השעה 02:20, אין מיטות והאחיות קורסות: לילה של כאוס במיון

חולים שממתינים זמן רב לטיפול, בני משפחה שחוששים להשאיר את היקרים שלהם ללא השגחה בגלל העומס הכבד במחלקות, מאושפזים שמנסים לתפוס תנומה קלה על המיטה שנמצאת בלב המסדרון, המולה, אנחות כאב, זעקות של מטופלים, צוותים של שירותי ההצלה שמובילים חולים לטיפולים דחופים ורופאים ואחיות שלא נחים לרגע.

בזמן הימים החורפיים שעוברים על ישראל, ערכנו ביקור פתע בחדר המיון ובמחלקות הפנימיות של בית החולים "וולפסון" בחולון. בית החולים נבחר באקראי, והעומסים המתוארים בכתבה אינם אופייניים לו בלבד: מהביקור חזרנו עם מסקנות מדאיגות על מערכת הבריאות הקורסת כולה.

אדם בן 50 עומד בסמוך לדלפק הקבלה והשחרור ושוטף את פקידת הקבלה: "אבא שלי הולך למות ואף אחד לא פה! למה אף אחד לא ניגש אליו ומטפל בו? מה זה היחס המשפיל הזה? יש לי אבא בן 72 שנפל על הראש בבית, כולו התנפח בפנים, מצאתי אותו נאנק מכאבים, מלא בדם על הפנים. אני אומר לך, הוא הולך למות! אם לא צועקים עליכם - לא קורה כלום". אפילו המאבטח שהופקד על דלת הכניסה למלר"ד (מחלקה לרפואה דחופה) הגיע לעמדת הקבלה כדי להרגיע את העניינים.

לא רחוק מדלפק הקבלה יושבים להם על ספסל המתכת הכהה שני מאושפזים, יהודי וערבי. שניהם, עם צמידי אשפוז על ידיהם, לבושים בבגדי בית החולים, כש"ברזי אינפוזיה" מודבקים לזרועותיהם. עם החיוכים וההומור שעולים מהשיחה שלהם, אפשר לשכוח מהר שמדובר בשני חולים שיושבים בכניסת למיון. "הצלחת קצת לנוח היום? שמת ת'ראש לכמה שעות?", שואל אחד מהם את חברו.

"נראה לך? אי אפשר לישון ברעש ובבלגן הזה, כבר רוצה לצאת מפה. אני אומר לך, מחר בבוקר אני בורח להם, קם בבוקר, מתקלח והולך לתפילת יום השישי במסגד ביפו", עונה ידידו. מהר מאוד עוברים השניים לספירת מלאי של החולים שהגיעו ביממה האחרונה למחלקה הדחופה. "את זאת ראית? ההיא עם החבלה מעל העין? שמעתי מהאחיות שמספרות שהיא נפלה באמבטיה. מעניין מה יעשו עם הבחור שנפל מהאופניים החשמליים, שמעתי שהוא שבר את האגן", אומר האחד. "וואו, זה פציעה קשה, אני לא נותן לו הרבה סיכוי".

קבוצת צעירים מגיעה אל השניים ופונים בערבית לאחד מהם. הם צוחקים ביניהם ומנהלים שיחה בערבית. "על מה צחקתם?", שאל החולה היהודי, ואילו ידידו הערבי עונה לו: "אנחנו מכירים מיפו, כולנו שכנים. אמרתי להם שפעם הייתי פרארי והיום אני טרנטה". על כך עונה לו החולה היהודי: "כולנו טרנטה".

המעלית חולפת בין קומות בית החולים עד שהיא מגיעה סוף סוף ליעדה. "קומה שש: פנימית א' ופנימית ב'", נשמע בכריזה. הדלת נפתחת ומהמעלית יוצאת אחת האחיות. היא תיכף תתחיל את המשמרת שלה במחלקת פנימית ב'.

