודי מקומי להגנה על הקהילה.

באוקטובר, הגיעו למרוקו ראשוני אנשי המוסד, בראשם סגן אלוף שלמה יחזקאלי, איציק בר, איש ההגנה וקצין החבלה בירושלים, חגי לב, יוצא האצ"ל, יונה זבין, מדריך קרב מגע מההגנה, וכרמלה זבין, אלחוטאית, ואלו החלו לגייס צעירים מקומיים ליחידה שקיבלה את שם הקוד "גונן". המגויס הראשון והבכיר ביותר בקזבלנקה היה מאיר (מישל) קנפו. הוא נולד בעיר ב-1935, סיים את לימודיו בבית הספר אליאנס, חבר תנועת הנוער הציונית "הבונים" ובאותם ימים גם מנהל בית מלון של איש עסקים יהודי מקומי.

"יחזקאלי הגיע אליי לבית המלון, הסביר לי שהוא שמע עליי", סיפר קנפו לוואלה! NEWS בריאיון מהמרכז למורשת המודיעין (מל"מ). הוא תיאר את הרגע בהתרגשות: "הוא אמר לי ש'אנחנו עומדים להקים יחידות להגנה על הקהילה היהודית. אנחנו לא יודעים מה יקרה כשמרוקו תקבל את העצמאות שלה'. זה היה ברור שמצרים עומדת מאחורי כל הפעילות של האסתיקלאל. היא סיפקה להם נשק וכסף. אמרתי לשלמה 'כן!' במקום. במרוקו של אז, כל מי שהגיע מישראל היה כמו אלוהים. עם זקן ובלי זקן. לא היה לי ספק בכלל, למרות הסיכון. אבא ואמא שלי לא ידעו כלום עד שנעצרתי. יחזקאלי נתן לי כתובת של דירה מסוימת והגעתי אליה. שם נשבעתי עם אקדח ותנ"ך. המטרה אחר כך היתה לגייס עוד פעילים. 'תמסור לנו שמות, כתובות. אנחנו רוצים להקים את מחלקת 'גונן'".

קנפו קיבל את שם המחתרת "מוריס" וגייס תוך חודש וחצי 30 גברים ונשים בני יותר מ-18 עבור יחידת "גונן", מרביתם בני תנועות הנוער הבונים, בני עקיבא, בית"ר ואחרות. יחזקאלי וקנפו הזמינו את המגויסים החדשים לטקס השבעה בחוליות של חמישה עד שישה אנשים. אף אחד לא הכיר את השני ולכל אחד ניתן כינוי. היה גם מידור בין החוליות, והקשר ביניהן התקיים רק באמצעות מפקדי החוליות שעליהם פיקד במהרה "מוריס", כראש מחלקה.

"בשלב הראשון היה צריך לחפש דירות מפגש", נזכר. "אחר כך דירות 'מקרר'. אם מישהו 'נשרף', היינו צריכים להכניס אותו לדירת 'מקרר' עד להברחה מחוץ למרוקו. אחר כך התחלנו קורס לפירוק, הרכבה והפעלת אקדח, הפעלת רימון, מקלע ותת-מקלע. לומדים ללא ירי. מפגשים פעם בשבוע. אני פגשתי רק את מפקדי החוליות. המפגשים כללו העברת מידע על מה שקורה במרוקו, על אירועים שבהם הייתה התנכלות ליהודים. כל אחד ניסה להפיק מידע מודיעיני במקום שבו עבד. המטרה לא הייתה לאסוף מודיעין על מרוקו, אלא על מה השירותים הביטחוניים יודעים עלינו כ'מסגרת'".

יהודית יחזקאלי נולדה ב-1930 בישראל להורים מדור שישי בארץ. היא התנדבה בילדותה לגדוד השישי של הפלמ"ח כמלוות שיירות. אחרי מלחמת השחרור, היא למדה הוראה ועבדה במעברת הר-טוב בבית שמש. אחרי המיונים, הוחלט לשלוח אותה ב-1954 להקים גן ילדים בקזבלנקה.

