פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בגידת "הבן של בגין": הבריון הרוצח שגרם לישראל לדמם בהתנדבות

      בימים שבהם חותר נתניהו לעימות עם איראן, כדאי להעיף מבט נוסף על השנים האבודות של ישראל בלבנון, ולו רק כדי להתחלחל מחדש מרעיון מלחמת הברירה

      חייל ישראלי מתדרך את שר הביטחון אריאל שרון וראש הממשלה מנחם בגין לאחר קרב קשה בבופור, לבנון יוני 1982 (GettyImages)
      האשליה הנושנה התעוררה. בגין ושרון בבופור, 1982 (תצלום: GettyImages)

      לבנימין זאב בגין היה אח חורג. לא באמת - שום תחקיר לא הפריך את דימויו של מנחם בגין כבעל מסור ונאמן - אבל היה לפחות אדם אחד, בנוסף לבני בגין, שראש הממשלה ששלח את צה"ל למלחמת לבנון קרא לו "הבן שלי". הוא היה בריון, פרחח, ראש כנופיה, רב-טבחים שדרך על גופות ותימרן את בגין, שר הביטחון אריאל שרון, הרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן והמומחים בעיני עצמם של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים בטיפוסו המהיר לנשיאות לבנון, שלושה שבועות לפני שנרצח.

      השבוע לפני 36 שנה פלש צה"ל ללבנון, למבצע ששמו שונה עוד לפני הירייה הראשונה מ"אורנים" ל"שלג" (בצבא גיחכו לשמע המליצה "שלום הגליל" והעדיפו את ראשי התיבות) ונכון יותר, לפי פקודת המבצע שהופצה לכוחות, "שלג מתגלגל". לאן יתגלגל, מ-40 הקילומטרים מגבול הצפון של טווח התותח היחיד של אש"ף שניחן כביכול בסגולות של הכדורסלן סטף קרי, המפליא לקלוע ממרחקים; לעימות עם סוריה; לכיתור ביירות; לנשיאות ולרצח ולטבח בסברה ושתילה שבעקבותיו, לא חזה איש, במיוחד לא מי שבמרכז העלילה - בשיר ג'ומאייל.

      מחיר השגיון

      השבוע הראשון של יוני גדוש בימי זכרון, ממלחמת העולם השנייה וממלחמות ישראל. סיירת הצנחנים שלחה השבוע כוח שלה - צוותים מצטיינים בתוספת קצינים ולוחמים נבחרים מגדודי החטיבה - להשתתף בתרגיל צבאי בגרמניה, פולין, ליטא ולטביה, עם עוד כוחות מעשרה צבאות. הסיירת חברה, כולל בצניחה, לחטיבה המוצנחת 173 של הצבא האמריקאי, המוצבת באיטליה ובגרמניה כיחידה הזמינה ביותר בפיקוד אירופה למשימות חירום. העיתוי: ימי השנה לשיחרור רומא (5 ביוני) ולצניחה הקרבית בנורמנדי (למחרת), ב-1944. 7 ביוני 1942 הוא יום הניצחון של נושאות המטוסים בחיל הים האמריקאי על הצי היפני במערכת מידויי, באוקיינוס השקט.

      6 ביוני, 15 שנה ויום לאחר הראשון בששת הימים, ייזכר לרעה כמועד האומלל של השקת מלחמת לבנון. תוכניתם של בגין, שרון ואיתן, שהועלתה ונפלה וצצה ונדחתה, הוצאה באותו בוקר אל הפועל. בתוך שנה וחצי ישלמו כל השלושה את מחיר השגיון. מחיר כבד עוד יותר יושת על המנוע הלבנוני של המלחמה - בשיר.

