בחג המולד 1989 זה נגמר - משטרו הרודני של ניקולאה צ'אושסקו הגיע לסיומו המוחלט, עם הוצאתו להורג יחד עם רעייתו אלנה בתום משפט בזק. המהפכה האנטי-קומוניסטית הייתה האלימה ביותר בקרב מדינות הגוש המזרחי, בין היתר בשל אופייו הרודני של השלטון, שהיה הדכאני ביותר באותה תקופה.
הוא הוביל את רומניה מ-1965 אחרי שירש את גאורגיו-דז', שותפו לתא המאסר בתקופת הרודנות הימנית בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא הצליח להימלט מהכלא באוגוסט 1944, לפני שהצבא האדום כבש את רומניה. תחת שלטונו של מורו, הוא עלה בצמרת ההנהגה עד שהייתה למספר 2 במשטר הקומוניסטי שהתבסס בבוקרשט.
לאחר מותו של המנהיג, הוא מונה למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בולי ב-1965 והשלים את השליטה עם מינויו לנשיא מועצת המדינה בדצמבר 1967. הוא ניהל מדיניות חוץ עצמאית מול ברית המועצות, וביקר את התערבויותיה הצבאיות בצ'כוסלובקיה ובאפגניסטן כשהוא למעשה מסיים את חלקה של ארצו בברית ורשה.
על אף שהגישה הלאומנית והעצמאית שלו העצימה את הפופולריות שלו, הוא שמר על שלטון ריכוזי בסגנון סלטינסטי, דרך המשטרה החשאית מטילת האימה שלו, הסיקוריטטה.
הוא רצה לעודד את הילודה ולכן אסר על שימוש באמצעי מניעה, אך שיעורי התמותה בילודה זינקו מאחר שנשים עברו הפלות בצורה לא חוקית ולא בטוחה. בנוסף לכך, החוב החיצוני של רומניה תפח תחת משטרו של צ'אושסקו, שניסה לפרוע אותו דרך יצוא מרבית התוצרים החקלאיים והתעשייתיים של המדינה. התוצאה הייתה מחסור חמור במוצרי יסוד וצניחה באיכות החיים, שני תנאים שהובילו לתסיסה נגד השלטון הרודני והנפוטיסטי.
הוא החליט להשתמש בכוח כדי לעצור את ההפגנות נגדו, אך רק החריף אותן. ב-17 בדצמבר הוא הורה לכוחות הביטחון לפתוח באש לעבר מפגינים בעיר טימישוארה. עשרות נהרגו, והמחאה התפשטה אל הבירה בוקרשט. ב-22 בדצמבר עקרו החיילים אל שורות המפגינים, ובאותו היום נמלטו הזוג צ'אושסקו. עם זאת, הם נתפסו על ידי כוחות הביטחון ובמשפט מהיר בידי בית משפט צבאי מיוחד הם הורשעו ברצח המוני ובפשעים נוספים. הם נורו על ידי כיתת יורים וגופותיהם נותרו על הקרקע וסימלו את קריסת המשטר.