"הגעתי למרוקו בגיל 23 ונדהמתי מהיופי של קזבלנקה", סיפרה. "בשנים הללו בישראל לא היה כלום. פתאום אתה רואה בתים גבוהים, רחובות. באתי עם רצון טוב להקים מפעל חינוכי, אך הפתיחה התמהמהה ואמרתי לאנשי הסוכנות 'אם אתם לא פותחים גן, אני חוזרת ארצה'. בתחילה עזרתי להם באיתור עולים, ולצערי הרב, בסלקציה שנעשתה. נסענו לאזורים מרוחקים, כמו הרי האטלס, כדי לאתר יהודים. עזרתי ברישום, והלב שלי נצבט כשאני נזכרת בתהליך ההפרדה. אחרי חודשים איתרנו מבנה בקזבלנקה והוא הפך לגן הילדים הראשון במתכונת ישראלית. משפחת תורג'מן עזרה לנו הרבה, הייתה להם חברת נסיעות במרוקו. מי שהגיעו אל הגן הזה היו ילדי העשירון העליון. הכול היה מתוכנן לפי רשימות מהארץ. המצב במרוקו הלך והחמיר כי החל המאבק בין הצרפתים למרוקאים שרצו עצמאות".

במהרה, הגן ישמש סיפור כיסוי לפעולות המוסד. "באחד הימים הייתה לי חופשה והקדמתי את בואי לגן", נזכרה. "שמעתי קולות והייתי מופתעת מהנוכחות בו. ראיתי שלושה חבר'ה והם היו בשוק. אחד מהם היה שלמה יחזקאלי. הוא סיפר מה שסיפר וגייסו אותי ל'מסגרת'. אני גם גננת וזה כיסוי נהדר. הפכתי למקשרת בין חוליות שונות ומעבירה סליקים שונים. היה לי דובי שבו מילאנו פתקים, מכתבים, חלקי חילוף למשדר. זה היה דובי תמים שישב בצד ואף אחד לא שיחק איתו. באחד הפעמים ששוטר מרוקאי רצה לבדוק אותי עם הדובי, מי שלווה אותי עשה לשוטר סימן שאני קצת לא בסדר כי אני מסתובבת עם דובי. ידעתי לזייף מסמכים, להעביר פתקים באמצעות חפיסת סיגריות, לאסוף מודיעין ממשרדי בכירי מרוקאים באמצעות קשרים. סייעתי ל'מסגרת'".

ב-28 בנובמבר 1955 חזר מלך מרוקו מהגלות, וכשנה לאחר מכן הוא החליט לסגור את שערי המדינה בפני היהודים שביקשו לעלות לישראל. ממשלת ישראל לא קיבלה את הדין, והנחתה את המוסד להעלות את יהודי מרוקו למרות הסכנה הגדולה לבני הקהילה. המוסד עשה את מה שהוא עושה היטב בארצות ניכר: הכשרות, אימונים, איסוף מודיעין, תיאום חשאי, חקירה, לוגיסטיקה מורכבת, הברחות, הסלקה, רשת תחבורה, קשר מוצפן, מערכת התראות ואבטחה.

אליעזר דובדבני, בן 94 כיום, היה חבר בהגנה. הוא נפצע באורח קשה במלחמת השחרור, אך הוא חזר להילחם, היה מ"פ בגדוד 106 של חטיבת הראל - שחביליו היה מפקדה - עזב תפקיד ניהולי בכיר בקואופרטיב "הארגז" והתגייס לשירות המוסד באותה שנה יחד עם ברזילי. דובדבני מונה למפקד ה"מסגרת" באלג'יריה, ולאחר מכן במרוקו, "עד להקמת המסגרת הדאגה היתה גדולה בישראל. היה תוהו ובוהו בצפון אפריקה", אמר.

ב-2 במרץ 1956, אחרי שמרוקו קיבלה עצמאות, חברי תנועת האסתיקלאל תכננו פוגרומים נגד יהודים עם סוכנים סורים ומצרים. בנאום הראשון של המלך מוחמד החמישי הוא אמר: "היהודים הם בניי. הם הבנים שלי. כמו שאתם המוסלמים הם בניי'. מצד אחד זה היה טוב ליהודים - הוא הרגיע את הנהגת האסתיקלאל והעביר להם מסר שלא לפגוע ביהודים, אך מנגד הוא הוציא כרטיס אדום לציונות ולעלייה לישראל.

