המכתבים האחרונים. עיבוד תמונה
המכתבים האחרונים/עיבוד תמונה

"אבא, אנחנו בסדר": המכתבים האחרונים של קורבנות השואה

2.5.2019 / 6:15

יעקב בן ה-10 בירך את סבו וסבתו כשנשלח למסתור באמסטרדם עם דודתו. סוזן ולילי כתבו לאביהן כי הן מקוות שייפגשו בקרוב. שלושת הילדים נרצחו זמן קצר לאחר מכן באושוויץ. המכתבים האחרונים ששלחו יהודים למשפחתם ולחבריהם - ולעתים הפכו לעדות היחידה לקיומם

"סבתא וסבא, שולח לשניכם ברכות ומזל טוב לכבוד יום ההולדת של הבן היחיד שלכם. אנא מסרו לו את ברכותיי", כך כתב יעקב היימן מרקוס בן העשר במכתבו האחרון לסבו וסבתו, ממקום המסתור בו התחבא באמסטרדם.

"אבאל'ה היקר - אנחנו בסדר - להתראות", כתבו האחיות סוזן ולילי קליין, בנות שבע ותשע לאביהן שנשלח לפלוגות עבודה של הנאצים.

יעקב, סוזן ולילי נרצחו באושוויץ זמן קצר אחרי ששלחו את המכתבים לבני משפחותיהם.

מכתבים מעין אלו, שלעיתים מהווים את העדות היחידה לקיומו של אדם, הם שניים מבין 13 מכתבים אחרונים שנשלחו בשנת 1944 ומוצגים כעת בתערוכה מקוונת חדשה באתר האינטרנט של יד ושם. אלו מכתבים ששלחו יהודים לקרובי משפחה וחברים מהבית, מהמסתור, מהגטו, מבית הכלא או מהמחנה, ומשמשים עדות אחרונה לשולחיהם שנרצחו.

המכתב של יעקב מרכוס ומחברת הציורים של סוזן-ז'וזה קליין מכתה ב' - תערוכת מכתבי קורבנות השואה. יד ושם, עיבוד תמונה
המכתב של יעקב מרקוס ומחברת הציורים של סוזן קליין מכתה ב', מתוך תערוכת המכתבים/עיבוד תמונה, יד ושם

"רוב המכתבים המוצגים בתערוכה נתרמו ליד ושם על ידי קרובי משפחה במסגרת 'לאסוף את השברים' - פרויקט לאיסוף פריטים אישיים מתקופת השואה", אמרה יונה קובו, רכזת תערוכות מקוונות באגף התקשורת ביד ושם. לדבריה, "מכתבים אישיים אלו מאפשרים לנו לספר את סיפורו של היחיד בשואה ולהעניק לקורבנות שם, פנים וזיכרון, כשלעיתים מדובר בעדות היחידה לקיומו של אדם".

יעקב-יאפ היימן מרקוס נולד בשנת 1934 לפיליפ ודויפיה. בני המשפחה חיו באמסטרדם ולאחר כיבוש הולנד הסתתרו בסיועו של סלומון מטמן, אחיה של דויפיה. הוריו חיו בעיר בחסות מסמכים מזויפים על שם פיליפ קוך ודורה ויס. יעקב נשלח למסתור במקום אחר באמסטרדם, יחד עם דודתו רוזה-רוסיה, אחות אמו, ומשם הם שלחו מכתבים לבני המשפחה.

ב-16 במאי 1944 שלח מרקוס מכתב לסבו וסבתו:

"סבתא וסבא היקרים
תודה מקרב לב על הגילדן ששלחת, סבתא. איך אתם, בעצם? פה הכול בסדר.
בטֶרַרְיוּם [מכל שקוף לגידול בעלי חיים קטנים] יהיו בעלי החיים הבאים: צפרדע, נחש, צב ולטאה. סבא, שתלתי שעועית חומה ואפונה. מותר לי להחזיק זחלים כיוון שהם עומדים להפוך לפרפרים.
אני מקווה שיהיה לכם כיף גדול ביום ההולדת של הדוד קוס (כינויו במסתור של סלומון מטמן, דודו של יעקב, אחי אמו, שיום הולדתו חל ב-18 במאי - א"א). סבתא וסבא, שולח לשניכם ברכות ומזל טוב לכבוד יום ההולדת של הבן היחיד שלכם (הכוונה לסלומון מטמן, בנם של היימן וברנטיה, שהיו לו שתי אחיות: רוזה-רוסיה ודויפיה - א"א). אנא מסרו לו את ברכותיי.
המון נשיקות וברכות
יהמ" [יעקב היימן מרקוס]"

