אחד הצילומים שנמצאו בארגז מתכת שהופקד בספרייה הלאומית נראה כמו עוד תיעוד שחור לבן של תזמורת קטנה באירופה מלפני עשרות שנים. על הבמה נראים נגנים ונגניות לבושים בגדים מחויטים, נעליהם מבריקות ושיערם מסודר. בידיהם כלי נגינה שונים והם נערכים ככל הנראה לנגן את המנגינה הבאה בפני הקהל. חלקם מביטים לכיוון המצלמה כשחיוך קל על פניהם, ועל הבמה עומד גם מנצח לבוש בטוקסידו עם עניבת פרפר כשידיו שלובות. הצילום שנראה של אירוע שגרתי לא מסגיר את החיים הקשים של אותם חברי תזמורת, ואולי זו גם חלק מהמטרה.
התמונה היא של התזמורת הסימפונית של גטו וילנה, והמנצח הוא וולף דורמאשקין שהקים אותה ונספה במחנה הריכוז קלוגה. היא צולמה ב-5 בספטמבר 1942, בין אקציה אחת לאחרת. התמונה אותרה בארגז שהפקיד המשורר אברהם סוצקבר בספרייה הלאומית יחד עם צילומים נדירים נוספים שצילמו יהודים ושופכים אור נוסף על מה שאירע מאחורי החומות ובצל המוות, מבלי לחשוף את הזוועות.
"הצילום הוא חלק מהניסיון לנהל חיים נורמליים", מתאר ד"ר גיל וייסבלאי מהספרייה הלאומית. "בתמונות האלה אנחנו לא רואים את הסבל, אלא צילום שמתעד קונצרט. מי שלא יודע איפה התמונה צולמה, באיזה נסיבות, באיזה תאריך, יכול לחשוב שזו סתם תמונה. אבל הנגנים האלה עבדו עבודות פרך, עבודות כפייה. כל הפעולה הזו נעשתה לחלוטין במחתרת, והם ניסו כלפי חוץ וכלפי פנים לשדר חיים נורמליים לחלוטין".
לדברי ד"ר וייסבלאי, פעולת הצילום עצמה הייתה חריגה. "זה נדיר מאוד שהיו גטאות שבהם יהודים יכלו בכלל לעסוק בצילום. במיוחד בגטו וילנה, שלא היו שם צלמים מקצועיים. החזקה של מצלמות הייתה אסורה על ידי הנאצים, והפעולה של הצילום היא חלק מפעולות הרבות שהיו שם. ניסיון של אנשים שנידונו למוות למעשה לנהל חיים נורמליים ככל האפשר, והדבר המופלא ביותר זה הפעילות התרבותית שהם הצליחו לפתח שם בחודשי רגיעה אחרי שתי אקציות גדולות".
חיי התרבות והרוח של היהודים בווילנה לפני הכיבוש הנאצי היו עשירים, וגם אחרי הצליחו חברי הקהילה היהודית שנותרה להמשיך וליצור. ביוני 1941 פלשה גרמניה לעיר שהייתה אז תחת ברית המועצות ונותרו בעיר כ-60 אלף יהודים. ביולי 1941 כבר החלו האקציות. אלפי ילדים, נשים וגברים יהודים נרצחו במה שנקראה "אקציית הפרובוקציה הגדולה" כשנטען שמדובר בעונש על הרג חיילים גרמנים על ידי יהודים.
לפי אתר יד ושם, בספטמבר 1941 צוו כל היהודים לעבור ביום אחד לשני גטאות שהוקמו. אחד מהם חוסל, ובסוף 1941 נותר גטו אחד עם כ-20 אלף יהודים. מתחילת 1942 ועד אביב 1943 עברו על הגטו כמה חודשים שקטים יחסית, וזאת משום שהגרמנים היו זקוקים לכוח עבודה. בתקופה זו פיתחו היהודים בגטו חיי תרבות אינטנסיביים. הם הקימו תיאטרון ומוסדות חינוך וכן ערכו הרצאות בנושאים שונים.
