התייר המערבי המגיע, נניח, לרובע שינג'וקו בטוקיו, מנסה להיזכר מהיכן מוכרים לו המראות האלה - קירות גורדי השחקים המקרינים לו פרסומות ענק וסרטוני להקות בנים יפניות, ההפצצה הבלתי פוסקת על החושים של מוזיקה, אורות ניאון, המולת הרחובות עם ההמונים, הטכנולוגיה המתקדמת ביותר של הסמארטפונים, הרכבת התחתית הבלתי אנושית ביעילותה, המתחברת לרכבות השינקסן המהירות והמדהימות. לוקח כמה דקות עד שאתה מבין - אתה נמצא בסרט - בלייד ראנר או המטריקס, כמובן.
שינג'וקו היא עתידנית, בכל מובן. מטרופולין טכנולוגי. ניו יורק על ספידים, אם תרצו. וכך חלקים נרחבים מטוקיו כולה, המטרופולין הגדול בעולם עם קרוב ל-40 מיליון תושבים, המטרופוליס הגדול בעולם - טוקיו, אוסקה וקיוטו המחוברות. העתיד, כמו שנחזה, אם בחרדה ואם בתקווה, על ידי סופרי מדע בדיוני, מתכננים ומה לא. מערביים כולם במקורם, כמובן.
המדהים אינו רק כיצד יפן בכלל, וטוקיו בפרט, השתקמו מההרס של מלחמת העולם השנייה. המדהים, במונחים היסטוריים, הוא שהשנה יפן מציינת, בשורת טקסים, ימי עיון וחגיגות, 150 שנה (ובהחלט ניתן וצריך לומר: 150 שנה בלבד) לשינוי התרבותי והפוליטי העמוק שהתרחש בה, שהביא בין השאר להצטרפותה, אמנם מאונס, לעולם שמבחוץ. ותוך שנים ספורות בלבד, פחות משלושים, הפכה המדינה המסוגרת, המטפחת בקנאות את בדידותה ואת מסורותיה מאז המאה ה-17, למעצמה טכנולוגית, צבאית וכלכלית. הקימונו ושתי חרבות הסמוראי הונחו בצד, מדים וחליפות עסקים החליפו אותם. כן, יחד איתם נותרו כמה מהמסורות הבעייתיות, כמו אמונה בעליונותה של יפן, אך הן התחברו ללאומנות המודרנית, להוותה של יפן - ושל שכנותיה.
"כאשר אתה נמצא בין הברירה לחיות או למות בחר במוות"
(יממוטו צונטומו, ספר הדרכה לסמוראים. הציטוט, כמו מרבית הציטוטים בכתבה, נלקח מ"תולדות האדם בציטוטים" של יובל אלעזרי, הוצאת כנרת)
אבל צריך להתחיל לא ברפורמה של מייג'י לפני 150 שנה בדיוק, אלא ביפן הקודמת, זו הלוכדת את דמיוננו. יפן של קוד הכבוד, של הסמוראים, של השוגונים - ושתי הדמויות המסמלות את יפן בדמיוננו הן הסמוראי והגיישה.
בשנת 1192 קיבל הסמוראי, בן האצילים מינמוטו יוריטימו, את התואר שוגון, כלומר מצביא עליון. ומאז ועד 1868 כל השוגונים היו ממשפחת מינמוטו. הם לחמו מאות שנים כדי לאחד את יפן תחת הקיסר - וביפן הקיסרים נחשבו אלים. לכאורה מגוחך, כשאנו חושבים על מלכים שהם צאצאי אלים אנו חושבים על הפרעונים נניח, אבל עד וכולל הירוהיטו, הקיסרים נחשבים לצאצאי ג'ימו, אלת השמש. זה בית המלוכה העתיק בעולם הנמצא עדיין בשלטון, וברציפות. ומה שהוריד אותם ממעמד אלים לדרגת קיסרים בני תמותה היו שתי פצצות אטום.