יעקב מרכוס והאחיות קליין - מתוך תערוכת מכתבי קורבנות השואה. יד ושם, עיבוד תמונה
האחיות קליין/עיבוד תמונה, יד ושם

כעבור שלושה שבועות, ב-8 ביוני 1944, נתפסו יעקב ודודתו במקום המסתור ונשלחו למאסר במחנה הריכוז וסטרבורק. ב-4 בספטמבר שולחו שניהם לגטו טרזין. היה זה הגירוש הגדול ביותר מהולנד והגירוש האחרון מווסטרבורק לטרזין. בגטו עבדה רוזה במיון מתכות, עבודה שהקנתה לה חסינות מגירוש. כששמו של יעקב הופיע ברשימת הגירוש החליטה דודתו להצטרף אליו והתחלפה עם מישהו ששמו הופיע באותה
רשימה.

ב-23 באוקטובר שולחו השניים לאושוויץ. יעקב היימן נרצח בתאי הגז בהגיעו. רוזה עברה את הסלקציה ושרדה עד שחרור המחנה. חודשיים אחר כך, במרץ 1945, מתה ממזון מורעל שנמכר לה כמזון כשר.

ציור של מרכוס מתוך תערוכת המכבתים של קורבנות השואה. יד ושם
נתפס במקום המסתור. אחד מציוריו של יעקב/יד ושם

הדוד סלומון מטמן נתפס במסתור באמסטרדם ב-15 באוגוסט 1944 ונלקח ממשרדי האס-דה לכלא המקומי. הוא הועבר לווסטרבורק וב-3 בספטמבר שולח לאושוויץ, במשלוח בו היו גם אנה פרנק וחלק מבני משפחתה. הוא שרד ושב אחרי המלחמה להולנד.

בני המשפחה שנותרו בהולנד שרדו. הוריו של יעקב, פיליפ ודויפיה, היגרו לארצות הברית, שם נולדה ב-1949 בתם לני, שמסרה ליד ושם את מכתבו של אחיה, שלא הכירה.

הגלויה האחרונה של סוזן ולילי

בגלויה ששלחו לאביהן, הוגו קליין, והפכה לאחרונה, בחרו האחיות סוזן-ז'וזה ולילי גלויה צבעונית בה רואים ילדים משחקים במרחבים ירוקים. היא נשלחה ב-13 באפריל 1944, אחרי זמן ארוך בו לא ראו את אביהן - אך השתיים עדיין המעיטו במילים וכתבו רק את החשוב ביותר: "אבאל'ה היקר, אנחנו בסדר, להתראות. ז'וזה ולילי". הן קיוו שעוד זמן קצר ייפגשו שוב.

הגלויה ששלחו האחיות לאביהן מתוך תערוכת המכבתים של קורבנות השואה. יד ושם
הגלויה ששלחו האחיות לאביהן/יד ושם

הוגו קליין ואשתו, מטילד לבית סאבו, חיו בעיירה הֶנצידאַ במחוז ביהר, הונגריה. ב-1930 חיו במקום 81 יהודים בלבד. לזוג נולדו שתי בנות, סוזן-ז'וּזה-שושנה (1935) ולילי-לילקה (1937). ב-1939-1938 הנהיגו ההונגרים חוקים מפלים נגד יהודים. פרנסתם של יהודי העיירה נפגעה וב-1941 החל גיוס גברים לעבודות כפייה. ב-1943 גויס הוגו לפלוגת עבודה עבור הצבא הגרמני במרגיטה, הסמוכה לגבול אוסטריה. מטילד והבנות נותרו בהֶנצידאַ.

גורג והוריו: הוגו ואילונה-אילנה קליין עם בנם ג'ורג', הונגריה מתוך תערוכת המכבתים של קורבנות השואה. יד ושם
הוגו לצד אשתו אילונה ובנם ג'ורג'/יד ושם

במאי 1944, כחודש אחרי שהאחיות שלחו את הגלויה לאביהן, הועברו יהודי הֶנצידאַ עם יהודי מחוז ביהר לגטו הקטן בפרברי העיר נג'וורד ושוכנו בתנאים קשים במשק שהיה בו מגרש עצים. ב-24 במאי, לאחר שבועות של רעב ועינויים, נשלחו לאושוויץ-בירקנאו. המשולחים הגיעו למחנה ב-29 במאי. בהם היו מטילד ובנותיה. שלושתן נרצחו.

הוגו שרד את פלוגות העבודה. ב-1946 נישא בשנית לאילונה-אילנה מזאי, בת דודתה של מטילד וניצולת אושוויץ, וב-1947 נולד בנם ג'ורג'. ב-1957 עלו השלושה לישראל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully