ב-15 בנובמבר 1988 האמין יאסר ערפאת שרוחות ההיסטוריה נושבות בכיוונו. מנהיג פתח הוותיק עמד בראש המועצה הלאומית הפלסטינית, המתכנסת באלג'יר, שם דנו הפלסטינים בהקמת מדינה.
הם הפסידו פעם אחר פעם, הם לא קיבלו החלטה נכונה אחת מאז החלה, בטפטופים, עליית היהודים הלאומית המודרנית לארץ ישראל. הם סירבו לכל פשרה, לכל הסדר, כולל כאלה שהיו מקבעים את מעמדם ויתרונם הדמוגרפי. הם יצאו למאבק בבריטים וביהודים במרד הגדול שלהם, שרק קיבע את היתרון הכלכלי היהודי, מנהיגם התייצב לצד הנאצים במלחמת העולם השנייה, הם האמינו שיביסו את המדינה היהודית שזה עתה קמה וישתלטו מחדש על הארץ.
עם זאת, מדינת ישראל הביסה אותם, ואת מדינות ערב שבאו לעזרתם. ישראל הייתה הדוגמה לנגד עיניהם כשהצטופפו במחנות הפליטים. לא דוגמה לשאוף להגיע לשלום, אלא להחריב ולהרוס. הם חשבו שזה יקרה ערב מלחמת ששת הימים, רק כדי שישראל תצא מנצחת במלחמה בלתי נתפסת - שישה ימים, ניצחון מזהיר על שלוש מדינות.
רק בדבר אחד הם הצליחו, בערך. לשמר את הנושא הפלסטיני בסדר היום העולמי. אהדת העולם החלה לנטות מישראל לפלסטינים. הם היו האומללים, אלה שארצם נגזלה בנרטיב החדש. החמלה המובנת למי שגר דור אחר דור במחנות הפליטים האשימה את ישראל במצב, לא למשל את מדינות ערב הציניות שסירבו ליישב אותם, להעניק להם אזרחות. האו"ם הקים סוכנות פליטים מיוחדת לפלסטינים. שום עם אחר לא זכה לכך שמעמד הפליטות עבר בירושה ובנישואים.
הם השאירו את נושא המדינה, שהיו אמורים לקבל בתכנית החלוקה ולא קיבלו בשל מחדליהם ומחדלי אחיהם, בראש סדר היום גם בעזרת סיוע שקיבלו מהגוש הקומוניסטי, מארגוני הטרור של שנות ה-70 ומעשי טרור שביצעו - חטיפות מטוסים בראשם. טבח מינכן שם אותם על המפה התקשורתית.
ערפאת האמין כי בשלו התנאים למהלך סמלי שיתמלא עם הזמן מהות - הכרזה על הקמת מדינה, שתוביל להקמת מדינה בסיוע פטרונים בינלאומיים. אילו הדברים מזכירים לכם את הקונגרסים הציוניים זה כמובן לא מקרי - הצלחת התנועה הציונית הייתה הדוגמה שעמדה לנגד עיניהם. רק שהם נכשלו וממשיכים להיכשל.
ערפאת לא ידע שעוד שנה בלבד תיפול חומת ברלין. שהגוש הקומוניסטי יתפורר. שעוד מעט אותם לוחמי מוג'האדין הנמצאים באפגניסטן, בהם צעיר סעודי בשם אוסמה בין לאדן הם שיהיו הפנים של לוחמי האסלאם, ולא ארגוני הטרור החילוניים. הוא לא ידע שהפלסטינים יקבלו החלטה אסונית נוספת בתמיכה בסדאם בפלישתו לכוויית.
הוא קיווה שהוא יצליח לשנות את מהלך ההיסטוריה. ואם לא, לפחות להפעיל לחץ נוסף על ישראל. הרי ישראל, למרות הברית המסורתית עם ארצות הברית, נמצאת במיעוט מבוטל באו"ם ושאר מוסדות בינלאומיים, כלכלתה יצאה אז מהמשבר החמור בתולדותיה מאז הצנע, היא שקועה בלבנון ויש בה מתחים פנימיים בין ימין ושמאל.
כמו בכל פעם, הפלסטינים נכשלו בתחזיותיהם האופטימיות. הם מכריזים מדינה, אבל למדינה יש תנאים לקיומה. בין השאר טריטוריה מוסכמת, ריבונות של השלטון בשטח המדינה, והכרה בינלאומית בקיומה (התנאי האחרון אמורפי, אבל חשוב לצורך טור זה). ערפאת יכול, אולי, להביא את התנאי האחרון.
עברו 30 שנה. היו הסכמי אוסלו, שתי אינתיפאדות, יש רשות פלסטינית -שהתקבלה לאונסק"ו, ולימים לעצרת האו"ם כמדינה משקיפה שאינה חברה. מדינות רבות מכירות במדינת פלסטין, יש שגרירים פלסטינים, אבו מאזן נואם באו"ם ומתקבל בסממנים של מנהיג מדינה בביקורים במדינות בעולם. וזהו.
30 שנה אחרי ההכרזה, 70 שנה אחרי הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות, מאזן הביניים מבחינת הפלסטינים הוא כישלון טוטאלי. מדינת ישראל היא סיפור הצלחה מדיני, כלכלי, מדעי ואמנותי. הפלסטינים יצאו למלחמה של הכול או כלום והאופציה השנייה הייתה למציאות.
הדבר היחיד שבו ניתן לראות הצלחה פלסטינית הוא בכך שהם מצליחים לשמר את אסונם על סדר היום העולמי. מדינות ערב חשות רגשי אשמה על מצב הפלסטינים, וכך גם מדינות אחרות. יש מדינות בעולם המכירות בהן, ויש המחרימים את ישראל. ואולם, המאבק הזה בסופו של דבר לא מביא מדינה. זו תושג, אם תושג, במשא ומתן ישיר.
הפלסטינים ניסו להשיג מדינה לא בדרך הפשרה שהוצעה להם בתכנית החלוקה אלא בדרך המלחמה הכוללת ובדרך הטרור. לא לצד ישראל - במקום ישראל. והם נכשלו. 30 שנה אחרי הצהרת ערפאת, ישראל במצב טוב בהרבה משהייתה אז, הפלסטינים במצב רע עוד יותר.