בירת ליטא כונתה בגאווה ירושלים דליטא. שם, במדינה הבלטית הקטנה שהייתה בעבר חלק ממלכת פולין-ליטא חי ופעל הגאון רבי אליהו, הגאון מווילנה, מייסד היהדות המתנגדת לחסידות הנקראת עד היום הליטאים. כמו בערים אחרות במזרח אירופה, היהודים חיו בה אלף שנים בשכנות בלתי נוחה עם שכניהם. שנים של שקט וחיים משותפים שתמיד הסתיימו בפוגרום וברצח המוני.
לכל הכתבות ב"היה היה"
עם זאת, סופה של יהדות וילנה היה נורא בהרבה מהפוגרומים המוכרים. הכורת עלה עליה עם פלישת הצבא הנאצי במבצע ברברוסה. התחנות הבאות מוכרות ושוברות לב גם 75 שנה אחרי מעשה.
ריכוז היהודים בגטאות, ערי פולין והמדינות הבלטיות התרוקנו מתושביהן היהודים שרוכזו בגטו אחד. השמות ממשיכים להדהד: לודז', ורשה, קרקוב, וילנה. הבריאים רוכזו והחלו לעבוד למען הישרדותם ולמען הרייך. מנהיגי היודנראט עמדו בפני מצבים בלתי אפשריים, נקרעו, ניסו להציל כמה שיותר, עשו עסקאות עם שטנים במדים שחורים מגוהצים, אך לשווא.
עם תחילת מבצע ברברוסה ביוני 1941 החלה שואת הכדורים - יותר ממיליון יהודים נרצחו ביערות המוריקים, במישורים המתגלגלים עד האופק של ביילורוסיה ואוקראינה ורוסיה. המקום המפורסם ביותר היה בפרברי קייב, בירת אוקראינה, באבי יאר שמו. זה היה השלב הראשון, אבל יהיה צורך בשיטה מדעית יותר, הומנית יותר עבור רוצחי היהודים ההאנינים שהתקשו לעתים לרצוח מטווח אפס נשים וילדים. אז החלה ההשמדה ההמונית בתאי הגזים.
כל אותה עת המשיכו היהודים לעמול בגטאות, כשהם שומעים מדי פעם חדשות שברית המועצות לא קרסה ושהנאצים נעצרו בשערי מוסקבה. הם שמעו חדשות על עיר בשם סטלינגרד, ושערי גרמניה מתחילות להיות מופצצות מהאוויר בידי חילות האוויר של בריטניה וארצות הברית. זה היה מרוץ נגד הזמן -אם הם ישרדו עד בוא המשחררים או שהרייך, שחייליו וקציניו מתחילים להבין בהדרגה שהם מנוצחים במלחמה, ימשיכו את תכניתם עד הסוף, ינסו להכרית את היהודים מעל פני האדמה ולהשמיד את כל ההוכחות לכך.
הם ניהלו חיים. הם עבדו בבתי חרושת, וניהלו תיאטרון (שעליו כתב יהושע סובול את מחזהו "גטו"), וחיו, חיים נוראים - אבל חיים, כשהם מקווים כל הזמן שיבואו ימים טובים יותר.
הם לא שרדו. לא בווילנה, לא בשום מקום. בוורשה הם מרדו בגבורה נואשת, בלודז' ניצלו יותר ממקומות אחרים, וגם בווילנה קמה תנועת התנגדות. אל נלך כצאן לטבח קרא אחד מראשיה, אבא קובנר. ואולם, כשחולץ מנהיג המחתרת, יצחק ויטנברג, והסתתר בגטו הסגירו אותו היהודים בגטו לידי הנאצים לאחר שאלה איימו לרצוח את כל אנשי הגטו אם לא יוסגר. זה לא עזר, כל הזמן הזה, מיוני 1941 עד אוגוסט 1943 נרצחו אנשי הגטו בהדרגה, אקציה אחרי אקציה.
פונאר היא פרבר של הבירה. כמה קילומטרים ממרכז וילנה. לשם הובאו היהודים מהבירה, מבתיהם הקודמים, ונרצחו בהמוניהם. קרוב למאה אלף איש, רובם המוחלט יהודים, נרצחו שם. אחד השירים המצמררים ביותר על השואה נכתב על פונאר. כתב אותו, ביידיש, שמריהו קצ'רג'ינסקי. הלחין אותו בנו בן ה12 אז, אלכסנדר ווקוביסקי. לימים יעלה אלק וולקוביסקי, שניצל לישראל ויהיה בה למלחין והפסנתרן המוערך אלכסנדר תמיר. השיר נקרא שטילער, שטילער - שקט, שקט.
עם התקדמות הצבא האדום, חדור תחושת הנקם, יצאה לפועל פקודה 1005 - לחסל את הגטאות ואת כל הסימנים להשמדת העם היהודי. האס.אס, ביעילותם, הצליחו במידה רבה. אין שום סימנים בבאבי יאר או באתרי השמדה המונית אחרים.
ב-1 בספטמבר 1943 נשלחו אלפי יהודים לאקציה, ועדיין נותרו אלפים. כמה מלוחמי המחתרת הצליחו להימלט ולחבור לפרטיזינים, אבל אלה היו המעטים. הרוב נשארו בגטו, מקווים לנס. הנס לא הגיע.
בהתאם לפקודות שקיבלו, הגיעו אנשי זונדרקומנדו 1006 לגטו וילנה. הם שלחו את מרבית תושביו שנותרו לפונאר, שם נרצחו. השאר נשלחו למחנות ההשמדה על אדמת פולין. מעטים שרדו. מיד אחרי הרצח פתחו אנשי יחידת האס.אס. את הבורות שאליהם נזרקו הגופות והחלו לשרוף אותן, לטשטש את הפשע הנורא. עשרות אסירים ממחנה הריכוז שטוטהוף הובאו לסייע, הם היו אמורים להירצח גם, אבל 80 מהם הצליחו להימלט. 11 שרדו וסיפרו את סיפורה של פונאר, את סיפור גטו וילנה.
הצבא האדום הגיע לווילנה שנה מאוחר מדי. יהדות וילנה המפוארת לא הייתה עוד - כמו כל הערים והעיירות, השטעטלים והכפרים שבהם חיו היהודים באשכנז, מגרמניה ועד רוסיה.