מרגע הופעת הקידומים השונים לסדרה החדשה של רוני קובן, רון עומר וליאת לויאן "ואז הגיע ילד" (HOT8) הם משכו את תשומת ליבי ועוררו את סקרנותי - איך לא, הורות, לידה וילדים הם מגנט קהל ומסחטת לייקים. אבל באותה נשימה הדהדה בקרבי השאלה: על מה בעצם הסדרה הזאת?
בהתחלה הבנתי שהיא על "השנה הראשונה לאחר הבאת ילד לעולם" או "על הורים צעירים" (אוקי, זה מונח רחב למדי), אחר כך - על "מה קורה לזוגיות אחרי שהילד נולד" (זו לא בערך השאלה השחוקה עלי אדמות? כאילו, אין מיליון בדיחות על זה שאפשר לשכוח מסקס אחרי שהילדים נולדים?) בסוף קראתי בקומוניקט הרשמי כי היא "על המארג החדש שנוצר כשנכנס יצור קטן למרחב הזוגי" - משפט סתום למדי שבסאבטקסט מייחס אידיליה ל"מארג הישן" בין גבר לאישה לפני הגעת הילדים, כאילו הוא תמיד קסום, הרמוני ורומנטי, לא חף מריבים, פערים, סכסוכים על בחירת חופשות, מתח סביב הצעות נישואין, ארגון חתונה ותקופות מונדיאלים. בין לבין, קובן הציף בעמוד הפייסבוק שלו, כנושא שעולה ביצירתו, את הגילוי (של נשים עצמן) שאם נשים לא חשות אושר בחודשים הראשונים לאחר הלידה זה לא אומר שהן לא "אמהות טובות" - סוגיה שנדונה לעייפה בקהילות האמהות הרבות ברשת (וממילא לא זוכה לטיפול רציני ומעמיק בסדרה).
מבולבלת ומסוקרנת, ניגשתי לצפייה. והעניין הוא, שגם לאחריה, לא ממש קיבלתי תשובות על מה היא (גם הפתיח הוויזואלי לא ברור: הזוג הזה, שמשנה תנוחות שינה במיטה המשותפת, הוא לפני שהגיע ילד? אז למה חוסר השקט שהם משדרים? זה אחרי שהגיע ילד? אז איפה העריסה שממוקמת תמיד ליד האישה והתינוק מחובר לציצי?)/
מצלמת היוצרים מתלווה לשלושה זוגות, בעיקר בשבועות והחודשים הראשונים לאחר לידת הילד/ה הראשונ/ה או השני/ה שלהם. היא חודרת לשיחותיהם הפרטיות, חושפת ריבוי חוויות אנושיות יומיומיות ומחשבות כנות, ומעוררת מפעם לפעם הזדהות, מועקה או כעס בקרב הצופה, אבל יש בה מעט מאוד, אם בכלל, רגעים אינטימיים ועוצמתיים יוצאי דופן. הרגע הכי עוצמתי ומקורי בעיניי, שגם גרם לי לדמוע, הייתה החוויה האמהית והאבהית בברית המילה של הילד.
כל הזוגות בסדרה דומים מאוד זה לזה - ישראלים יהודים צברים, חילונים-מסורתיים, סטרייטים. לכולם יצאו - טפו טפו - ילדים בריאים. דווקא לשם טיפול מעמיק בסוגיית הזוגיות והדגשת הקשיים, נפקד מקומה למשל של האם היחידנית ש"התייאשה" והביאה לבד ילדים. מחקרים מצאו, אגב, ש"מדד האושר" של יחידניות, בכל הקשור לתחושת עצמאות, שחרור ומיעוט ריבים עם העולם, גבוה יותר ביחס לנשואות וגרושות. מעניין גם מה קורה לזוגות גייז לאחר כניסת תינוק לחייהם. איך מחליטים מי ייקח חופשת לידה? האם בהיעדר התאוששות מלידה והורמונים משתוללים, הם חווים משברים ומתחים כמו הזוגות בסדרה? וסתם היה נחמד אם היה זוג ממוצא אתיופי, או זוג ערבי או דתיים (כאלה שלא מוצאים עצמם אחרי ילד ראשון - ועוד מתכננים שישה).
כך או כך, ה-בעיה של הסדרה בעיניי היא שהיא מתיימרת להציג בעיות או מציאות "אובייקטיבית" זוגית, כשבפועל, נקודת ההסתכלות שלה היא גברית בעיקרה. ראשית, זה בא לידי ביטוי ב"נושא" הסדרה, ככל שאפשר לזקק כזה. החוויה הנשית אחרי לידה מורכבת מהתאוששות פיזית, תפרים, הורמונים, בייבי בלוז בואך דיכאון, הקושי האמור בברית המילה, ניסיון לרדת במשקל, ניסיונות הנקה, לפעמים מתסכלים וכואבים מאוד, הנקה שלא מאפשרת להתרחק מהילד, שאלות של קריירה ועוד מיליון נושאים שאיני מחדשת בהם דבר אבל לא מעט מהם יכולים להתפתח ליופי של פרק שלם בסדרה אחרי לידה או סדרה בפני עצמה (כבר דיברנו על סיפור ברית המילה?). על רקע כל אלה, ואני מרשה לעצמי לדבר בשם בנות מיני באשר הן, הריחוק המסוים מבן הזוג או הפיכת הזוגיות ל"לוגיסטית" או היעדר האינטימיות נמצאים אי-שם בתחתית הרשימה, או לחילופין נתפסים כמשהו מובן מאליו, זמני, מתבקש. ממש כפי שאמרה אחת האמהות הטריות בסדרה: "אתה מתלונן שאני לא רואה אותך? ראיתי רק את הילד, לא ראיתי את עצמי, אז שאני אראה אותך?". כשאותה האם דיברה בסדרה על נושא הסקס היא בעיקר סיפרה על התחושה שהיא "מאכזבת" את בן זוגה בכך שאין לה חשק ("אני רוצה שבעלי יהיה שמח, שלא יפזול לצדדים").
