השירים חשפו את הזוועות: כך הסבירו לילדי ארץ ישראל את השואה

"ראיתיכם ילדי גאולים
בתקוף געגועים את לבכם
וברדת עצבות ותוגה
עמוקה מני ים הגדול
על ארשת פניכם הרכים
בעלות זכרונות נשכחים
מני אז על לבכם הכואב
וברדת דמעה קפואה
ממקור עיניכם שחרב"

הנער מאיר, מקיבוץ יגור, התרגש כמו כל הישוב העברי בארץ ישראל עם בואם של מאות ילדים פליטים, שרידי שואה, רבים מהם יתומים. "ילדי טהראן" הם נקראו, על שם מקום המחנה בו רוכזו בטרם הובאו לארץ ישראל.

היה זה שיאה של מלחמת העולם השנייה, הימים האפלים ביותר בחיי העם היהודי, כשמכונת ההשמדה עבדה ללא הפסק. ייתכן שמאיר היה בקהל הנרגש שהמתין בתחנת הרכבת בעתלית לבואם של הילדים, ובוודאי פגש אותם בקיבוצו שקלט חלק מהם. את התרשמותו והזדהותו עם סבלם הוא הביע בשיר שכתב, "ראיתיכם ילדי גאולים". לצד הכאב שהוא מביע על הסבל שחוו, הוא פותח את לבו בפני אותם ילדים ורואה בהם חלק מהחברה הארץ-ישראלית:

"שורו ילדי גאולים
הכל מסביב הוא לכם,
הארץ - לכם היא תהי
על הריה, רמים וזקופים
של גליל, יהודה וכרמל.
ושדות נרחבים עד אין קץ
השטוחים פה מול עיניכם
לכם הם יתנו את פרים
אם עמל כפיכם הקטנות
בם תשקיעו יומם וגם ליל".

השיר מופיע בחוברת נדירה שיצאה בחנוכה, דצמבר 1943. החוברת יצאה לרגל כינוס פדגוגי ארצי מטעם המרכז לחינוך בהסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. נושא החוברת והכינוס עצמו היה "שואת הימים בחינוך ילדינו. מפי ילדינו". החוברת מאגדת חיבורים, מכתבים ושירים שכתבו ילדים ונערים ממספר בתי ספר בארץ. כיום היא נמצאת בארכיון "מורשת" בית עדות על שם מרדכי אנילביץ'" שבגבעת חביבה. "מורשת" הוא שותף בארגון עצרת יום השואה ביד מרדכי.

ניר איציק, חוקר ומדריך בארכיון, אמר שהופתע למצוא את החוברת. "אין הרבה חומרים אותנטיים כאלה", אמר. "זו חוברת מרתקת בה כותבים ילדים ונערים לאחיהם בגולה. ניתן ללמוד ממנה מה סיפרו לילדים בארץ על המתרחש באירופה ומה הם ידעו. ניכרת מעורבות גדולה שלהם בתוך הדבר הזה. זה נושא שממש נוכח בחיים שלהם".

רוחמה, תלמידת כתה ב' מעטרות כתבה על "הילדים המסכנים בגולה" ש"מתרוצצים בשדות ואין להם גג לראשם. הולכים ונשחטים על ידי הנאצים". חנה מכתה ג' ביגור כתבה על חלום ובו פגשה ילדי פליטים "ואקח אותם לארץ ישראל ואסע באנייה, ארבעים יום וארבעים לילה, ואבוא לתל אביב ומשם נסעתי אתם ליגור שלי ואתן להם את המיטה שלי ואת השמיכה ואסרוג להם סוודר ואקשט להם את החדרים ואוהב אותם מאד מאוד".

עדנה, תלמידת כתה ו' מדגניה, תיארה תמונה של לילה אפל, "קול יבבה נשמע מאחד הגטאות, קול ילד בוכה", כתבה. "נשמעת אנקת אם אשר לקחו מעמה את בנה... בגטו חושך ואפלה. בכיה, גניחה ואנחה. והנה קול רעש שרשראות הפריע את הדממה. לתוך הגטו נכנס איש בעל פנים זעומים, רחב כתפיים, בראש כנופיה מזויינת מתחילים להפריד בכוח בין אבות ובנים. האימהות לוחצות אל ליבותיהן את הילדים הרכים ובוכות".