כרזות שנשמרו מעידות בין היתר על הפעילות הרבה, כך למשל, כרזה הכוללת לוח הופעות באוקטובר 1942. בשבתות נערך סימפאנישער קאנצערט (קונצרטי סימפוני) ובימים אחרים הצגות ומופעי ג'אז.
"פעולות ההריגה והרצח ההמוני נפסקו למשך מספר חודשים מכיוון שהנאצים סבלו מאבדות כבדות במערכה מול בעלות הברית והיו זקוקים לכוח עבודה זול, ולא רצו להיכנס לעימותים", מסביר וייסבלאי. "הם השתמשו ביהודים ככוח עבודה זול, והיו ליהודים מספר חודשים של רגיעה שהם ניצלו בצורה מופלאה לעבודה תרבותית ענפה ביותר כמו קונצרטים, הרצאות, פעולות חינוך, מוזיאון, ספריה ועוד. דברים שבאים לידי ביטוי גם בחומרי ארכיון שאברהם סוצקבר הצליח להציל".
מגרש, פרחים ושעון
סוצקבר פעל להציל נכסי תרבות מהנאצים. יחד עם חברו המשורר שמרקה קצ'רגינסקי הוא הצטרף ל"בריגדת הניייר" שבראשה עמדו זליג קלמנוביץ', ד"ר הרמן קרוק והספרן הנודע חייקל לונסקי, שמטרתה הייתה לשמר נכסי רוח יהודיים.
לצד הטקסטים והכרזות, התיעוד ששמר כלל גם קבוצה קטנה ומרתקת של תצלומים מחיי היומיום בגטו, היוצרים מציאות מדומה של חיים שגרתיים. כך למשל, בתמונה שצולמה ב-10 ביולי 1942 נראים גברים ונשים יושבים על ספסלים ומביטים קדימה. הם צופים בטקס הפתיחה של מגרש הספורט בגטו. בתצלום אחר נראה ראש הגטו יעקב גנס לבוש בחליפה ואוחז פרחים כשמסביבו אנשים מתקהלים. וזאת, חרף האיסור על הכנסת פרחים לגטו.
בתמונה נוספת נראים שני גברים יושבים במרפסת ומתאווררים. השנים הם סוצקובר וחברו קצ'רגינסקי כשהם יושבים במרפסת דירתם ב-20 ביולי 1943. בגב התמונה נכתב כי צולמה על ידי "ב. קצ'רגינסקי". מדובר ככל הנראה בברל קצ'רגינסקי, שהיה שוטר במשטרת הגטו והייתה לו מצלמה. כמו כן, נשמרה תמונת רחוב פשוטה שבה רואים שעון תלוי ברחוב הראשי של הגטו.
לצידן, אותרו גם תמונות המתעדות את מה שווייסבלאי מכנה "אחד המוסדות המושמצים והשנואים" - "משמר השער". בתמונה אחת ניתן לראות תמונת קבוצתית של מסדר השומרים יחד עם מפקדם משה לוואס. בתמונה אחרת אף נראים שוטרים מישרים מבט אל המצלמה. עם זאת, וייסבלאי מסביר כי שומרי הגטו הם אלה שאיפשרו לסוצקבר ולחבריו ב"בריגדת הנייר" להבריח אל הגטו ספרים, חומרים ארכיוניים וכן יצירות אמנות.
בספטמבר 1943 חוסל גטו וילנה לאחר שהגסטפו גילה שלראש הגטו גנס היו קשרים לפרטיזנים. באתר "יש ושם" נכתב כי כ-4,000 יהודים נשלחו למחנות השמדה, 3,700 נשלחו למחנות ריכוז וכ-2,500 נשארו במחנות עבודה. כמה מאות מאנשי המחתרות נמלטו ליערות וחלקם הצטרפו לגדודי פרטיזנים.