שנית, האבות הטריים הם-הם למעשה גיבוריה של הסדרה. זה בא לידי ביטוי בכמות המלל שלהם, בזוויות הצילום, במקומות שהמצלמה מלווה אותם (הנשים תמיד בבית. את הגברים מצלמים בכדורגל עם החברים, נוהגים בחזרה ממילואים, עושים מתיחות עם העגלה במתקני הכושר השכונתיים), לדעתי גם בתחושת אמפתיה או הזדהות של קובן כלפיהם. במקביל, האטימות, והאגואיזם של שניים מהאבות זועקת לשמיים: זה שלחם בלבנון השנייה אבל מתקשה לקום בלילה לילד, שמספר בלעג איך אשתו (אחרי שלושה ימים בלי שינה) התקשרה "והפריעה לו בעבודה" שיבוא מיד "כי היא לא יכולה יותר", ושרומז ש"היציאה לחזרות" של אשתו היא הסיבה לבעיותיהם. או האב שנראה לו מובן מאליו שאחרי שבוע מילואים עם החבר'ה, בחוץ, בלי בכי מעצבן של תינוק - כשאשתו לבד עם הילד - מגיע לו סופ"ש עם חברים, שוב רחוק מהבית.
היוצרים בהחלט מניחים בפני הצופה את הדוגמאות האלה, שעולות מתוך שיח עם הנשים, אבל לא מאתגרים את הגברים על חוסר הרגישות שלהם או מוכנותם להורות, ובעצם - על כלום. וכאן מתקשרים הדברים שלמעלה: הסדרה הייתה צריכה בעיניי להיות משווקת כ"על מה קורה לגברים אחרי לידת ילד ראשון". זה, כאמור, לא היה שונה בהרבה מאיך שהיא נראית היום, אך זה היה נותן לה אופי, מסגרת ברורה, מודעות יותר לעצמה, לא כופה על הנשים שאלות שמטרידות בעיקר את הגברים ולא מייצרת איזשהו שוויון אובייקטיבי מדומה של "בעיה זוגית" (הנשים בסדרה מיטיבות להגיד בדיוק מה מפריע להן בבן זוגן לאחר הלידה. אלה הגברים שמבואסים, זורקים לאוויר ססמאות לא ברורות, כועסים על האישה אבל לא מצליחים להגדיר על מה הם בדיוק כועסים).
זה היה גם מאפשר העמקה גדולה יותר במשפטים שכרגע סתם נזרקים לאוויר ("אחרי הלידה נפגע לי האגו") ובסוגיות שלא נגעו בהם די (הפער הגדול בין החלום של גברים על ילד שיקרא להם "אבא" להפתעה שתופסת את חלקם כשמתגלה במה זה כרוך ועל מה הם צריכים לוותר).
הדבר האחרון שהפריע לי בסדרה יושב על משהו שאני חושבת עליו זמן רב, בעיקר מאז שבתי הבכורה נכנסה לכיתה א' - אירוע שהביא עמו התמודדויות חדשות שלא הכרנו קודם. הלימוד הסיזיפי של קריאה, חוסר הרצון שלה לפעמים ללכת לבית הספר, כיתה חדשה שכבר לא מורכבת מילדים מנוזלים אלא מבנות ובני אדם עם חוש אופנה, סלנג ובקרוב גם סמארטפונים וקורקינטים חשמליים.
יש משהו, אם כן, ב"ואז הגיע ילד", והדרך שבה הוא מקודם, שמצמצם את הקשיים ההוריים לשנים הראשונות בחיי הילד/ה וקצת משטיח את החוויה ההורית. נכון. יש בשנים האלה מימד של חוסר שינה שיכול להטריף בן אדם (זה כמובן מתפרש על עשור שלם, כשבאים האחים הקטנים) אבל במקביל, אין בשנים אלה קליטה, הבנה וזיכרון משמעותי של הצאצא.כשהבת שלי שואלת אותי אם היא או אני פעם נמות, ואם מתים רק כשזקנים - זהו רגע שקשה לי פי אלף מקפיצה על כדור פיזיו אלף פעם בדקה. אם היו עושים עליה חרם בבית הספר - או אז באמת הייתי רוצה למות.
ממרחק הזמן פתאום מגלים עד כמה השנה הראשונה נטולת מועקות שמתווספות במהלך הזמן, ועד כמה הקשיים שלה עוברים בסופו של דבר, בניגוד לחרדות ודאגות שנשארות או משתנות כל החיים, או רק גדלות (עם זיקנה של הורים, למשל). לגבי שאר הנושאים שעולים בסדרה בתוך בליל הנושאים (כמו פזילה הצידה לאחרות או לאחרים) - למה זה ייחודי רק להורים צעירים? איך שלא מסובבים את זה, הסדרה בעצם מספרת או מזכירה לנו שילדים, וזוגיות, והחיים בכלל - זה קשה. וואלה, סחתיין. תודה רבה על האינפוט.