בינתיים, המסגרת של המוסד במרוקו החלה החלה לאתר מקומות מסתור לסליקים ובנייתם כדי להסתיר את אמצעי הלחימה והתחמושת. "השלב כלל הברחות אמצעי לחימה. לא היו תקלות. הברחנו דרך הים במזוודות בכל מיני שיטות. מקלע, תת-מקלע, רימונים ואפילו ייצרנו בעצמנו בקבוקי מולוטוב", סיפר קנפו. "אני מתרגש כשאני חושב היום על איך עשינו את זה בחשאיות גדולה. בכל זאת, מרוקו מדינה ערבית מוסלמית עם גופי ביטחון".

הוא קיבל את האחריות על ביטחון היהודים ב"מלאח", הרובע היהודי של קזבלנקה, שבו התגוררו יותר מ-5- אלף יהודים סמוך למוסלמים. כישוריו האישיים, אומץ לבו והעובדה כי היה מנהל בית מלון סייעו לו רבות במשימת ההגנה ואיסוף המודיעין. "מאז שמרוקו קיבלה עצמאות, גרו אצלי בבית המלון קציני משטרה וקציני מודיעין מרוקאים. הם הגיעו מכל מיני מקומות לקזבלנקה, כי הם לא יכולים לשרת במקום שבו הם נולדו וגרו", סיפר. מאוחר יותר הוקם סליק לנשק בתוך בית המלון כי אף אחד לא היה מעלה על דעתו לחפש במקום שכזה.

"אני הייתי מקבל מידע על פוגרומים והיינו צריכים להיות ערוכים במקום. בזמן שהיה טרור נגד צרפתים, תמיד השכן הערבי היה אומר 'חכו תראו מה שיהיה לכם כשיבוא המלך' ועשה סימן של שחיטה בצוואר. האשימו את היהודים כמשת"פים של הצרפתים", אמר קנפו. "מדובר באבטחת בתי כנסת גדולים. למשל, כשהיה מגיע פייטן מפורסם כמו רבי דוד בוזגלו היו מגיעים הרבה יהודים לשמוע אותו, אז היינו מאבטחים את המקום בלי שאף אחד יידע".

לאחר נאום המלך נגד הציונות, נסגרו מועדוני נוער ציוניים ברחבי מרוקו ונאכף חוק מפורש שאסר על העלייה לישראל. השלטונות במרוקו, בלחץ המצרים, מנעו את העלייה מכיוון שנאצר טען כי הם הופכים לחיילי צה"ל נגדו בחזית הדרומית. בשלב הבא, ניתנה הוראה לסגור את מחנה המעבר לעולים לישראל, המכונה "מזגאן", מרחק של 25 ק"מ מקזבלנקה. עם זאת, אנשי יחידת "גונן" הצליחו להבריח לתוך המחנה יהודים רבים כדי ליצור משבר הבינלאומי שיחייב את מרוקו לאשר את העלאתם.

קנפו אמר כי באותם ימים היו רשומים בסוכנות יותר מ-40 אלף יהודים מאושרי עלייה, אחרי שעברו בדיקות רפואיות. רובם מכרו את נכסיהם, נותרו ללא עבודה והמתינו לאות של הסוכנות, אך עם הודעת המלך, הם נותרו בין הפטיש לסדן. "בתוך מחנה 'מזגאן' היו 6,000 אנשים. בתוך ימים, החלו יהודים בבהלה גדולה לזרום לבד למחנה. חלקם קיבלו 'עזרה'. רצינו ליצור משבר כדי שלמרוקו לא תהיה ברירה אלא לטפל בהם בלחץ בינלאומי".

המלך נכנע ללחץ והסכים להתיר ל-6,000 היהודים שהיו במחנה לפני גל הנמלטים אליו לעלות לישראל, אך אנשי הסוכנות היהודית שנותרו עם קשרים בתוך מנגנוני הביטחון, דאגו שהספירה תכלול 13,000 יהודים. כך, למעשה, תמה הפעילות הציונית הגלויה במרוקו והיא הפכה לחשאית.