הקואליציות השונות בין המצביאים, והווסלים שלהם (במובן זה, של הפיאודליזם ונאמנות האציל ללורד מעליו - וכן לאלה מתחתיו שנאמנים לו - היה דמיון לאירופה, בגדול, למעט העניין הקטן שביפן כאשר הובס אציל הוא, ונאמניו, אכן ביצעו ספוקו - הטקס שאנו מכירים בשם חרקירי - ההתאבדות בחיתוך הבטן) והקרבות הפנימיים על השליטה במדינה הובילו מדי פעם לשיגור משלחות צבאיות מיפן ליבשת עצמה, בניסיון להשתלט על קוריאה למשל, וכן ניסיונות נחיתה של המונגולים, למשל, שרצו לכבוש את יפן. בשנים 1274 ו-1281 ניסה קובלאי חאן המונגולי את מזלו, ובשני המקרים נהדף, בין השאר בעזרת סופות שפגעו בצי שלו. סופות אלה נקראו בפי היפנים אסירי התודה רוח האלים, או קאמי קזה, שם שלימים יתנו למטוסי ההתאבדות בשלהי מלחמת העולם השנייה.
מקבת יפני
ואז, במאה ה-16 ובדיוק בזמן הנכון, באו שלושת המאחדים הגדולים - בעלי חזון, עורמה ואכזריות: הראשון היה אודה נובונאגה (שלמרות שהיה בודהיסט אדוק, מציין פרופסור בן עמי שילוני בספרו "יפן המסורתית", הוצאת שוקן, דיכא והשמיד את כל הארגונים הדתיים, בהם המנזרים הבודהיסטים שצברו כוח רב מדי). מאחר שלא היה ממשפחת מינמוטו לא קיבל את התואר שוגון, אבל לכל היה ברור בידי מי נמצאת העוצמה. בראש צבאותיו במזרח עמד טוקוגאווה אייאסו, ובמערב טויוטומי הידיושי. ולרוצה לקרוא יותר על התקופה, עדיין אין טוב מהספר המצוין "שוגון" מאת ג'יימס קלאוול, שגיבוריו מבוססים באופן חופשי על דמותו של ויליאם אדאמס, נווט אנגלי שהתגלגל ליפן, ועל דמותו של אייאסו.
ומכאן מתחילה סאגה כמעט מקבתית, מלשון התככים צמאי הדם השייקספירים, עם נופך יפני: נובונגה השיא את בתו לבנו של אייאסו, אבל כשעלה חשד שאשתו ובנו של אייאסו קשרו עם אויב, המית אייאסו את אשתו, ופקד על בנו להתאבד.
כל אמצעי הזהירות שנובונאגה הפעיל לא עזרו לו כאשר מצביא אחר שלו מרד בו, והוא ביצע חרקירי (וכאן כדאי לשים לב כיצד למרות כל שבועות הנאמנות, ההתאבדויות הטקסיות כשהכבוד חולל בגלל שמועה על בגידה וכדומה, בכל זאת היו בגידות על ימין ועל שמאל. אם הצליחו, איש לא זכר שהייתה בגידה. אם נכשלו, ובכן, זה לא שינה דבר).
כך או כך, הידיושי, המצביא של נובונאגה, הביס את המורד, שמרידתו ארכה 11 יום בלבד, והיה זה שאיחד את יפן במלואה. הוא השיא את אחותו לאייאסו, על בסיס האמירה המפורסמת והמוצדקת - שמור את ידידיך קרובים, ואת אויביך עוד יותר. גם לו לא היה יחוס המאפשר את תואר השוגון, ועל כן הוכתר כ"ימין הקיסר", שבנה מאוחר יותר את המבצר הידוע באוסאקה וכתב מעט לפני מותו (שהתממש מהר מהצפוי):
"כטל הופעתי
וכטל אמוג
כל מה
שבניתי באוסקה
אינו אלא חלום בתוך חלום"
(תרגומו של בן עמי שילוני, מתוך יפן המסורתית)
הידיושי העביר חוק ולפיו רק הסמוראים יכולים להיות בעלי נשק, ובכך הנציח את מעמדם, ואת מעמד האיכרים חסרי ההגנה, שמהם החרים את כל הנשק כדי למנוע התקוממות. אבל מי שישלים את איחוד יפן, מי שיקים שושלת למשך 260 שנה יהיה השלישי - טוקוגאווה אייאסו, ששירת בנאמנות את נובונאגה, ואחריו את הידיושי. עם מות הידיושי ב-1598, כשטוקוגאווה כבר בן 55, החל העימות בינו לבין מתנגדיו. הקרב המכריע התנהל בסקיגאהרה בשנת 1600 (אגב, שנה מעניינת: זו השנה שבה אליזבט הראשונה מלכת אנגליה מעניקה זיכיון לחבורת סוחרים להקים חברה, חברת הודו המזרחית הנכבדה, כדי לסחור עם המזרח, חברה זו תהיה לימים לשליטת הודו וחלקים נכבדים מאסיה) ואייאסו חיסל את מתנגדיו.