      בשיר ג?ומאייל עם רפול, 1982 (מערכת וואלה! NEWS , ארכיון צה?ל ומערכת הביטחון)
      גינונים מערביים שהפילו בפח זרים. ג'ומאייל עם רפאל איתן, 1982 (תצלום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

      18 שנה שהתה ישראל בפיסה זו או אחרת של לבנון. 18 שנה חלפו מאז יצאה משם, בהוראת ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק, המתגאה בצדק בהכרעתו, אך אינו טורח להסביר מדוע לא פעל בכיוון זה תשע עד שש שנים קודם לכן, בעת כהונתו כרמטכ"ל. 18 בפנים, 18 בחוץ - זמן נכון להתבוננות מחודשת בסיפור מוכר ועצוב עד כדי הדחקה.

      ז'ק נריה עושה זאת היטב בספרו החדש, "עלייתו ונפילתו של בשיר ג'ומאייל: סיפור שקיעתה של ישראל בביצה הלבנונית" (סטימצקי), המבוסס על הדוקטורט שלו. נריה, במקור רייניך, אלוף-משנה במילואים, אינו רק חוקר. הוא עד, שהיה שם כקצין מודיעין, ראה, שמע, התרשם, דובב. הוא כותב - מעניין וקולח - על אנשים, אירועים, נופים ותהליכים המוכרים לו מארץ ילדותו ומשירותו הצבאי. ספרו הקודם, "ג'וליה", תיאר את יהדות הלבאנט מבעד לקורות משפחתו. "בשיר" הוא סיפורה של משפחה אחרת, משפחה פוליטית, משפחת דמים, משפחה נוצרית-מארונית שהתמודדה עם חמולות אחרות מאותה דת, לא בהכרח מאותה עדה או מאותו מחוז, כמו גם עם קהילות אחרות (סונית, שיעית, דרוזית) ועם הפלסטינים, הסורים והישראלים, במערבולת הלבנונית.

      באוגוסט 1982, והוא סגן אלוף בן 31, נסע נריה עם חייליו לעיירה הרדומה ענטורה, בהר הלבנון, לבית הספר של מסדר הלזריסטים, שנוסד במאה ה-17 וחינך את ז'ק הזאטוט בשנות ה-50 וה-60. "התקבלנו כמו מלכים", סיפר נריה. "מנהל בית הספר, שראה אותי עוד כתינוק זוחל על השטיח במשרדו, אמר לי, 'היו לנו דיפלומטים ונשיאים, אבל אף פעם לא היה לבית ספר קצין בדרגת קולונל'. למחרת הוזמנו לארוחת צהרים במנזר שלהם, באשרפיה, וסעדנו צהריים מלווים בקולות ההפצצות וההפגזות של צה"ל במערב ביירות. חודש אחרי הביקור נפטר המנהל החביב""

      בשיר היה בן גילו של נריה וחניך מוסדות דומים, בהשפעה צרפתית. גינוניו המערביים הפילו בפח זרים, שלא ראו את האכזריות הגלומה בו ובשותפיו, ביניהם אלי חובייקה וסמיר ג'עג'ע. הייתה בו תערובת של אלימות ופחדנות. בשיר, מספר נריה, הסיע חמישה בכירים מצה"ל במכוניתו, כשצרור כדורים, לא בהכרח מכוון, חלף בסביבה. בשיר נטש את ההגה והמכונית וברח, מפקיר חמישה ישראלים נבוכים למראה התנהגותו של מי שנהג לספר להם שהוא מעריץ ומחקה את הפלמ"ח, האצ"ל ומשה דיין.

      רבים מהנוצרים בלבנון נשאו שמות פרטיים שאינם אופייניים למדינות ערב - פייר וטוני, מישל וג'וני. כמו אפריקאים ששמותיהם המשיכו להדהד את מורשת השלטון האירופי - נלסון מנדלה והייסטינגס בנדה, מילטון אובוטה ופטריס לומומבה - נשמעו מארונים אלה כצופנים הבטחה לברית מערבית, יהודית-נוצרית, נגד האיסלאם הסובב. האשלייה הנושנה של דוד בן-גוריון (אך לא של משה שרת, שהגיב עליה באזהרה מרחיקת-ראות) כאילו די בקניית קצין לבנוני כדי להסדיר את היחסים עם מדינת החסות הקטנה שבצפון-מערב, נרדמה לשני עשורים והתעוררה אצל בגין.