בפגישה שהתקיימה בין איסר הראל לשלמה זלמן שרגאי, ראש המחלקה לעלייה, הוחלט שעל רקע המצב הביטחוני במרוקו, תעבור משימת העלאת היהודים מידי הסוכנות היהודית לידי אנשי המוסד. מחלקת "גונן" הפכה לתשתית קיימת, וקיבלה את שם הקוד החדש "המסגרת". היא תשנה את משימתה מהגנה על הקהילה היהודית להברחת חבריה לישראל. העלאת היהודים ממזגאן הביכה את השלטונות במרוקו, ואלו הגבירו את המאמץ ללכוד את אנשי "המסגרת" בסיוע קציני מודיעין מסוריה ומצרים.

כך הפכו אותם פעילים שגויסו להגנה על הקהילה לתשתית המודיעינית והמבצעית שתעלה מאוחר יותר את יהודי מרוקו מתחת לאף של השלטונות, בפעולות מסמרות שיער. ראש המוסד אף הגיע בשלב מסוים בעצמו לבקר בשטח, והוא סייר בקזבלנקה, רבאט, מרקש, פז ומקנס ואף בהרי האטלס.

המוסד שלח את קצין חיל הים המנוסה דב מגן (ברצ'יק) למרוקו, שם הוא סייר בחופים עם מפקדי "המסגרת" כדי לאתר אזורים שמהם יהיה ניתן להבריח יהודים באמצעות ספינות, וסימן כמה חופים להברחה. מאוחר יותר, נשלחו בחשאי ממרוקו קנפו ועוד 16 חברי 'המסגרת', בהם גם ג'ורג' ועקנין - לימים פרופ' וראש המחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים איכילוב, כדי לעבור קורס מתקדם במשך חודש וחצי בתחום הים, ההצפנה, ואיסוף מודיעין.

קנפו היה אז אב לבן אחד ואב מאמץ לשלושת אחייניו, ניצולי רעש האדמה באגאדיר. כשחזר למרוקו, הוא החל להתאמן בלילה וביום על השימוש בסירות. בין 1958 ל-1960 פעלו חברי המסגרת להברחת יהודים בסירות קטנות דרך שתי מובלעות ספרדיות בשטחה של מרוקו - סייטה ומלייה שלחופי הים התיכון. המשטרה החשאית של הרודן הספרדי פרנסיסקו פרנקו העלימה עין, ואפשרה למבריחי הסיגריות והטובין להבריח יהודים.

איברהים ברזילי פיקד ב-1957 על "המסגרת" בקונסטנטין שבאלג'יריה, והדף התקפה על היהודים בעיר. בשל ההתנגדות היעילה של "המסגרת" והריגת התוקפים, הוא נחשף ונאלץ ונאלץ להימלט למרוקו. "זה היה אחד הדברים המופלאים להתחיל בעלייה של אלפי יהודים ממדינה ערבית שהשלטון הודיע שאסור ליהודים לצאת ממנה", אמר בריאיון לוואלה! NEWS. "היו כמה דרכים להברחה, לא כולן היו דרך הים. פעם אחת, חיפשנו את הנוסעים בבגדי כמרים ועברנו לטנג'יר כעולי רגל.

הייתה גם יהודית ניסיהו, שליחה במרוקו ששמרה על אייכמן כשהיה במעצר, וטעמה את האוכל שלו כשלא הסכים לאכול כי חשש שירעילו אותו. העיר המרוקאית החשובה הכי קרובה לגבול האלג'יראי היא אל-עוג'דה. היה שם קונסול צרפתי, משכיל, שאהב מאוד פילוסוף ישראלי מהאוניברסיטה העברית. יהודית אמרה לו כי היא תלמידה של אותו פילוסוף וככה נוצרה ביניהם כימיה והוא נתן אישור למאות ויזות ליהודים מרוקטים כדי לעבור לאלג'יר ואז למעשה אתה בצרפת".

דובדבני היה באלג'יריה כשקיבל את ההודעה המוצפנת מהמטה של בישראל ובה הוראה מחביליו לעבור ולפקד על "המסגרת" במרוקו. "קיבלתי את זה כמובן מאליו", הסביר דובדבני בפשטות. "אני חייל. לא חששתי. גם רעייתי הסכימה לכל מה שיהיה. נסעתי למרוקו והייתי עם איברהים בדירה אחת לחפיפה במשך שבועיים במרוקו".