נותר רק הידיורי, בנו הקטן של הידיושי, המבוצר בטירת אוסאקה, שלו השיא אייאסו את נכדתו - וקיומו מהווה בעיה. איך אמר יוסיף סטלין לימים? יש איש, יש בעיה. אין איש, אין בעיה. אייאסו מצא את האמתלה, ואחרי מצור, ולמרות תחנוני נכדתו הנשואה להידיורי, החריב את טירת אוסאקה. הידיורי ואמו התאבדו, שלטון משפחת טוקוגאווה הונצח.
על ההבדל בין שלושת האישים נאמר המשל הבא: יום אחד טיילו השלושה וראו זמיר שאינו שר. אמר נובונאגה - אם הזמיר לא שר, נהרוג את הזמיר. אמר הידיושי - אם הזמיר לא שר, ניאלץ אותו לשיר. אמר אייאסו - אם הזמיר לא שר, נמתין עד שישיר. ובעל הסבלנות הוא זה שניצח לבסוף.
אייאסו חילק את יפן מחדש בינו לבין נאמניו, הוא השתלט אישית על רבע מהמדינה, כולל קיוטו, אוסאקה, ונגסאקי, העביר את בסיס השלטון והכוח לעיר בשם אדו (כיום טוקיו) והותיר את הקיסר כבובה חסרת עוצמה בקיוטו.
ההסתגרות הגדולה
נותר חשש גדול אחד לשלטון - הזרים. אותם ברברים המגיעים עם המסחר שלהם, ומביאים עמם דת חדשה, דתות בעצם - קתוליות ופרוטסטנטיות, כשהחשש המרכזי הוא מהקתוליות, היות ויפנים רבים כבר המירו את דתם, כולל משפחות אצולה. אחרי התבססות השלטון החשש היה שהנצרות תפרק את האיחוד המדיני שהושג אחרי מאות שנים של שפיכות דמים, ותהיה בסיס עוצמה נגדי לשלטון השוגונים. על כן גורשו כל הספרדים והפורטוגלים, ומשניסו המיסיונרים לפעול בקרב היפנים בארצות הסמוכות, הוציא טוקוגאווה איימיצו, השלישי בשושלת, צו האוסר על יפנים לצאת ממולדתם. כל האניות הגדולות נופצו, נותרו רק ספינות קטנות חד-תרניות שאינן יכולות להפליג אל היבשת, וכל מי שהיה מחוץ ליפן חמש שנים נאסר עליו לשוב, פן יביא עמו רעיונות חתרניים. יפן הסתגרה מהעולם כמעט: לסוחרים הולנדים הותר לסחור עמה, אבל הם הוגבלו לאי קטן סמוך לנגסקי, וסוחרים סינים הוגבלו לנגסקי עצמה. חוץ משתי הנציגויות האלה הייתה שגרירות אחת בלבד ביפן, זו של קוריאה.
יפן, זו שכלי החרסינה שלה ותרבותה ימשיכו להשפיע על אירופה, הארץ שבה נכתב ב-1008, מאות שנים לפני אירופה, הרומן הספרותי הראשון המתועד בהיסטוריה ("מעשה גנג'י" מאת מורסקי שיקיבו, המתאר את חייו ואהבותיו של נסיך) - נכנסה, מרצונה, לתרדמת חורף.
היא לא הייתה לבדה בעניין זה - גם סין ביקשה להתנתק מהעולם, והשמידה את הצי האדיר של אדמירל ג'נג חה כמאתיים שנה קודם לכן. אבל האירופים, תאבי בצע, שואפי ידע, כובשים ובוזזים, בלא תחושת הכבוד היפנית, החלו להגיע אל כל פינות העולם, עם ספינות הקרוולות שלהם, עם הסחורות, עם הצלב ובעיקר - עם הנשק החם, היעיל.