      לאתגר את היורש

      סיפור לבנון חושף מקצת מהפגמים העמוקים והרבים בתיפקודו של בגין, שבניגוד לדימוי שהפיצו חסידיו היה מהכושלים בראשי ממשלת ישראל. אכן, הוא נמנע מדחיית יוזמת השלום של אנואר סאדאת, אבל התחרט על שהתחייב לפנות את כל סיני וקיווה להתחמק מכך. נריה מאזכר מה עשה בגין למחרת רצח סאדאת: חתר לאתגר את היורש, חוסני מובארק, באמצעות מלחמה בלבנון עוד לפני השלמת הנסיגה בדרום, בסוף אפריל. לצערו, לא נמצאה לו אמתלה מתאימה בעוד מועד, והוא נאלץ לחכות עד יוני.

      בגין לא הבין את סבך התככים בלבנון. בעיניו הפשטניות הנוצרים מול הסורים היו היהודים מול הגרמנים. הוא התכחש לדקויות של משפחת פייר, בשיר ואחיו הבכור אמין ג'ומאייל נגד כמיל, דני ודורי שמעון מכאן וסוליימן וטוני פרנג'ייה מכאן, מחוז מול מחוז, פעם עם הסורים ופעם נגדם, לעתים עם הסונים נגד השיעים ולעתים להיפך. רדידותו של בגין שינתה את מעוף הכדור שנבעט לראשונה בתקופת יצחק רבין ושמעון פרס ושגם עזר ויצמן, שר הביטחון הראשון של בגין, טרח שלא לפוצץ. גישת רבין-פרס-ויצמן, הרמטכ"ל עד אביב 1978, מוטה גור, וראש המוסד יצחק (חקה) חופי, שכמו גור היה לפני כן אלוף פיקוד הצפון והכיר את הברנשים שמעבר לגבול, הייתה מאופקת: להילחם באש"ף, להגביל את פריסת הצבא הסורי בשטח, להתמקד בדרום (שלא הטריד כלל את הג'ומיילים), לספק נשק אך להימנע מבחישה בפוליטיקה הלבנונית ומהתחייבות להילחם לצד הנוצרים ובמקומם. זה לא היה מבוא למלחמת לבנון, כפי ששרון טען אחר כך, אלא תחליף לה.

      שר הביטחון אריאל שרון מסביר את התקדמות כוחות צה''ל בתדריך בזמן מלחמת לבנון – 1982 (GettyImages)
      מאחורי גבו הרחב. שרון במהלך מלחמת לבנון (תצלום: GettyImages)

      ידוע, אין זה חידוש, שהמשולש בגין-שרון-איתן, בסיועם של קצינים ובכירי מוסד בדרג שמתחת לחופי ובניגוד לעמדתו, חולל את המלחמה. בתוך המשולש נוטים רבים להעצים קודקוד אחד, שרון. נריה, המשבח את הערכותיו המדויקות של ראש אמ"ן שגיא, אינו מעניק לבגין מעמד של קורבן עורמתו של שרון. אמנם שרון, שרצה לראות את ביירות כדי לתכנן את המבצע, התנער מקו ויצמן, שהתעקש להיפגש עם הלבנונים בישראל ולא בארצם, אך בגין הסתתר מאחורי גבו הרחב, לצרכים פוליטיים, בתנועתם לעבר מטרתם המשותפת, המטופשת.