"שתהיה משמרת קלה", אומרת לה אחות שבדיוק סיימה את המשמרת ובאה להיכנס למעלית, לבושה כבר "על אזרחי" כשבידה השמאלית מגולגלים להם המדים שלה, שאותם תשלח אותם לניקוי יסודי רגע לפני שתצא לביתה. האחות שרק הגיעה למשמרת עונה לה: "הלוואי, נראה מה יתפתח בלילה". צעקה של אחות אחרת שוברת את הדממה: "הבת של החולה מחדר שש אומרת שאימא שלה אומרת לה שהיא לא קיבלה הערב את התרופות שלה, מישהו מוכן לבדוק את זה?".

לא רחוק מדלת הכניסה למחלקה מבחינים בהן מיד - "מיטות המסדרון". שלוש מיטות רפואית, לפניהן מעין חצי וילון - פרטיות נוסח ישראל 2019. ביניהן עמדה על תילה עמדת מחשב. מיטה אחת עומדת דוממה, אבל זה בוודאי עניין של זמן עד שחולה חדש ימצא את עצמו עליה. במיטה שנייה במסדרון שוכב אדם מבוגר המנסה לתפוס כמה שעות של שינה, כשבין נשימה לנחירה הוא נאנק מכאבים וידיו מכסות את פניו, כדי שאור הניאון החזק לא יחבל בתכניותיו למציאת תנומה קלה.

דלפק האחיות נמצא במרכז המחלקה. בסמוך לו עומד אחד המאושפזים. "אחות, אני לא זוכר אם נתתם לי את כל התרופות, זה מדאיג אותי ולא נותן לי מנוחה", הוא אומר, כשהוא לא מספיק לסיים את דבריו והתקף שיעול חריף יוצא ממנו.

האחות התורנית שבדיוק סיימה לעדכן עוד תיק רפואי מנסה להרגיע אותו: "אולי תלך לישון? יש כאן צוות אחיות ורופאים אחראיים שדואגים לך, אתה לא צריך להיות טרוד בנושאים האלה. אנחנו דואגים לך, לך לחדר שלך ותנסה לנוח". בפנימית ב', השכנה הדומה מאוד לאחותה, בדיוק התחילו ביקורי רופאים. "כואב לי!", זעקה קולנית נשמעת מהחדר הקיצוני של המחלקה.

בין שתי המחלקות יושבות שתי אחיות מאזור המרכז. אמן הובהלה לפנימית ב' עם קשיי נשימה אחרי יותר מ-12 שעות בילוי והמתנה בחדר המיון. "אנחנו לא זזות ממנה, כי אנחנו פוחדות שיעשו לה משהו, היא לא אישה צעירה, עם קשיי נשימה קשים, עם עבר עשיר של עישון כבד", סיפרו השתיים, ששמרו על עילום שם. אימא שלנו חייבת אינפוזיה ואינהלציה, אחרת היינו עושים הכל כדי להימנע מהביקור הזה", אומרת אחת האחיות.

"הרי מי מגיע בסוף למחלוקת הפנימיות, רק החולים הזקנים והתשושים, רק לא לקבל את המיטה ההיא בלב המסדרון", מוסיפה האחות השנייה. "האחיות האלה הקורסות, הן נופלות מהרגליים, אנחנו לא זזות מפה כי מה יקרה אם פתאום בגלל העומס לא ישימו לב לאמא שלנו, אישה סיעודית בת 85, לא יתנו לה תרופות, לא יחליפו לה את הטיטול? זה פחד אלוהים מה שנהיה פה. הצוותים נופלים מהרגליים, הם פשוט איבדו את זה, אדישים למצב שלה. בשנים האחרונות אמא היא לא אישה בריאה ואנחנו בכל פעם מנסות בית חולים אחר, אבל הבעיה שבכולם זה אותו הדבר".

אחת האחיות מוסיפה: "העומסים פה מטורפים, לאחיות ולרופאים אין זמן לטפל ולהקשיב לכל החולים, הם הפכו להיות אטומים. התחושה שלנו היא קשה. מרגישים מהצוות ומהאווירה במחלקה שמדובר בחולים בני 80-90, שגם ככה בקרוב בטח ימותו ולכן היחס והטיפול שצריך להעניק להם הוא בהתאם למצבם".