ובשנת 1853 הגיעה השייטת השחורה: ארבע אוניות מלחמה אמריקניות נכנסו למפרץ טוקיו תחת מפקדן, הקומודור פרי, ועמו מכתב מנשיא ארצות הברית לקיסר. המילה "מכתב" כאן היא בעצם תחליף מנומס ל"אולטימטום": יפן נדרשה להפסיק את הסתגרותה ולכונן יחסים דיפלומטיים, וחשוב מזה, מסחריים עם ארצות הברית. שנה אחר כך שבה השייטת, עם כמה אניות תותחים נוספות כדי להדגיש את עוצמת הכוונה. ולמי שתוהה מה בדיוק היה הנימוק שבשמו ארצות הברית פולשת למעשה למדינה אחרת וכופה עליה הסכמי סחר בלתי שוויוניים, או בעצם כופה על מדינה שאינה מתערבת כלל בענייני העולם ערכים לא לה - אז הנה הוא במלוא תפארתו: "אני שייך לצי האמריקני האדיר - הארגון המפואר שמפיץ תרבות בכל מטח תותחים שהוא יורה ומסלק את האפילה באמצעות אורן של הרקטות והפצצות שלו", כך אמר אחד מחברי המשלחת (מתוך "תולדות העולם בציטוטים").
יפן נכנסה להלם, ומשבר: האם המדינה המזוהה יותר מכל עם מסורת מקודשת יכולה וצריכה להשתנות, לכופף את ראשה בפני הברברים? התחולל מאבק מאחורי הקלעים, ולפני 150 שנה בדיוק יפן נטלה החלטה: השוגון האחרון, טוקוגאווה יושינובו, השיב את סמכויות השלטון שניתנו לו, ושם סוף לתקופת השוגונים המסתגרת. אצילים תומכי רפורמה החלו לפעול בשם הקיסר מייג'י (הקיסר נקרא מוציהיטו, התקופה נקראת מייג'י, תרגום השם הוא שלטון נאור והוחלט שאחרי מות הקיסר שם התקופה ושם הקיסר יהיו חופפים), ותקופת השינויים המואצת החלה. תוך דור אחד בלבד הייתה יפן ממדינה פיאודלית נחשלת למדי למעצמה מודרנית: מעמד הסמוראים בוטל, הוטל איסור על תספורות בסגנונם - רק הסגנון המערבי הותר, הוקם צבא מודרני, ויפן ידעה תמיד ממי ללמוד - הצי על פי הדגם הבריטי, צבא היבשה על פי הדגם הגרמני (דבר דומה אירע כמה עשרות שנים קודם לכן באימפריה העותמנית, כאשר בשנת 1826 הסולטן חיסל את היניצ'רים והקים את הצבא החדש), הונהגה מערכת חינוך חדשה, נכתבה חוקה, הוקמה תעשייה.
אך הדבר החשוב ביותר שעשתה יפן הוא שיגור משלחת לעולם הגדול ב-1871. משלחת קודמת נסעה בבגדי סמוראים, זאת בבגדים מערביים. היא מנתה עשרות אישים מצמרת השלטון, וצורפו אליה עשרות סטודנטים. היא סיירה בעולם כמעט שלוש שנים, ופגשה במלכה ויקטוריה, בנשיא ארצות הברית גרנט, הצאר הרוסי, הקנצלר הגרמני, הקיסר ההבסבורגי. היא רצתה לשפר את החוזים שנכפו עליה, והיה זה ביסמרק שהסביר להם את עובדות החיים - כל עוד יפן חלשה וענייה איש לא ייקח אותה ברצינות. הניסיון הגרמני אומר שהעולם מכבד מדינות חזקות, הדגיש, והתלמידים החרוצים הקשיבו והפנימו. בדרכה הביתה עגנה המשלחת בנמלי אסיה. הם ראו עוני, זוהמה, את דיכוי הודו, הפיליפינים בידי האירופים. הסטודנטים שלמדו באירופה ראו עד כמה יפן - ושאר אסיה - חלשות לעומת האומות המבוססות על המהפכה התעשייתית. הם הבינו שיש להם שתי אופציות - להיות הודו או סין החלשות, הנתונות לביזת המערב, או להיות אומה מפותחת וחזקה, שלא ניתנת לסחטנותו, ויכולה אולי להצטרף למועדון המדינות המכתיבות את רצונן לשכנותיהן. הבחירה הייתה ברורה.
יחד עם זאת, באו הרעות החולות של הזמן, והשתלבו בתפיסת העולם היפנית המסורתית. בראשן גזענות ולאומנות. כמובן, היפנים אינם היחידים בכך, ודאי לא במאה ה-19, אבל תפיסתם כעליונים על שכניהם, כזכאים לאימפריה על חשבונם, תביא לתוצאות קשות, להם ולכל האוקיינוס השקט.
