אם מסתכלים על ההפגנות הספורדיות שפרצו בשנה שעברה ברחבי איראן יש ביניהן חוט מקשר, גם אם רופף, אחד - תסכול עד זעם ואיבה למשטר ולסדר הנוכחי. היו שם פועלים, נהגי משאיות, סוחרים בבזאר, נשים המוחות על חובת לבישת הרעלה, מיעוטים שנדחקו לשולי החברה, פעילים החרדים להרס הסביבה, עורכי דין, אנשי תקשורת ואנשי עסקים שהואשמו בצרות הכלכליות של המדינה.
כ-7,000 מפגינים נעצרו, במה שכונה על ידי ארגון זכויות האדם אמנסטי "שנת הבושה". היקף ההפגנות, ששיאן היו בינואר שעבר, היה הגדול ביותר מאז הבחירות השנויות במחלוקת ב-2009, שבהן ניצח הנשיא מחמוד אחמדינג'אד בכהונה שנייה תוך טענות לזיופים נרחבים. המחאה דוכאה באלימות על ידי המשטר, ומנהיגי התנועה הירוקה, כפי שכונתה, הושלכו למאסרי בית ממושכים ולמעשה הועלמו מהזירה הפוליטית.
השתקתם לא מנעה מהבעיות האקוטיות והמובנות של איראן לצוף מחדש כעבור כעשור. התסכול מהמצב הכלכלי, שרבים תולים אותו במדיניות החוץ של הרפובליקה האסלאמית, צף מחדש. תרמו לזאת גם הלחצים הגדולים שמפעילה ארצות הברית תחת ממשלו של דונלד טראמפ, ששיאם בפרישה מהסכם הגרעין והשבת הסנקציות על כנן. עבור רבים באיראן, היה זה ניפוץ התקווה שהבטחותיו של הנשיא המתון, על פניו, חסן רוחאני, אכן יתממשו ולא יישארו סיסמאות בחירות ריקות מתוכן.
קשר רופף דומה חיבר את המפגינים שמאסו בשלטונו המושחת והמורם מעם של השאה בסוף שנות ה-70. הם הגיעו ממגזרים שונים ומגוונים, עם רעיונות ויעדים שונים בתכלית, אך עם מטרת על - להפיל את המלוכה בת 2,000 השנים. אינטלקטואלים, אנשי דת וקומוניסטים שילבו ידיים נגד מוחמד רזא משושלת פלהאווי, שירש את אביו בגיל 22 אחרי שהאחרון הוגלה על ידי בריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה בשל אהדתו למנהיג גרמניה הנאצית אדולף היטלר. בנו היה חביב המערב, ולמעשה חב לו את שלטונו ואת חייו ואת שרידותו מעבר לתאריך התפוגה המקורי שלה.
בפעם הראשונה שהצליחו ההמונים לסלק את השאה, ב-1953, הוא הוחזר על כידוני ה-CIA והביון הבריטי. היה זה תחת שלטונו של מוחמד מוסאדק הלאומני, ראש הממשלה שהחל בהלאמת תעשיות הנפט מידי מדינות המערב, ובעיקר מבריטניה, שהחזיקה בנתחים גדולים מהזהב השחור האיראני עוד מהימים שהאימפריה שלה חלשה על המזרח התיכון. הימים היו שיאה של המלחמה הקרה, בעת עיצוב המפה העולמית לפי הגושים, והתמיכה של מפלגת הטודה הסוציאליסטית והפרו-סובייטית במוסאדק הדאיגה את האמריקנים - ברית המועצות כבר הקימה רפובליקה קומוניסטית כורדית ומדינת בובות אזרית קצרות ימים בשטחים שהחזיקה באיראן ב-1946, ונטשה אותן בלחץ ארצות הברית.
מבצע AJAX, כפי שכינו אותו האמריקנים (מבצע מגף על ידי הבריטים), יצא לדרך. מוסאדק הופל, השאה שב מאיטליה והלאמת הנפט בוטלה. המלך הפרסי יישאר על כיסאו במשך יותר מ-25 שנים נוספות, כשהוא מקדם רפורמות חברתיות - כמו איסור לבישת רעלה - במקביל לצמצום המרחב הפוליטי ודיכוי המפלגות שאתגרו אותו בשנות ה-50, בראשן החזית הלאומית של מוסאדק (נמק במעצר בית עד מותו) ומפלגת הטודה.
ההפיכה מבחוץ נחקקה עמוק מאוד בתודעתם של אזרחי איראן, והיא עודנה מבעבעת בימים אלו, כשרוח ההתערבות האמריקנית צפה מחדש אחרי הפרישה מהסכם הגרעין בשנה שעברה ושובן של הסנצקיות החונקות. העוינות לארצות הברית, "השטן הגדול", נותרה מנת חלקם של פלחים גדולים באוכלוסייה, גם כאלו הרוצים בנפילת הרפובליקה האסלאמית.