המחסור במיטות במחלקות בתי החולים מביא להמתנה ארוכה לטיפול רפואי ולעומסים כבדים בחדרי המיון. מנתונים שפרסם בחודש שעבר משרד הבריאות עולה כי למרות העלייה המתמדת במספר החולים המגיעים לקבל טיפול בבתי החולים בארץ, מספר מיטות האשפוז בישראל נחשב לנמוך מאוד ביחס לממוצע במדינות המפותחות - 1.8 מיטות אשפוז לאלף איש בלבד.

לשם השוואה, במדינות המפותחות יש ממוצע של 3.7 מיטות אשפוז לאלף איש. על פי ההערכות, שיעורי התפוסה בחודשיים וחצי האחרונים היו גבוהים במיוחד, כשברוב בתי החולים בישראל ניתן לזהות עלייה בשיעור התפוסה בשלוש השנים האחרונות. מדובר במגמה שאם לא יתנו עליה את הדעת בהקדם, המצב רק יחמיר. גם המחלקות הפנימיות, שבהן מאושפזים בדרך כלל קשישים רבים, עמוסות מאוד מעבר לקיבולת הרגילה, דבר שמקשה על הטיפול ומגביר את הסיכון לסיבוכים.

בחלוף פחות מעשר דקות, גבר כבן 40 שמדמם ממצחו מובהל על ידי פרמדיקית למיון אל האגף הכירורגי. "הוא עשה עבודות בבית ונפל מהסולם", סיפרה הפרמדיקית לאחת האחיות, באוזן אחת האחות הקשיבה לה ובעיניה מיינה תרופות לחולים. בתוך חדר המיון כמעט כל המיטות תפוסות.

החולי, התשישות והכאב לא מבדילים בין דת גזע ומין: בחורה ערבייה עם רעלה על ראשה נאנקת מכאב ולידה בחור ממוצא רוסי עם "פנס גדול בעין", ששוטר יושב ליד מיטתו. הפרמדיקית מעדכנת בדלפק הקבלה שמדובר באדם שיכור שככלל הנראה היה מעורב בקטטה וקיבל חבטה בראשו. "הוא לא זכר מה קרה לו, ללכת הוא בקושי הצליח".

מאחורי אחד הווילונות מעניקה אחת האחיות טיפול לקשישה, כששני ילדיה, בן ובת, מציצים מבעד לווילון, מנסים לקבל עוד פיסת מידע על מצבה של האימא שלהם. בינתיים, הפרמדיק שהוביל את השיכור כבר מוציא את המיטה עליה הובהל מהאמבולנס, והשוטרים כבר הסתלקו. "בטח יעביר פה את הלילה ומחר כבר יילך הביתה".

לא רחוק מהם יושבת בחוסר נוחות אישה בהריון מתקדם. היא ממתינה ליד מיטת אשפוז שעליה שוכב בעלה אחרי שאחת האחיות בדקה לו לחץ דם ודופק. הם הגיעו באמצע הלילה למיון כי הבעל שחזר מאירוע התלונן על כאבים חזקים בחזה. מיד ניגשת האחות לאישה בהריון ומציעה לה לשים "מסכת פה ואף", כדי "שלא תחטוף משהו במיון".

מאחורי אחד הווילונות, נשמע מאחד הטלפונים קול בכי של ילדה צעירה: "אימא איפה את? התעוררתי לעשות פיפי ולא מצאתי אותך, איפה את? את בסדר?". אמה של הילדה ששכבה מאחורי הווילון, כאילו השאירה מאחור את כאביה וענתה מיד לבתה הנסערת: "תחזרי לישון חמודה שלי, כאב לי הגב ואבא לקח אותי לרופא שיבדוק אותי. חמודה שלי, הכל יהיה בסדר. אחיך שומר עליך ואנחנו נחזור הביתה בקרוב".