לדברי איציק, "די ברור שתיווכו לילדים את החדשות הקשות. רואים שהם ידעו מה קורה באירופה. ברור שהילדים שכתבו ידעו כל מה שקורה, כולל מושגים כמו 'השמדה' ו'גטו'. זה מעורר שאלות חינוכיות שגם היום אנחנו עסוקים בהן. תמיד זו שאלה חינוכית - עד כמה לערב ילדים ובמה לערב אותם?". הוא ציין כי הדבר העיד גם על מה שהיה ידוע ביישוב בארץ ישראל על הזוועות שמתבצעות במחנות. "חנוכה 1943 בה יצאה החוברת, זו התקופה בה ההשמדה הייתה בשיאה והמלחמה התנהלה במלוא העוצמה. אם שואלים מה ידעו אז בארץ, אנחנו רואים שבהחלט ידעו".

במכתבים ובשירי הילדים בולטת עברית ברמה גבוהה מאוד, רחוקה מהשפה המוכרת לנו היום. ניכר גם כושר ביטוי גבוה של הילדים והנערים. בחלק מהמכתבים משתקף הצורך להיות מעורבים ולהתגייס לעזרה. כך למשל ילד או ילדה מכתה ו' במשק יגור כתבו על פעילות "ועדת פליטים" שהילדים ביגור הקימו ושהחליטה לפעול ב"שני עניינים": עזרה לילדים שיגיעו למשק ופעולת סיוע כללית.

אותה פעולה תתבטא ב"גיוס באחת השבתות. חסכונות מהכלכלה שלנו וצמצומה למען שהתמורה תוגש לילדים הפליטים וויתור על מתנות יום ההולדת. עד היום הכניסו המפעלים שלנו 20 לירות ארץ-ישראליות". כמו כן, נסרגו ונתפרו שני כובעים, שש חולצות, 14 סוודרים, שתי פיג'מות, ארבעה זוגות נעלי בית, ארבעה זוגות מכנסיים ושתי שמלות.

גם הרצל, תלמיד כתה ח' מבית החינוך בדגניה, פירט על שלושה מפעלים התנדבותיים עליהם החליטה חברת הילדים: זריעת תפוחי אדמה למען ילדים רעבים, סריגת סוודרים לילדים הנמצאים במחנה פליטים בטהרן ("ילדי טהראן" - א"א) ושי לחייל. הרצל דיווח שנאספו 193 חבילות שי לחיילים, תפוחי האדמה נזרעו, אבל מאיימת עליהם מחלה אכזרית שעוצרת את גידולם וכן החלו בסריגת סוודרים.

עוד מפרט הרצל על ההחלטה לבטל את סעודת חנוכה וויתור על מנת אוכל מדי שבת, שתמורתן יועבר כסף עבור קניית בד וצמר. לדבריו, אין בכך די ולכן יצטרכו הילדים גם להתגייס לעבודות שונות במשק, תמורתן יקבלו כסף עבור ילדי הפליטים. "ילדים, עבדו במסירות ותרמו למען אחינו הנמצאים בצרה!" סיכם את הדברים. בהקשר זה ציין איציק כי "זה בהחלט מרשים לקרוא עד כמה הם מזדהים ברמה הרגשית עם ילדים שהם לא פגשו ושאין להם קשר אליהם. ניכרת דאגה ומחויבות מאד גבוהות".

בין הילדים יש גם שהביעו את הזדהותם עם בני גילם בסיפורי גבורה. אחד מאותם ילדים הוא אסף, תלמיד כתה ו' מיגור. קרוב לוודאי שמדובר באסף יגורי, לימים סא"ל ומפקד גדוד בחיל השריון שנפל בשבי המצרים במלחמת יום כיפור. ארבע שנים לאחר שובו מהשבי נבחר לכנסת מטעם מפלגת ד"ש שהצטרפה לממשלתו של מנחם בגין.

בחוברת הילדים כתב חיבור ששמו "אודות פרטיזן צעיר" ובו סיפר על ילד בשם פבליק שגר עם אמו בכפר באוקראינה. בערב קר ומושלג, כשהשניים יושבים ליד האח המפיץ חום, הודיע הילד לאמו שעליו לצאת ולהילחם למען מולדתו. "מעיני האם ירדה דמעה חמה ונשרה על שערות הילד היפות".

המשך הסיפור הוא על הצטרפות פבליק עם קומץ ילדים לשורות הפרטיזנים ומינויו כמפקד עליהם. פבליק מספר במכתב לאמו על הקרבות הקשים "כדי לגרש את האויב מארצנו". אחר כך נודע לה שבנה ופקודיו פוצצו במבצע גבורה גשר של האויב "ושמם יצא לתהילה בכל רחבי הארץ. והאם התגאתה בבנה וסלחה לו על אשר עזבה בלי רשותה".