הזיכרון מתערפל עם השנים. האירועים מתמזגים זה בזה, וכך נדמה לחלקנו שהיה רצף קצר של אירועים - ביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת, ואחריו מיד שיחות בקמפ דייוויד, חתימה חגיגית בבית הלבן ופרסי נובל לשלום.
זה לא היה כל כך קל ופשוט. ביקורו של סאדאת בישראל, מסוג האירועים שכל מי שראה אותם בזמן אמת בטלוויזיה מרצדת בשחור לבן יזכור לתמיד את הרגע שבו נפתחה הדלת ואל כבש המטוס צעד, בלב ישראל, נשיא מצרים. ארבע שנים בלבד לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים (השיחות בקילומטר ה-101 בתום מלחמת יום הכיפורים הניחו יסוד מהוסס לשיחות השלום).
השיחות על הסכם השלום העתידי החלו, כשהעולם כולו מתרגש למראה האויבים המרים מדברים על עתיד משותף ונתקעו. הרי בסופו של דבר היו נושאים שנויים במחלוקת וההסכם אינו רק בין ישראל ומצרים. ישראל רצתה להבטיח את האינטרסים שלה ביהודה שומרון ועזה, מצרים רצתה לא להיראות כמי שעושה שלום נפרד עם ישראל וזורקת למען כך את הפלסטינים מתחת לאוטובוס. היו גם שיקולי ביטחון, אספקת נפט, גורל הישובים הישראלים בסיני. נושאים כבדי משקל.
כך נגררו השיחות כמעט שנה, ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר החליט להיכנס לעובי הקורה. הוא הזמין את נשיא מצרים סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין לשיחות צפופות באתר הנופש של נשיאי ארצות הברית, קמפ דייויד.
השיחות החלו ב-4 בספטמבר, והסתיימו בהסכם עשרה ימים אחר כך. לצד בגין היו שר הביטחון משה דיין ושר החוץ עזר וייצמן. בשלבים שונים הם היו פסימיים, ונראה היה שהמשלחות יחזרו לירושלים וקהיר בלא הסכם, אבל הסכם הושג. הסכם ישיר בין ישראל ומצרים, והסכם העוסק באוטונומיה שתוענק לפלסטינים.
מפתה לחשוב על היסטוריה אלטרנטיבית ובה אומרת ישראל נשיא המצרי שאם אכן הוא מתעקש - והוא התעקש - על החזרת האדמות שנכבשו ממצרים עד גרגר החול האחרון תתכבד מצרים ותקבל לידיה את האחריות לרצועת עזה. אבל ישראל רצתה בעזה, וקיבלה אותה. עשרה ימים אחרי הטקס החגיגי והמרגש אשררה כנסת את ההסכמים. רוב מוחלט של חברי הכנסת הצביע בעד, כמה נצים ותיקים - בהם ארנס, גאולה כהן, משה שמיר התנגדו, מעטים נמנעו - בהם יצחק שמיר ויגאל אלון. הסכם קמפ דייוויד היה לעובדה.
בהמשך השנה קיבלו שני המנהיגים פורצי הדרך את פרס נובל לשלום - וגם כיום, בעידן הציניות, כאשר פרס נובל לשלום מוענק לעתים עבור כוונות טובות ולא הישגים - הפרס לבגין וסאדאת נותר אחד המוצדקים.
שלוש שנים בדיוק לאחר הסכמי קמפ דיוויד יירצח סאדאת, בעת מצעד חגיגי לציון יום השנה למלחמת יום הכיפורים, בידי מתנקשים מהג'יהאד האסלאמי המצרי שהושפעו באידיאולוגיה שלהם מהאחים המוסלמים. הסכמי קמפ דייויד טרם בוצעו עד תומם בזמן הרצח, והיו שחששו - ואחרים קיוו - שאולי ההסכם לא יבוצע עד תומו. החשש הגדול היה מכך שמצרים לא תעמוד בהסכם.
אבל חוסני מובארק התברר כשותף נאמן לשלום, ושימר את הסכם השלום עם ישראל, הסכם שעם כל הקשיים, שינויי השלטון והשינויים במזרח התכיון ובעולם הוא עדיין אבן יסוד במזרח התיכון.