מבחינות רבות, המצב באיראן הורע משמעותית בחלוף ארבעה עשורים מהמהפכה שהבטיחה לשים סוף לעושק של השאה ולדיכוי העם. אמנם יש מרחב פוליטי מסוים ומתקיימות בחירות לנשיאות, לפרלמנט ולרשויות המקומיות, אך מוגדרים להם גבולות גזרה ברורים מאוד. גם במקרים שבהם נבחרים נשיאים מהמחנה המתון, כמו מוחמד חתאמי וחסן רוחאני, הם מגלים שידיהם כבולות מול כוחו האבסולטי של המנהיג העליון, שאינו נבחר בבחירות חופשיות אלא ידי קליקה סגורה של אנשי דת.
על כך מקשה קיומם של משמרות המהפכה, גוף צבאי המקביל לצבא הרשמי שאמון על הגנה על המשטר ויצוא המהפכה. הוא הפך למעין ישות עצמאית, שהאינטרסים שלו לא פעם מתנגשים עם אלו של הממשלה הנבחרים.
בקדנציה הראשונה של רוחאני, שהחלה עם תקוות רבות אחרי שמונה השנים הרעות של מחמוד אחמדניג'אד, הוא עוד ניסה להצר את צעדיהם של משמרות המהפכה, שהרפתקותיהם בסוריה ובמקומות אחרים במזרח התיכון גזלו משאבים רבים מהמדינה. עם הרבה הסתייגויות, העניק לו חמינאי מנדט לנהל משא ומתן עם ארצות הברית על תכנית הגרעין, שפיתוחה המואץ המיט על הרפובליקה האסלאמית אסון כלכלי.
ההצלחה להגיע להסכם ב-2015 אחרי כשנתיים של שיחות ממושכות עם עליות ומורדות רבות ולחצים כבירים מצד ישראל על ממשל אובמה רוממה את מעמדו של רוחאני. הוא הביס בקלות את יריבו השמרן איברהים ראסי בבחירות לנשיאות במאי 2017 ושייט אל כהונה שנייה תוך פיזור הבטחות למימוש פירות ההסכם, שהצר משמעותית את מרחב הפיתוח הגרעיני של איראן והציב פיקוח קפדני עליו, גם אם לתקופה קצובה. ואז הגיע דונלד טראמפ. ושינה את המשוואה.
נחישותו של נשיא ארצות הברית להפוך את מדיניות החוץ של קודמו על פיה, לכל הפחות בנוגע לאיראן, סללה את הדרך לפרישה אמריקנית מהסכם הגרעין. טראמפ, בדומה לקו של נתניהו, ראה בהסכם הגרעין עובר מלא מומים והוא העדיף להפילו בטרם יאריך ימים. יתר המדינות החתומות עוד לא הניפו דגל לבן ומגבשות מיני פיצויים לפיוסה של איראן כדי שלא תנטוש גם היא את ההסכם ואת המחויבויות שלה, אך רוחאני ספג מהלומה שתעצב את שארית כהונתו השנייה והאחרונה. מאמציו הסזיפיים מלכתחילה לרסן את משמרות המפכה התאיידו, וחמינאי אסר על קיום שיחות חדשות עם וושינגטון עד שזו לא תשוב להסכם הגרעין - כלומר לא בעידן של הממשל הנוכחי.
טראמפ ובכירי ממשלו סבורים כי העיצומים הכלכליים ידחקו פעם נוספת את ההנהגה האיראנית לפינה, ולבסוף היא תיאלץ לשבת לשולחן המשא ומתן כדי להכניס להסכם חדש הגבלות נוקשות יותר על פעילותה הגרעינית, יחד עם ריסון תכנית הטילים והמעורבות שלה בסכסוכים באזור, במיוחד בסוריה ובתימן. אם לא יסכימו ראשי המשטר לשוחח עם וושינגטון בתנאיה שלה, כך סבורים בבית הלבן, יגבר הזעם הציבורי וההפגנות יתחדשו ויתרחבו עד לכדי גיבוש מאסה קריטית ומכאן התסריט הידוע.
זאת לא התפתחות בדיונית. משברים כלכליים היו לא אחת בהיסטוריה זרז לנפילת דיקטטורות, אם כי זה לא בהכרח מבשר על טובות. משמרות המהפכה ומיליציות אחרות הנאמנות לרפובליקה האסלאמית לא יוותרו בקלות על מנעמי השלטון ועל מוקדי הכוח. בשני גלי המחאה הגדולים האחרונים - ב-2009 וב-2018 - הם לא היססו להפעיל יד קשה כדי לכבות את להבות ההתקוממות עוד לפני שהתעצבה לכדי כוח שיכול להפיל את המשטר. עוצמתם של משמרות המהפכה גדלה עד כדי כך שיש הסבורים שאיראן הפכה לדיקטטורה צבאית על חשבון משטר חכמי ההלכה. בכל מקרה של איום ממשי על הישרדות השלטון, פנימי או חיצוני, הם יסירו את הכפפות.