הוא תיאר לא מעט אירועים, אך באחד מהם בחר להתמקד. "רפי ועקנין היה מאוד פעיל ונעצר. הוא נחקר, אך מת בסוף מהעינויים", סיפר. "הייתה דרושה התערבות בינלאומית כדי לשחרר אותו. הוא הועבר לצרפת ונקבר בירושלים. הייתי שנתיים באלג'יריה ושנה במרוקו. היה לי ג'וב מצוין ב'ארגז', אבל הייתי ציוני. היה לי דיבור עם המוות כמה פעמים, אבל לא פחדתי. כל השליחים עם אותו בסיס של רצון ורוח של הקמת המדינה הדליקה את כולם. זו לא הייתה רוח של הרפתקאות. כולם היו בני משפחה, אך היינו מוכנים לעזוב את הכול כי ראינו בזה עניין לאומי".

ב-1960 החליט המוסד לרכוש את אוניית "אגוז". קנפו מונה למפקד חוליות ההברחה, וחברי "המסגרת" פקדו את הכפרים והערים, מילאו שאלונים עם נתונים על יהודים, רשמו את הרכבי המשפחות והחלו לתכנן את יציאתן ממרוקו. חלק מהיהודים קיבל דרכון מזויף, פרי יצירתו של שלום דני וייס, שאותו הגדיר קנפו כזייפן הטוב ביותר של המוסד באותם ימים.

"היהודים הגיעו למארסיי, מסרו דרכון, קיבלו פס עלייה ארצה, הדרכונים חזרו למרוקו, וייס 'רחץ' אותם, והשתמש בהם שוב. וייס היה צייר. שכרתי לו במרוקו גלריה לציור ומאחורה הקמנו לו מעבדה קטנה. הוא לא ידע לכתוב ערבית אז גייסתי לו מורה בשם ז'ק זפרני, שהיה כותב בפתק את השם בערבית ווייס היה מעתיק בדיוק. וייס היה ממש גאון. הוא גם זייף את הדרכון לאייכמן. בשיטה הזו הוא זייף 3,000 דרכונים".

12 מבצעי הברחה הוציא קנפו אל הפועל, עד לטביעת אוניית אגוז. "לא היתה פעם אחת שתפסו אותנו", אמר בגאווה. "היו פעמים שבגלל השלגים חזרנו, אבל לא כי חשפו אותנו. בכל מבצע הברחנו 40. כל משפחה בכלי רכב נפרד. השיירה הייתה מאובטחת. כולנו היינו עם כלי נשק. כל פעם היינו צריכים לחצות את הרי הריף. לקחנו בחשבון שאם יתפסו אותנו, נגיד שאנחנו בדרך לקבר הצדיק עמרם בן דיוואן בעיר ואזאן. התחלנו בספטמבר את המבצעים וכשהגיע החורף זה הפך להיות מאוד קשה. 12 שעות לפחות מקזבלנקה לחוף (אל-חוסיימה). בדרך יש תצפיות שלנו שהודיעו אם יש בדרך מחסומים וסיור משטרה. ברור שיש פח".

כשקנפו נשאל על הלילה בו טבעה האונייה אגוז ועליה עשרות יהודים פניו משתנות. "זה סיפור קשה מאוד. היינו צריכים לעזוב את קזבלנקה בשעה 10:00. בליל 10 לינואר 1960 הגענו אחרי נסיעה ארוכה אל החוף. היה קר מאוד. האנשים נאספו מתחת לגשר. כל עשר דקות הגיע רכב. סימנתי לאנשים ללכת בוואדי לכיוון החוף, כשזיהינו ש'אגוז' הגיעה. שלחנו לעברה סירה, בכל פעם שבעה. התחלנו עם ילדים, אחר כך נשים, גברים ובסוף מזוודות. מזוודה אחת לכל משפחה. פתאום אחד מהבחורים שלי מהחוליה, התקרב אליי. ואמר לי: 'אימא ואבא שלי פה, המשפחה שלי נמצאת כאן'. היינו מכוסים עם כובעי גרב ורק עם עיניים חשופות. אסור היה לנו לדבר עם העולים. פעם אחת הכירו קול של אחד משלנו וכתבו מכתב בעייתי מגיברלטר. בן הרוש ביקש להוריד את כובע הגרב, ולנשק את ההורים שלו. חשבתי אישרתי. הוא חזר אליי ואמר לי 'אימא אומרת שגם אתה תבוא להגיד לה שלום'. פעם ראשונה שאני נפרד ככה מכל העולים.