צעקת "אחות!" נשמעת בקולי קולות מאחת המיטות במסדרון. "מתי כבר מישהו יסתכל עלינו? אני אומר לך את זה חד וחלק: אם לא תגיעו לטפל בבת שלי, אנחנו נפנה לתקשורת ונספר להם על היחס המשפיל שלכם למטופלים, לא כדאי לכם לנסות אותי".

אחת האחיות מגיעה לאדם הכעוס ומנסה להרגיע אותו: "אדוני אתם פה משעה 17:30. אתם לא יכולים להגיע כל רגע ולבקש שיבדקו אתכם, בזמן שיש רק רופא אחד שמטפל בעשרות חולים. מאז שאתם פה עברתם כבר סדרת טיפולים, אנחנו עוקבים אחרי המצב של הבת שלך. אם היה משהו חריג היא כבר הייתה מאושפזת מזמן. היא כאן כרגע למעקב, נסו להירגע קצת". האחות לא מספיקה לסיים את המשפט וממהרת להוריד את הכיסויים מאחת המיטות במיון, שממנה שוחרר מוקדם יותר אחד המטופלים.

כשנפתחה דלת המעלית בקומה 5, בפרוזדור שבין פנימית ה' ופנימית ו', ישבו שניים: אמנון ותמיר, שניהם מאושפזים בפנימית ו' - אמנון אחרי אירוע לב ותמיר אחרי ניתוח מורכב בכף רגלו. שניהם לא מצליחים לישון, וכדי לא להפריע ליתר המאושפזים הם מעבירים את הלילה בשיחה על החיים.

"לא הייתה לי הבעיה להיות 'הזקן במסדרון'", אמר אמנון. "תמיד צריך להסתכל על הכוס המלאה, מה יגידו אלה שאין איפה שיטפלו בהם? צריך להוריד את הכובע בפני האחיות האלה, הן עושות למעננו הכל, אבל הן קורסות. הן עושות את המקסימום כדי לעזור לנו. זאת לא הפעם הראשונה שלי כאן, עברתי ניתוחים וטיפולים והן תמיד היו כאן לטפל ולסייע".

"הן והרופאים נותנים את הנשמה בשביל החולים, אבל קשה להן. הן לא נחות לרגע. באותו זמן שחולה אחד מבקש את התרופה שלו, עוד שבעה חולים נוספים מבקשים את התרופות שלהם והאחות צריכה לזכור הכל. הן מסכנות", מוסיף אמנון.

תמיר הסכים עם דבריו. "הצוות הרפואי בריצה מתמדת לאורך כל המשמרת, דקה של שקט לא נותנים להם, כל הזמן בפעילות. תאמין לי: יותר גרוע מטירונות, מה שהן עוברות פה", אמר. לדבריו, החומר האנושי של הצוות הרפואי יותר חשוב מעוד אגף חדיש בבית החולים. "יש בתי חולים מפוארים בארץ, אבל מה זה שווה אם הרופאים לא עושים את העבודה שלהם. העטיפה פחות חשובה לחולה, הוא רוצה להבריא ולהשתחרר הביתה".

מבית החולים וולפסון נמסר בתגובה: "אנחנו עושים את כל המאמצים, במסגרת כוח האדם הקיים והתשתיות - ובייחוד בתקופה זו של עומסי החורף הכבדים - לתת מענה מקסימלי, בטוח וכזה ששומר על כבוד המטופלים. אין זה סוד כי אנו פועלים במציאות של מחסור בתקציבים ותקנים. למרות זאת, הצוות המצוין שלנו פועל ימים כלילות ועובר הכשרות מקצועיות, הן בתחום הטיפול והן בתחום השירות, במטרה להעניק לתושבי האזור שירותי רפואה מתקדמים ברמה הגבוהה ביותר".

עוד נמסר כי "מטבע הדברים, תקופת החורף עמוסה וצפופה יותר בכל בתי החולים בישראל. מדובר בתופעה כלל ארצית והיא אינה מתבטאת רק בבית חולים כזה או אחר. אנו מאחלים לכל באינו ולכלל התושבים באזור חורף בריא וחם".