מפורר העולמות: מה יקרה ביום שבו ישראל תקרא לטראמפ?

העתידן האמריקני הנודע ריי קורצווייל אמר כי "בכל פעם שיש תגלית חדשה תמיד מרבים מדי בהערכת ערכה והשפעתה בטווח הקצר, וממעיטים מדי בערכה והשפעתה בטווח הארוך". כל מי שנחשף אי פעם לפרסומות המספרות כיצד הסמארטפון החדש ישנה את פני האנושות ודאי יסכים, לפחות עם החלק הראשון, אבל אנחנו כאן לא כדי לנתח גאדג'ט, אלא כדי לסכם את השנתיים הראשונות לנשיאות טראמפ - למרות שיש קשר בין השניים.

בעוד העולם כולו (כולל אני ועמיתיי) עוסק מדי יום באפקט טראמפ על הפוליטיקה, במשמעות ההסכמים שעליהם חתם ומהם יצא, ביחסיו עם פוטין ובחקירת מולר - ההווה הפחות חשוב מודגש מדי, ואילו העתיד, לרבות השפעתו על הדורות הבאים בארצות הברית ובעולם כולו, מוצלל. הרי גם אחרי נשיאות טראמפ, ולא משנה אם תימשך ארבע שנים או שמונה, תוצאותיה ימשיכו ללוות אותנו עוד עשרות שנים. כבר כתבתי שהוא כנראה הנשיא האמריקני בעל ההשפעה הגדולה ביותר בטווח הארוך בדורינו, וההערכה הזו רק מתחזקת.

ובכן, מה מצבה של נשיאות טראמפ במחצית הדרך? תלוי כמובן את מי שואלים. הוא עצמו מחשיב את עצמו, שלא במפתיע, לנשיא דגול, וכך גם רבים מתומכיו. אין פה פשרות: או ששונאים אותו בלהט או שמעריצים אותו בלהט דומה. אין אנשים בארצות הברית, אולי בעולם כולו, שיגיבו באדישות באשר לדעותיהם לגביו.

את 730 הימים האחרונים, פחות או יותר, הוא ניצל, חלקית, לטובת האג'נדה שלו: הצלחותיו המשמעותיות ביותר הן מינוי שני שופטים שמרנים לבית המשפט העליון, ומינוי שופטים נוספים לערכאות אחרות. המינויים הללו, שתקפים לכל ימי חייהם, הם כמעט תמיד ההחלטה החשובה ביותר לטווח ארוך שנשיא יכול לקבל בכל הקשור לחיבור שבין פוליטיקה ומשפט. טראמפ גם העביר בהצלחה פוליטית את רפורמת המס, הוציא את ארצו מהסכם הגרעין עם איראן, פרש מהסכם פריז לנושאי אקלים, זרק את הסכם הטי.פי.פי. ואילץ את קנדה ומקסיקו, שכנותיו מצפון ודרום, להתפשר על הסכם מחודש במקום מסמך נפט"א השנוא עליו. זוהי תפיסת עולמו, ולשיטתו מדובר בהצלחה. ארצות הברית החלה גם בשורת מלחמות סחר - החשובה שבהן נגד סין - והתוצאה המיידית שלהן הייתה קריסה בורסאית, שפגעה בו באחד מנושאי הציוצים החביבים עליו. בהחלט ייתכן, עם זאת, ואפילו סביר, שבסופו של יום מחכה הסדר משופר בין המדינות, שיאזן במקצת את מאזן הסחר האמריקני. עוד הצלחה.