סיימנו את המשימה ו'אגוז' הפליגה. עשינו סיור כדי לראות שלא שכחנו חפץ בשטח, חולצה או סימן אחר, חזרנו לכלי הרכב ונסענו לקזבלנקה במשך 12 שעות. למחרת אני מקבל טלפון מאלכס גתמון, מפקד המחתרת. נפגשנו והוא אמר לי 'יש לנו חדשות לא טובות, אין קשר עם ספינת אגוז'. אחר כך נודע מה קרה. קיבלנו מסר מאהוד דיוויס שהיה אלחוטן בפריז".

אגוז טבעה עם 44 הנוסעים עליה. קנפו ביצע תחקיר מקיף במשך עשר שנים, שבו חיבר את הספר "המוסד וסודות הרשת של יהודי מרוקו 1955-1964" שמונח כיום בספריית המוסד. מהמחקר שביצע, התברר כי צוות הספינה שידר אותות מצוקה, ספינות באזור הפגינו סולידריות וחיפשו אחריה, אך ללא הצלחה. מאוחר יותר נמשו הגופות מהמים, כשהן עם חגורות הצלה ולהערכת המומחים הם מתו מקור. חיים צרפתי, חבר "המסגרת", נמנה על הנספים באסון.

באחת העדויות שנאספו, סיפר אחד התושבים המקומיים בחוף כי גופת אחת האימהות אותרה כשהיא מחבקת בידיה פעוטה. מחצית מהגופות שקעו במצולות עם האונייה. ב-1992 הועלו עצמות 22 מהחללים ונקברו בהר הרצל במעמד ראש הממשלה יצחק רבין, הרמטכ"ל אהוד ברק וראש המוסד איסר הראל, אך עד היום לא נמשתה האונייה עצמה ועמה שאר שרידי החללים חרף הבקשות שהועברו לממשלת מרוקו.

אחרי פרסום הידיעה על טביעת הספינה, כלי התקשורת במרוקו האשימו את היהודים בבגידה והתגברו האירועים האנטישמיים. שירותי הביטחון המרוקאים פתחו בגל מעצרים נרחב של גברים ונשים יהודים, שהיו חשודים בפעילות מחתרתית. החשודים נחקרו וחלקם עונו למוות. הפחד שרר בקרב הקהילה היהודית, שראתה בהעפלה תקווה להימלט ממרוקו. בתגובה לכך החליטו אנשי המחתרת באישור מפקדי המסגרת לצאת למבצע בזק במהלכו יופץ כרוז אחיד בו זמנית בכל ערי מרוקו בהם יש יהודים כדי להתריע את האנטישמים שבקרב המוסלמים ומנגד להעלות מורל היהודים שהיה אז בשפל.

במרוקו של אותם ימים היה זה צעד נועז ומסוכן. למשימת תליית הכרוזים נרתמו גם בני תנועות הנוער הציוניים. בעקבות מבצע 'בזק' בוצע גל מעצרים נוסף. אך 'המסגרת' לא הרימה ידיים ומוסד אישר רכש ספינה נוספת בשם 'קוקוס'. מאיר קנפו נערך לקליטת האוניה שמסוגלת לשאת 250 אנשים וקיים סיור בחוף עם יגאל כנפי המנוח שהגיע במיוחד למשימה מהעיר רבאט. "טיילנו בחוף, ותכננו שזו תהיה כאילו חתונה עם כלה, ומשם ייצאו לחוף ולספינה. בשעה 04:00 בבוקר חזרתי הביתה לקזבלנקה. בשעה 08:00 בבוקר נעצרתי".