      ישראל, שדיממה בהתנדבות, לא הייתה השחקנית היחידה. סוריה הבהירה שלא תשלים עם שלטון בשיר והמתינה שלושה שבועות בלבד עד שהתנקשה בחייו. המהלך האמריקאי היה מורכב ורב-צדדי. ממשל קארטר זילזל בבשיר וכך גם בתחילה ממשל רייגן. בהמשך התברר לשליח הנשיא פיליפ חביב ולראש שלוחת ה-CIA בוב איימס שכדאי ואפשר לזמום עם בשיר גם נגד ישראל. איימס הוא מי שב-1973 יצר, באישור הנשיא ניקסון, מגע ראשון עם אש"ף והתיידד עם נציגו של יאסר ערפאת, מפקד "ספטמבר השחור" עלי חסן סלאמה. יחסים דומים בחמימותם רקם עם בשיר. ישראל הרגה את סלאמה, מתכנן טבח הספורטאים במינכן, ב-1979. סוריה הרגה את בשיר ב-1982. איימס נהרג בפיגוע חיזבאללה נגד השגרירות האמריקאית ב-1983.

      אפטר שייב במקום אבק שריפה

      בגין, שרון ואיתן קיוו לשווא - אף שלטענתם לא השתיתו את תוכנית צה"ל על התקווה - שכוחותיו של בשיר יצטרפו ללחימה, ישתתפו בה ויראו לציבור בארץ שחיילים ישראלים אינם נהרגים בשירות מדושני ג'וניה המריחים מאפטר שייב במקום להריח אבק שריפה. בשיר היה זקוק לישראל כדי להיבחר לנשיאות, אבל אילו נתן לישראל מה שציפתה לקבל ממנו, לא היה מצליח למשול, כי לא היה מצליח להתנער מכתם משתף הפעולה עם ישראל (הוא גם סלד מאנשי המוסד ואחרים שדיברו איתו בנימה של קציני איסוף המתחקרים סוכן).

      לכן הניח לישראל לקנות חברי פרלמנט, לאיים עליהם, להטיס אותם במסוקים ולאבטח את נסיעתם להצבעה בעזרת מחלקות צנחנים, כדי להשיג את המספר המזערי הנחוץ לקיום הבחירות לנשיאות. זה היה סיפור לבנוני אופייני, עם עריקים - ממחנה למחנה או מלבנון לחו"ל - ותכסיסי השהייה וחששות מבוימים להטעיית היריב ועתודה לשעת חירום, שני צירים שהוסתרו במרתף כדי להישלף משם אם הצבעתם תידרש, אך בלי לסכנם אם בשיר יסתדר בלעדיהם; והוא הסתדר.

      שרון, בשיר, פאדי פרם, רפול, נציג המוסד נחיק נבות, סגן הרמטכ?ל משה לוי, בביירות, 1982 (מערכת וואלה! NEWS , עודד שמיר)
      ג'ומאייל עם בכירי מערכת הביטחון בביירות, 1982 (תצלום: עודד שמיר)

      מאות מסמכים סודיים של ה-CIA, של המועצה לביטחון לאומי ושל משרד החוץ האמריקאי, שסיווגם הוסר בשנים האחרונות, מלמדים עד כמה היתל בשיר בישראל, יותר מכל בבגין, כשהתמגנט לעוצמה האמיתית, לוושינגטון. בגין ליהק את בשיר לתפקיד שליט המדינה הערבית השנייה שתחתום עם ישראל על שלום ותעניק לו, לבגין, דאבל. לאמריקאים היו קדימויות אחרות. אף שההסכם עם מצרים היה הישג של קארטר, שרייגן נמנע מלשבח שנה וחצי לתוך נשיאותו, הממשל התעתד לפעול להתקדמות נוספת, כלומר שטחים תמורת שלום, גם עם סוריה וירדן/פלסטינים. זו היתה סטירה כואבת בפרצופו של בגין, שסיפח את הגולן לאחר שפעל בבחירות 1980 נגד קארטר ובעד רייגן.