טראמפ מתנגד לברית נאט"ו ולמעורבות צבאית (או אף נוכחות) אמריקנית בעולם, ובכפוף לכך החליט על הוצאת הכוחות האמריקנים מסוריה, ובהמשך מאפגניסטן. שוב, מדובר בחלק מתפיסת עולמו, שעל פיה נבחר, ושאותה לא הסתיר מעולם, אז גם כאן ניתן לסמן עבורו ניצחון. בזירה אחרת - המאמץ לפירוז צפון קוריאה - נרשמה ועידת פסגה מוזרה, הצהרות חיבה מוזרות אף יותר וציוצים אוהדים בעד רודן שמחזיק מאות אלפי בני אדם במחנות ריכוז, ועד לרגע זה לא פירק שום פצצה או עצר פיתוח בליסטי. זו הייתה רוח גבית לקים, שנשבה בפני אסיה וארצות הברית עצמה.

שאלה שהפכה לנקודת מפתח היא הקמת החומה, שהרי חלק משמעותי מתעמולת הבחירות של טראמפ הייתה עצירת המהגרים הבלתי-חוקיים המגיעים מדרום - אותם "פושעים", "אנסים" ו"רוצחים". טראמפ הבטיח מכשול משמעותי בגבול, במימון מקסיקו, ונכשל. זה לא קרה כשהרפובליקנים שלטו בשני בתי הקונגרס, ובוודאי לא קורה כעת, כשהדמוקרטים הבעירו לידיהם את השליטה בבית הנבחרים. השאלה מי ימצמץ ראשון בסוגיה סגרה את הממשל הפדרלי למה שהפך כבר להשבתה הארוכה בהיסטוריה - אך לבנות החומה אינן נראות באופק.

טראמפ טוען שמעמדה העולמי של ארצו התחזק תחתיו לאין שיעור, ומרבה להזכיר את חולשות אובמה במזרח התיכון, אך העובדות מדברות בעד עצמן: הוא השאיר את סוריה לרוסיה ואיראן, מחליש מדי יום את בעלות בריתו בעולם כולו (למעט ישראל), ומותח ביקורת על מנהיגים דמוקרטיים בעודו משבח רודנים. פוטין, למשל.

חלק ניכר מנשיאות טראמפ עד כה, ואין סיבה להאמין בשינוי המגמה, עומד תחת עננת חקירת קשריו עם רוסיה. בניסוח ישראלי רלבנטי משהו, עברנו מזמן מ"לא היה כלום כי אין כלום" ל"היה שיתוף פעולה עם רוסיה אבל לא של הנשיא". טראמפ ממשיך להכחיש, טוען לפייק ניוז ומנצל את העובדה כי איש אינו יודע לעת עתה מה מכילים תיקי מולר. על פי הערכות רבות, לא תימצא בהם הוכחה ישירה נגד טראמפ, אלא רק תוצרי לוואי, דוגמת שיתופי פעולה לא חוקיים מצד מקורבים.

כך או כך, נבואות הזעם וההומור השחור ("זו תהיה הנשיאה הראשונה או הנשיא האחרון") ערב הבחירות לא התממשו. ארצות הברית היא עדיין מעצמה, ותהליכי עומק המשפיעים על מעמדה העולמי לא בהכרח נובעים, או אפילו מושפעים, מהאיש בבית הלבן. המצאות טכנולוגיות, כמו אלה שפתחו את הכתבה, ושינויים דמוגרפיים משפיעים לא פחות, כנראה הרבה יותר.

ובכפוף לכך, היכן באמת נמדדת השפעת טראמפ לטווח הארוך?

ראשית יש לעסוק בהחזרת השמרנות למרכז הבמה. זהו מאבק רעיוני, שהרי השמרנות הדתית תמיד הייתה חלק מרכזי מהשיח האמריקני, אבל בשנות קלינטון ואובמה, ואפילו בוש הבן, הליברליזם התחזק. זכויות הפרט והקהילה הגאה מוסדו, הצבעת שחורים מוגנה, הגעזנות הוקעה. כעת, אמריקה הלבנה שוב מרימה ראש, עד לרמה שהפיכת הפסיקה המאפשרת ביצוע הפלות מלאכותיות הפכה לאפשרות. טראמפ עצמו, ניו יורקי ופרוגרסיבי בעברו, הפך לתומך נלהב, גם באשר לנשק החם, מארתה של אמריקה.

