4 בנובמבר הוא אחד התאריכים הסמליים ביותר עבור המשטר האסלאמי באיראן, והיום (ראשון) ציון יום השנה להשתלטות על שגרירות ארצות הברית בטהראן הוא סימבולי במיוחד לאור העימות הדיפלומטי בין שתי האויבות הוותיקות. מחר יושתו מחדש כל הסנקציות שהוסרו על טהראן במסגרת הסכם הגרעין, כשעיקר הפגיעה צפויה במגזר הנפט החיוני לכלכלת הרפובליקה האסלאמית המקרטעת.
39 שנה חלפו, ועמן אבדה גם הרוח המהפכנית של אותה תקופה. עשרות אלפים אמנם יגדשו את רחובות הערים הגדולות באיראן, ישרפו דגלי ארצות הברית ויקראו מוות לאמריקה ולישראל בעידוד השלטונות המבקשים לאחד את השורות, אבל המשטר נמצא כעת בפרשת דרכים שתדרוש ממנו ומהאזרחים עמידה איתנה מול הימים הקשים שלפניהם.
בעת ההשתלטות על השגרירות האמריקנית ב-1979, רבים היו חדורים רוח אידיאולוגית אסלאמית ולא פחות מכך, אנטי-מלוכנית. המנהיג רוחאללה חומייני, שרק בפברואר שב לאיראן מהגלות בצרפת, עוד ביסס את כוחו מול יתר הפלגים שהובילו לנפילת השאה הפרו-אמריקני, מוחמד רזא פהלווי, שהיה שנוא על פלחים גדולים באוכלוסייה, דתיים, חילונים וקומוניסטים.
על אף שכיום ההפגנות השנתיות נגד ארצות הברית ספונטניות ונלהבות פחות, ורבים היו שמחים לקיים עמה יחסים תקינים, חידוש הסנקציות והרטוריקה הלוחמנית של וושינגטון ישמשו את המשטר לגיוס קולות.
ב-22 באוקטובר 1979, השאה החולה בסרטן, שנמלט מאיראן למצרים בינואר בלחץ ההמון, קיבל אישור להיכנס לארצות הברית כדי לעבור טיפולים רפואיים. הזעם כלפי "השטן הגדול", שהיה ביחסים קרובים עם משטרו הדכאני של המלך הפרסי, התפרץ במלוא עוזו. בבוקר 4 בנובמבר הסתערו אלפי סטודנטים על מתחם השגרירות האמריקנית בטהראן ושבו כ-90 אנשים, בהם 66 אזרחים אמריקנים. הם הכניעו את המאבטחים חסרי האונים ודרשו את הסגרתו של השאה.
חומייני נתן לסטודנטים את ברכתו, אך ממשלו של ג'ימי קרטר סירב לדרישותיהם. במידה רבה, המשבר הזה ריחף על מחצית מכהונתו של הנשיא הדמוקרטי, שרק כשנתיים קודם לכן אמר בביקור באיראן כי היא "אי של יציבות" והתפאר, ללא ביסוס, שהעם אוהב את השליט. כמו רבים ממקבלי ההחלטות בארצות הברית לאורך הדורות, גם הוא לא הצליח לקרוא נכון את המתרחש באיראן.
העניינים המשיכו להתגלגל במהרה במשטר המהפכני - ביומיים הראשונים להחזקת בני הערובה ביטלה טהראן את הסכמיה הצבאיים עם ארצות הברית ועם ברית המועצות, שאפשרו לה להתערב צבאית בנעשה במדינה, וממשלתו של מהדי בזרגאן, שעמה רצו בוושינגטון לשאת ולתת, התפטרה. חומייני נותר השליט היחיד, וסירב לפגוש משלחת אמריקנית ששלח קרטר. עשרה ימים לאחר תחילת המשבר, קרטר העניש את איראן והקפיא נכסים שלה בארצות הברית.
בין 19 ל-20 בנובמבר, הסכים המנהיג העליון של איראן לשחרר את הנשים והשחורים מקרב החטופים האמריקנים ומספרם ירד ל-53, אך שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם גם אחרי שהשאה עזב את ארצות הברית ב-15 בדצמבר. קרן אור אחת הייתה הצלחתם של שישה עובדי שגרירות, שנמלטו מהשבי והתחבאו בבתיהם של דיפלומטים קנדים, להימלט ב-28 בינואר 1980. כעבור שנים נחשף שהיה זה תוך כדי מבצע מתוחכם של ה-CIA, שלא נחל הצלחות דומות באיראן בעבר. סיפורם הופק לסרט זוכה האוסקר "ארגו".
קרטר היה זקוק לתוצאות. הבחירות הלכו והתקרבו, וממילא סיכוייו להיבחר לכהונה שנייה לא היו רבים. באפריל 1980 הוא העביר הילוך במאמציו לשחרר את בני הערובה, כשביטל את היחסים הדיפלומטיים עם איראן - מצב שנותר על כנו עד היום - ובחר באופציה צבאית.
ב-25 באפריל יצא לדרך מבצע "טופר העיט" לשחרור החטופים, אך הוא היה כישלון צבאי מהדהד. שמונת המסוקים שנשאו את הכוחות המיוחדים נתקלו בסופות חול קשות, ומרביתם ננטשו או התרסקו. שמונה חיילים אמריקנים נהרגו, וקרטר נאלץ להורות על ביטול המבצע והעניק למעשה ניצחון תעמולתי עצום לחומייני. עתידו כנשיא נחרץ, וגם מותו של השאה ב-27 ביולי לא פתר את המשבר.
קרטר זכה לראות רק ביומו האחרון את 52 השבויים - אחד נוסף שוחרר קודם לכן בשל מחלתו - משוחררים מאיראן כעבור 444 יום. מחליפו, רונלד רייגן, היה זה שקיבל את פניהם בבית הלבן וקצר את הפירות, אך היחסים בין וושינגטון לטהראן לא השתקמו מאז ובימים אלו הם עושים את דרכם לנקודת רתיחה נוספת בהיסטוריה המורכבת והבעייתית בין שתי המדינות.