      לוח הזמנים של אוגוסט-ספטמבר 1982 נראה כך: אמצע אוגוסט, בשיר שולח כוחות לנמל ביירות, להפריע לערפאת לצאת, לפי דרישת ישראל ובהגנת הכוח הרב-לאומי; 23 באוגוסט, בשיר נבחר לנשיאות; 25 באוגוסט, המארינס מגיעים לנמל; 31 באוגוסט, ערפאת ואנשיו יוצאים; 1 בספטמבר, רייגן מנחית על בגין ההמום את תוכניתו; בו בערב, בגין שומע מבשיר שלא יחתום על שלום. והלאה, רצח בשיר, טבח סברה ושתילה, התחזקות חיזבאללה מפני שישראל הצפינה עד ביירות ולא ביססה את קשריה עם השיעים המתונים בדרום.

      בן 34 היה בשיר בנשיאותו ובמותו. המזרח התיכון כבר ראה מנהיגים צעירים. חוסיין מלך עוד בהיותו קטין ואיבד את הגדה המערבית בגיל 31. גמאל עבד-אל נאצר התייצב כמנהיג כת הקצינים החופשיים ושליט מצרים בגיל 34. מועמר קדאפי תפס את השלטון בלוב בהיותו בן 27. מוחמד בן סלמן, היורש המיועד בסעודיה, שייך לקבוצת גיל זו. כמותם, אצה לבשיר הדרך, ושלא כמותם, אצלו היא גם הסתיימה באותה מהירות.

      ראש אמ?ן יהושע שגיא, אריק ולילי שרון, בשיר. בחוות השיקמים, 1982 (מערכת וואלה! NEWS , עודד שמיר)
      ג'ומאייל (משמאל), לילי ואריאל שרון ויהושע שגיא בחוות השקמים, 1982 (תצלום: עודד שמיר)

      חשוב לקרוא את נריה, כמו גם מחברים אחרים ומסמכים מקוריים (שהצנזורה, הישראלית או האמריקאית, עדיין משחירה חלקים מהם), לא רק כדי להסתכל ב-18 השנים האבודות של לבנון מבעד לעדשת 18 השנים שמאז, אלא גם כדי להתחלחל מחדש מרעיון מלחמת הברירה. בגין, שרון ואיתן, שהאמינו שנמצא להם סייען בדמות בשיר, יצאו למלחמה בלבנון בטענה שמלחמה תהיה, במוקדם או במאוחר, ולכן רצוי לישראל לבחור במועד, בשיטה ובתנאי הפתיחה. טיעון מאד לא משכנע, אם קהל היעד כולל את משפחות מאות החללים, רבים מהם מאש כוחותינו, ואלפי הנפגעים האחרים.

      שנים לאחר רצח בשיר, בין נסיגת צה"ל מהרי השוף לדרום לבין הנסיגה הסופית, חזר נריה כתייר למשרדו של ג'ומאייל באשרפיה. מחוגיו של שעון הקיר הוקפאו בשעת מותו של בשיר, 15:10. על המכתבה נחה מתנת אמו, ארז מזהב ועליו כיתוב, "בידיך, החול הופך לזהב". בידיהם של בגין, שרון ואיתן, זהב הנוער הישראלי הפך לבוץ ולדם.

      ובעצם הימים האלה נושא את דגל מלחמת הברירה בנימין נתניהו, שאחד מחברי סיעתו בכנסת הוא בני בגין. נתניהו עודד את דונלד טראמפ לפרוש מההסכם עם איראן, שהבטיח שלא יהיה לה נשק גרעיני עד 2025, לכל המוקדם, וכשהפרישה חידשה את אפשרות ההתגרענות האיראנית, נתניהו מאיים שוב במלחמה, כי הרי לאיראן עלול להיות נשק גרעיני. הגיון עקום ומסוכן, שהשותפים לו בצהלה או בשתיקה בליכוד, בלי לבלום את נתניהו (מה שבגין עשה בשנים קודמות, כחבר בקבינט של נתניהו, יחד עם מזכיר הממשלה ב-1982, דן מרידור), יחלקו איתו באחריות לאסון הבא.

      הלוויתו של נשיא לבנון בשיר ג'ומאייל בשנת 1982 (AP)
      הסייען נרצח. הלוויתו של ג'ומאייל, 1982 (תצלום: AP)