המלחמה הגדולה הסתיימה בשביתת נשק בנובמבר 1918. הצבאות החלו לחזור לבתיהם, מי כמנצח, מי כמובס, והיה עוד צבא אחד, החזק והחשוב מכולם, הגרמני, שבחר למעשה בדרך שלישית. הוא נוצח במלחמה, אבל חזר כמנצח. זה קרה כי בעלות הברית באיוולתן הניחו לצבא הגרמני לשוב במצעד צבאי, כשגרמניה נכנעה כשצבאה נמצא עדיין בצרפת, בבלגיה וברוסיה, שנכנעה לגרמניה קודם לכן.
הגרמנים בבית הרגישו את המלחמה רק דרך הקיצוב והמחסור, לא בהפצצות או נסיגת הצבא עד ברלין כפי שיהיה בתום מלחמת העולם השנייה. מיתוס הסכין בגב, שלפיו גרמניה בעצם ניצחה או יכלה לנצח אבל הלוחמים האמיצים נבגדו בידי היהודים, הקומוניסטים, הליברלים, הדמוקרטים, היה בדרך להיכנס לזרם המרכזי של החשיבה. גרמניה המיליטריסטית והגאה, שהושפלה זה עתה אחרי שורת ניצחונות במלחמות קודמות, צריכה להתמודד עם מציאות חדשה.
עוד לפני התבוסה, ממש בימים האחרונים של המלחמה, בדיוק כמו ברוסיה, החלו הפיכות ומהפיכות. ניסיונות של השמאל לתפוס את השלטון לא רק להפיל את שלטון הקייזר והגנרלים שהובילו את גרמניה והעולם למלחמה אלא למהפכה נגד הקפיטליזם והמערכת. המהפכות האלה, מרד מלחים בקיל, תפיסת שלטון בבוואריה, השתלטות על המבורג, הנובר וערים נוספות, הצליחו בשלב הראשון, אבל לא מעבר לכך.
זו הייתה מלחמת אזרחים כמו ברוסיה, אך עם תוצאות שונות לחלוטין. הסדר הישן של הקייזר איננו עוד ורפובליקת ויימאר החלשה עדיין לא התבססה. יש ריק, אבל מאחר שאין באמת ריק בפוליטיקה זה הזמן שבו, כמו ברוסיה, ניתן להגשים את חלומו של גרמני בן דור קודם, קרל מרקס - להקים בגרמניה את הדיקטטורה של הפרולטריון.
בערי גרמניה קמו סובייטים - מועצות מקומיות קומוניסטיות - במטרה לתפוס את השלטון. מולן פעלו כנופיות של יוצאי צבא מרי נפש ולאומנים בעצימת עין וגיבוי של המשטר. הם קוראים לעצמם פרייקור, על שם ארגון מתנדבים היסטורי.
על ברלין ניסתה להשתלט ברית ספרטקוס, או הליגה הספרטקיסטית. זאת על שמו של ספרטקוס, מנהיג מרד העבדים נגד רומא (הספרטיקיסטים יתנו את שמם למועדוני כדורגל בברית המועצות). בראש הליגה עמדו שניים, הנחשבים עד היום אולי הקדושים המעונים החשובים ביותר בהיסטוריה הקומוניסטית - קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג. ליבקנכט היה עורך דין, סוציאליסט, מרקסיסט ומתנגד מלחמה. לוקסמבורג הייתה יהודייה ממוצא פולני, קומוניסטית, פמיניסטית ומתנגדת לאלימות.
הם היו במפלגה הסוציאל דמוקרטית, ובתחילת מלחמת העולם הראשונה, כשכל המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות מצדיעות ומתייצבות לצד הדגל, המלך והקייזר ויוצאות למלחמה, הם מתפלגים ומייסדים את ברית ספרטקוס. בנובמבר 1918 הם רואים את ההזדמנות שלהם, עם קריסת הסדר הישן, להשתלט על ברלין, אך הם נכשלים ונהדפים.
כמה חודשים אחר כך, כשהתבוסה אינה מרחפת באוויר אלא הפכה עובדה מוגמרת, הם מנסים את כוחם שוב ומתבצרים בברלין. הם מכריזים על הקמת רפובליקה סובייטית, אבל ברלין אינה סנט פטרסבורג, הצבא הגרמני אינו הצבא הצארי שקרס ואיננו עוד והעם לא עמם. הצבא הגרמני, בפיקודו של הפילדמרשל פון הינדנבורג, ובגיבוי מלא של הנשיא והקנצלר - שניהם דמוקרטים, ראשונים בתפקידם במסגרת רפובליקת ויימאר, מדכא את המרד בסיוע ארגוני פרייקור. המיליציות, לא מאומנות, בלא גיבוי עממי, מול צבא מאומן רוסקו תוך שבוע. קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג נרצחו בידי הפרייקור והיו למיתוסים, גרסה מוקדמת של צ'ה גווארה.
עם זאת, הם לא רצו להפיל את הקייזר למען הדמוקרטיה. הם רצו להקים שלטון בולשביקי דיקטטורי. אילו היו מצליחים, גרמניה לא הייתה הופכת עשור אחר כך לבריטניה אלא לגרמניה סטליניסטית. הפרייקור, מצדם, המשיכו לפעול בגרמניה, במדינות הבלטיות ובפולין עוד כמה שנים. חלקם יחבור באופן טבעי למשטר הנאצי שקם קצת יותר מעשור לאחר כן.