הרעיון היה טוב על הנייר. גם אם היו ספקות זו הייתה רוח התקופה - סוף מלחמת העולם הראשונה, שיריית הפתיחה שלה היתה בסרייבו, כשקבוצת קושרים סרבים התנקשה בחיי יורש העצר של האימפריה ההבסבורגית - היא האימפריה האוסטרו-הונגרית - הארכי דוכס פרנץ פרדיננד ורעייתו הארכי דוכסית סופי.
הירייה הזו הציתה את התבערה שליחכה את הבלקן שנים רבות כל כך לאורך קווי התפר שחילקו את האזור רויי השנאות, הדתות, השפות, העמים השונים והאימפריות ששלטו שם: האוסטרית, העות'מאנית, הרוסית והבריטית.
אחרי המלחמה, האימפריות המנוצחות פורקו. בית עות'מאן, בית רומנוב, בית הבסבורג, בית הוהנצולרן יצאו לגלות או חוסלו, במקרה הרוסי. במקום שבו היו דגלי עטים כפולי ראשים קמו מדינות חדשות, והסכמי שלום ניסו לעשות סדר בכאוס הנורא שנוצר כשהאימפריות התפוררו ושלל עמים ביקשו עצמאות, בהתאם לעקרונות של נשיא ארצות הברית בעל הכוונות הנאצלות וודרו וילסון.
הרעיון היה להכניס עמים דומים בכפיפה אחת. לא בכפייה אלא בפדרציה, שבה לכל עם תהיה הישות המדינית שלו, רפובליקה ולה גבולות ברורים שיחד ירכיבו מדינה. לימים התברר כי היה זה רעיון לא מציאותי, אולם גם יתר החלופות לא היו טובות בהרבה.
כך קמו אחרי המלחמה מדינות חדשות במקום שבו היו אימפריות: מדינות לאום גדולות, נוסח פולין, ושתי פדרציות - זו של הצ'כים והסלובקים - צ'כוסלובקיה, וזו של ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, שקמה ב-1 בדצמבר 1918.
גם המהלכים הסופיים להקמתה היו כמעט קומיים: בבלקן כבר התקיימה ממלכת סרביה העצמאית וממלכת מונטנגרו העצמאית. שתיהן, עם המחוז האוטונומי וויוודינה, שהיה ועודנו חלק מסרביה, התאחדו עם מדינה, שקמה חודש אחד בלבד קודם לכן, מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים, בשטחים שהיו שייכים לאוסטרו-הונגריה.
התקווה היתה שעמים אלה שהיו קרובים מבחינה לשונית ותרבותית ושכולם היו נוצרים - חלקם קתולים ואחרים מהכנסייה המזרחית, שחיו זה לצד זה תחת שלטון וינה, יכולו להקים מדינה מתפקדת. זה לא קרה.
המדינה הפכה כמעט מיד לדיקטטורה מלוכנית בשליטת הסרבים והמלך האלכסנדר הראשון. הוא רצה לבטל את הזהויות המפלגות, ועשר שנים לאחר האיחוד שינה את שם המדינה החדשה ליוגוסלביה. העילה לשינויים, שלא במפתיע, הייתה רצח פוליטי שבו מנהיג סרבי ירה למוות במנהיג מפלגה קרואטי. לימים יירצח המלך בביקור בפריז בידי מתנקש ממחתרת מקדונית.
ממלכת יוגוסלביה תשרוד, עם מתחים פנימיים הולכים וגדלים, כולל בבית המלוכה, גם כשענני הסופה בשנות ה-30 יילכו ויתקדרו מעל אירופה. יוגוסלביה, שהסרבים בה תמיד היו גאים בעצמאותם, בהתנגדותם לתכתיבי שכניהם החזקים התנגדה להיטלר ומוסוליני, באה לקצה עם הפלישה הנאצית באפריל 1941. הפלישה ליוגוסלביה עיכבה בחודש, חודש קריטי, את פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות, והצבא הנאצי עצר בשערי מוסקבה בדצמבר כשהוא שקוע בבוץ ובשלג של החורף הכבד.
בזמן הכיבוש הנאצי יוגוסלביה תפורק ובמקומה כמה מדינת הבובות הנאצית קרואטיה, ומולה הסרבים והאחרים שייאבקו נגד הנאצים. שתי קבוצות נלחמו בנאצים, וזו בזו: הפרטיזנים הקומוניסטים, והצ'טניקים ששאפו להחזיר את המלוכה. בתום המלחמה הפרטיזנים, החזקים יותר, ניצחו, כשהם מאשימים את יריביהם בשיתוף פעולה עם הנאצים. ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, שהייתה לממלכת יוגוסלביה, לא תשוב. במקומה תקום מדינה באותם גבולות, אותו מבנה אך קומוניסטית בהנהגת מנהיג הפרטיזנים הכריזמטי יוסיף ברוז, המכונה טיטו. היא התקיימה, כשהמתחים האתניים, הדתיים, הפוליטיים והכלכליים הוותיקים גואים בתוכה, עד תום ימי הגוש הקומוניסטי, ותעבור בתוך עשור ארבע מלחמות אזרחים.
בתוך מעט יותר ממאה שנה האזור הזה עבר שישה שלבים מדיניים שונים, ואחרי מאה של זעזועים השלטון המרכזי שהחל בווינה והמשיך בבלגרד היה לשבע מדינות עצמאיות, החיות זו לצד זו. לא באהבה, לא בשותפות, אבל בשלום, כעת לפחות. אחרי תהפוכות המאה ה-20, גם זה לא מעט.