וכך, הקימה נשיאותו לתחייה שדים שנמו את שנתם, אך מעולם לא נעלמו. הגזענות חזרה בגדול. ברשתות החברתיות ובמצעדי שרלוטסוויל הגזע הלבן שוב עליון, הנשיא עצמו מסביר בתקיפות כי "יש אנשים טובים ורעים בשני הצדדים", ובמפלגתו יש חבר בית נבחרים אחד לפחות התומך חד-משמעית ובגלוי בעליונות הגזעית. הצד הדמוקרטי, בטח לאורך ההיסטוריה, אינו תמים, ומציג גם כעת שתי מחוקקות שמשתמשות בלשון חריפה נגד ישראל, אך מהחדר הסגלגל יוצא קיטוב, והשיח האמריקני הפך לשונא, אלים, ומסמן - מערכת המשפט והתקשורת רודפים את המנהיג. מוכר גם בעברית, אגב.

הקיטוב והשיח, השנאה והרפש, יישארו הרבה אחרי טראמפ. ויכוח "אנחנו" נגד "הם" אולי אפילו יחריף. הנשיא שציוצו אומנותו, המתחיל כל יום כמעט בהתקפה על מוסדות השלטון, אולי לא התחיל, אך הוא בוודאי אחראי מרכזי למצב.

כשטראמפ מפורר את האמון בקרב בנות ברית נאט"ו, מעודד בגלוי את פירוק האיחוד האירופי ומדהיר סוסים טרויאנים ברחבי העולם המשמעות ברורה - בנות בריתה של ארצות הברית (אולי חוץ מישראל, והמילה "אולי" חשובה) חשות שמנהיגת העולם המערבי לא תעמוד לצידן ביום פקודה. חלקן כבר מחפשות בנות ברית אמינות יותר - המזרח החוק מגשש אחר סין, טורקיה מתקרבת לרוסיה, למשל - כי אמון קשה מאוד לבנות, וקל להרוס.

ועוד דבר חשוב, אולי החשוב מכל, והזנוח מכולם: טראמפ עומד בראש המחנה הטוען שאין "התחממות גלובלית", ואם יש, הרי שהיא אינה מעשה ידי אדם, לאדם אין השפעה עליה ועל כן לא רק שאין לנקוט שום צעד בנושא, אלא כדאי ורצוי להמשיך בגישת עסקים כרגיל.

קרחוני הענק נמסים. נהרות ואגמים מתייבשים. קרקעות חקלאיות הופכות מדבר. נשיא ברזילאי חדש, שהוא מיני-טראמפ לכל דבר ועניין, מבקש לעקור את האמזונס, מקור החמצן הגדול האחרון בעולם. מיני בעלי חיים וצמחים נכחדים מדי יום. פליטי אקלים יוצאים לדרך לצד פליטי מלחמות. מאות מיליונים כבר חוזים בהשלכות התופעה סמוך לבתיהם, וערי החוף הן הבאות בתור להכרזת "בלתי כשירות למגורים".

איש אינו יודע לבטח מה יוליד יום - אירוע חמור או קטסטרופה - אך ברור שאנו חיים בתקופה האחרונה שבה ניתן לעשות משהו באמצעות התגייסות גלובלית. הסכם פריז בישר על מהלך שכזה, וטראמפ, כאמור, יצא ממנו. כורי הפחם בווירג'יניה ועובדי תעשיית הנפט שמחים, אך צאצאינו יחיו בעולם אחר ורע יותר. אחד האזורים שייפגעו באופן משמעותי, אגב, הוא המזרח התיכון. ישראל עדיין תהיה וילה, אך לא בג'ונגל, אלא במדבר. מאה שנים מהיום, ככל הנראה, זו תהיה המורשת החשובה ביותר והגרועה ביותר של טראמפ.