ההלימה בתופי המלחמה בוושינגטון צופפו את השורות ברפובליקה האסלאמית, וגם רוחאני נאלץ ליישר קו ולאמץ חלק מהרטוריקה שביקש לזנוח. מדי יום מחלקים בכירי משמרות המהפכה והצבא איומים נגד ארצות הברית ונגד ישראל, ועל אף שאין להם אחיזה רבה בשטח, הם מעידים גם על פאניקה וגם על מוכנות להילחם עד הסוף.
הימור על תוחלת חיים של רודנות מוצקה כמו איראן נועד לכישלון. לארצות הברית אין תיאבון לצאת למלחמה במזרח התיכון, אדרבא, טראמפ רוצה להתקפל ולא להיות השוטר של האזור הסוער ורווי הבעיות, שאת רובן הוא לא מבין לעומקן. הוא יכול לפרוס את מטריית ההגנה הנרחבת של ארצות הברית על ישראל ועל ערב הסעודית, שמתחמשות ונערכות להיתכנות של מלחמה עם איראן, אולם פלישה כמו לעיראק לא נראית כמו התפתחות סבירה בשלב זה.
על אף הדיווחים שלפיהן היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון, אחד מאדריכלי המלחמה בעיראק והפרישה מהסכם הגרעין, ביקש מהפנטגון להכין תכנית לפעולה צבאית נגד איראן, גורמים אחרים בממשל ובמיוחד בצבא מתנגדים לכך על הסף. החלפת משטר כפויה מבחוץ באזורנו היא רעיון לא מוצלח במיוחד מבחינה היסטורית, בעיקר בעידן המלחמה בטרור.
"לא רוצים להיות כמו עיראק וסוריה"
איראן לימדה את ארצות הברית לקח משלה עם המהפכה האסלאמית, לפני 40 שנה. מי שלא רצה את שלטונו הלאומי של מוסאדק ב-1953 קיבל את שלטונו התאוקרטי של חומייני 26 שנה לאחר מכן. עצם הפלת המשטר בכוח צבאי היא המשימה הקלה יותר מאשר לבסס אחד. המלחמה בצבאו הסדיר של סדאם חוסיין בעיראק ב-2003 הסתיימה תוך חודשים ספורים, אך הקרבות האמתיים נמשכו עד לרגע שבו עזבה ארצות הברית שמונה שנים לאחר מכן.
"שינוי משטר או התערבות צבאית לא בהכרח מבשרים על עתיד זוהר", אמרה העיתונאית האיראנית נגאר מורטזבי, החיה בארצות הברית, בריאיון לוואלה! NEWS. היא אינה סבורה שהלחץ הנוכחי שמפעילה וושינגטון על טהראן מספיק כדי לכפות שינוי. "הם שרדו תקופות קשות גם לפני כן. המלחמה בשנות ה-80 (המלחמה עם עיראק), המחאה ב-2009 ושנים של סנקציות", אמרה.
ב-2018 איבד המטבע המקומי באיראן, הריאל, מאות אחוזים מערכו ונפל לשפל חסר תקדים. לעיצומים האמריקניים הייתה השפעה ישירה, אבל מורטזבי, שלא שבה לאיראן מאז המחאות ב-2009, טוענת כי המצב לא גרוע בהרבה ממה שכבר חוותה הרפובליקה האסלאמית בעבר.
"ההייפ התקשורתי סביב שינוי משטר אינו ריאלי במיוחד", אמרה מורטזבי, שהזכירה כי המשטר שרד גם את סבב הסנקציות החונקות הקודם, שהיה תחת ממשלו של ברק אובמה, בעוד שהפעם יש התנגדות של האיחוד האירופי המנסה לשמר את הסכם הגרעין. "לא נראה שלממשל טראמפ יש אסטרטגיה ברורה וקוהרנטית ביחס לאיראן. נראה שהיועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון רוצה עימות צבאי עם איראן, אבל זה בניגוד לסיסמאות הקמפיין של הנשיא טראמפ שקרא להימנע ממלחמות חדשות במזרח התיכון".
היא ציינה כי לא נראה שהציבור האמריקני רוצה מלחמה נוספת, אחרי טראומת עיראק. גם טראמפ עצמו מרבה לתקוף את המלחמה ההיא, שהצמיחה את דאעש בתוך האנרכיה. "מלחמה עם איראן, שגדולה ומאוכלסת יותר מאשר עיראק, תהיה אפילו גרועה יותר", אמרה. היא צופה כי ההפגנות יימשכו כל עוד המצב הכלכלי ואי-השוויון לא ישתנו בצורה יסודית, ושבסופו של דבר השינוי האמתי יבוא מבפנים ולא בפעולה כפויה מבחוץ. "לאנשים אכפת מחיי היומיום, הם לא רוצים שאיראן תהיה עיראק או סוריה הבאה".