"אנו רוצים רק את מקומנו הראוי תחת השמש", אמר הקייזר הגרמני בתחילת המאה העשרים, וביפן נאמרו מילים זהות: "אנו נלחמים כדי לקבוע את מקומה של יפן בעולם", כתב עיתונאי יפני על מלחמת סין-יפן ב-1894. לוחות הזמנים באמת עוצרי נשימה: ב-1868 יפן עדיין הייתה מדינה של טקסי תה, של סמוראים חוגרי חרבות. 26 שנים אחר כך היא תביס את הקיסרות הסינית, תוותר על קוריאה ותעביר לרשותה את האי פורמוזה (כיום טאיוואן). עשור בלבד אחר כך, ב-1904, תתקוף יפן את פורט ארתור הרוסית, ותוך שנה תביס את האימפריה הרוסית, כאשר הניצחון יושג בשני קרבות מכריעים - קרב מוקדן ביבשה וקרב צושימה בים. האחרון, תבוסה נוראה לצי הרוסי, היה הקרב הראשון מאז המאה ה-16 שבו צי שאינו אירופי מביס צי אירופי. מלחמת רוסיה-יפן תבהיר סופית שהאחרונה היא האימפריה החזקה ביותר במזרח אסיה, וגם תחיש את קצו של בית רומנוב.
סין, שנשלטה בידי אליטה אזרחית, יצאה למאבק נגד הפלישה הזרה שהחריב סופית את הקיסרות. יפן, שנשלטה בידי מעמד לוחמים שדגלו במוות על פני כניעה, הבינה את יחסי הכוחות ונכנעה. תהליך פתיחת יפן למערב נעשה בלא ירייה אחת.
לא נעבור כמובן בכל תחנה ותחנה בתולדות יפן במאה ה-20 - הפלישה לסין, הלאומנות הגואה, ההתקפה על פרל הרבור והלחימה האובדנית עד הירושימה, ההרס והחורבן שהותירה המלחמה, השיקום האיטי והעלייה מחדש למעמד של מעצמה. מייצור צעצועים ומכשירי רדיו זולים ועד ימינו, כמובילה כלכלית, תרבותית וטכנולוגית, ימי ההתפשטות והברוטליות בשם הקיסר עברו ללא שוב, וטוב שכך.
בסיכומו של דבר, המקרה היפני באמת ובתמים ייחודי: היו מדינות מסוגרות שחוו פלישה אירופית (ולצורך העניין האמריקנים בהחלט אירופים בתפיסתם, לפחות אז): העמים הילידים באוסטרליה, בניו זילנד, באמריקה, באפריקה. נכון, יפן הייתה מתקדמת יותר, ונכון שהאירופים לא רחשו אותו בוז מתנשא וגזעני כלפי יפן, או סין, שהם חשו כלפי האפריקנים למשל. ועדיין - יפן הגיעה מאוד מאוחר לזירה הבינלאומית החדשה - רק בשלהי המאה ה-19, כשהעולם כולו נמצא בשליטת המעצמות הלבנות, בריטניה בראשן. ותוך שנים ספורות היא חצבה לעצמה אימפריה, במאמץ לאומי בלתי נתפס הפכה ממדינה למעצמה, ידעה לאמץ, לחקות ולעתים לייצר ולהמציא שלל דברים, ולהראות לסינים, לרוסים ולימים לאמריקנים שמדינה אסיאתית יכולה ללמד גם את האדם הלבן היהיר משהו בתחום שלו - לוחמה ימית, למשל.
נכון, לבסוף יפן הובסה, למזלם של שכניה. המשטר הקיסרי בזמן מלחמת העולם השנייה היה נורא בכל קנה מידה, כולל ניסויים בנשק ביולוגי, שלא לדבר על רצח אגבי של שבויי מלחמה. יפן ושכנותיה גם האיצו את התהליך שבסופו הושבה מקאו, המושבה האירופית האחרונה באסיה, לבעליה החוקיים. זה לא אומר שאסיה היא אסיאתית ואירופה אירופית ואמריקה אמריקנית. העולם הוא אכן גלובלי, במידה רבה מאוד.
וכשאנו מהלכים כיום ברבעים האלקטרוניים, המתקדמים, של טוקיו, אז כן, הם יושבים על נדבכים של תרבות עתיקה ודגולה, אבל תרבות שנאלצה וידעה להשתנות מן היסוד ולהמציא עצמה מחדש לפני 150 שנים בדיוק.
